ע.פ. 526+551/79 - סאלח אל חמרן וסאלח סולב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע - בת.פ. 250/78 - הערעורים נדחו)
המערער אלחמרן הורשע בשורה של מעשי אינוס, סיוע לאינוס ושותפות לאינוס ונידון ל-20 שנות מאסר וכן נפסל לקבלת רשיון נהיגה למשך 5 שנים לאחר שחרורו וזאת משום שהעבירות נעברו בהסעת טרמפיסטיות,והמערער סולב הורשע בנסיון אינוס, בתקיפה ובשימוש ברכב ללא רשות, וזאת יחד עם המערער אלחמרן והוא נידון ל-5 שנים מאסר בפועל,שנתיים מאסר על תנאי ופסילה של שנתיים מיום השחרור. המערער אלחמרן היה גונב רכב, עובר ליד תחנות הסעה, מציע לצעירות להסיען ותוך כדי כך מבצע בהן מעשי אינוס. במספר מקרים פעל עם צעיר בשם אפריגט אשר התאבד לאחר שנעצר ובמקרה אחד פעל יחד עם המערער סולב. בין היתר אנס את העדה י.ס.וכשזו נקראה למסדר זיהוי, לפני שהמערער נעצר, הצביעה על מישהו אחר. היא חזרה בה לאחר מכן ואמרה כי עשתה כן בשל עירפול ופחד מפירסום ורצתה לגמור ולהיפטר. בינתיים הוזמנה למשטרה לצורך זיהויו של המערער הראשון ומשראתה אותו הסתערה עליו באופן היסטרי,תקפה אותו ופרצה בבכי. באחת מן הפרשיות הסיעו שני המערערים שתי אחיות, ש.ד. וג.ד. האחיות זיהו את המערערים בשני מסדרי זיהוי נפרדים, כשהמערערים הועמדו במקומות שונים וכשהאחיות המזהות לא היה להן סיפק לתאם עמדות בין זיהוי לזיהוי. המערער אלחמרן מסר למשטרה הודאות מלאות על מעשיו ותיאר גם מעשה אינוס נוסף שלגביו לא הוגשה תלונה, וכן שיחזר את המעשים והשיחזור צולם. בביהמ"ש המחוזי התנגד הסניגור להגשת ההודאות בטענה כי הוצאו מהמערער באמצעי לחץ ואלימות, אך ביהמ~ש המחוזי החליט לקבלן. המערער טען כי הוכה וכי נגרמה לו חבלה, ואולם ביחס לנפיחות שהיתה בפניו ושהמערער טען כי נגרמה לו עקב מכות, הרי המערער עצמו נשאל ע"י רופאה אם נחבל בפניו והוא השיב כי החבלה אינה נובעת ממכות. ביהמ"ש המחוזי מצא סיוע לדברי המתלוננת ש.ד. בכך שבמכונית הפיג'ו שהיתה בידי המערער הראשון נמצא שעון היד שלה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הסיוע לענין המערער השני אינו צריך לחפוף את כל האירוע, ודי אם הוא מאמת חלק מן הסיפור, ומאחר ודברי ש.ד. אומתו באופן מוחלט לגבי המערער הראשון, אין סיבה לפקפק בדבריה לגבי המערער השני שזוהה על ידה. אשר ל"דבר מה" להודאות של המערער הראשון קבע ביהמ"ש המחוזי כי היה די והותר דברים הדרושים כתוספת להודאה. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
א. אין לקבל את הטענות נגד קבלת הודאותיו של המערער הראשון. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לטענות המערער כי הוכה ע"י החוקרים ואשר לנפיחות בפניו, הרי המערער לא התלונן בפני הרופאה או בפני אדם אחר כלשהו בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו והסביר לרופאה שהנפיחות היא כתוצאה מנפילה.
ב. אשר לזיהוי המערער הראשון - העדה י.ס. אמנם זיהתה לפני כן מישהו אחר, ואולם היא הסבירה מדוע זיהתה מישהו אחר והתנהגותה של המתלוננת כשניצבה למסדר זיהוי נוסף מול המערער מצביעה על נכונותו של הזיהוי השני. אשר ל"דבר מה נוסף" הרי זה נמצא למכביר בתוך מכלול הראיות, בעדויות המתלוננת, בסימנים שנתגלו בתוך הרכב שנתפס בידי המערער, ובבדיקות בשטח בעקבות תלונות העדות.
ג. אשר למערער אבו סולב - הוא זוהה במסדר זיהוי ע"י שתי המתלוננות האחיות בנפרד ולא היתה טענה כי הם הכירו את המערער מראש וכי יכלו להידבר בעת עריכת
מסדרי הזיהוי כדי להעליל עלילה עליו. כשמדובר בזיהוי של אדם שהמתלונן נתקל בורק פעם אחת לפני כן, אין גם מקום לחשש שמא ישמש הזיהוי כאמצעי לסחיטה ונקמנות.
ד. העדות הראשית נגד המערער השני היתה עדותה של המתלוננת ש.ד. והיא תיארה מעשה עבירה בעל אופי מיני ודבריה היו טעונים סיוע. באשר למשקל הסיוע הרי המערער דנא הכחיש מכל וכל כי היה במקום, ועל כן יהיה די בראיית סיוע הסותרת את טענתו האמורה. אין אפשרות להסתמך על הכלל כי סיוע אינו צריך להתייחס לכל חלק מן האמור בעדות הראשית. כשמדובר בסיוע לצורך זיהויו של פלוני כמי שנטל חלק בעבירה, לא די בעדות התומכת בגירסת המתלוננת ככל שהיא נוגעת לנאשם אחר ומחזקת את האמינות הכללית של עדותה. כמו כן אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי בשל אופי המעשים שבוצעו כלפי המתלוננת ג.ד. אין לראות בהם עבירה מינית הטעונה סיוע. אין לשלול מן העבירה את האופי המיני רק בשל כך שעבריינים לא השלימו מזימתם עד תומה.
ברם, היתה גם העדות של המתלוננת ג.ד. שנוכחה במשך בל מהלך האירועים יחד עם אחותה וצפתה באירועים מראשיתם ועד סופם. אין לקבל את הטענה כי אין למצוא סיוע בדבריו של אדם שהיה גם הוא קורבן לעבירה מינית זהה. מדובר בשני מסדרי זיהוי נפרדים אשר בהם לא יכלה מזהה אחת להשפיע על החלטתה של מזהה אחרת, ובין מסדר אחד לשני החליף המערער סולב את מקומו מבלי שהמזהה השניה יכלה לדעת על כך. לא היתה עילה לחשוש מפני האשמת שוא או עלילה, ולא היה כל אינטרס משותף אחר של שתי המתלוננות, בגדר סוג השיקולים הפוסל סיוע של שותף אחד לעבירתו של שותף אחר. על כן עדותה של ג.ד. היתה בעלת כח מסייע מבחינה ענינית לעדותה של ש.ד. ושאלה שנייה ונפרדת היא אם יכולה עדותה של ג.ד. לשמש סיוע לעדות ש.ד. מבחינת עקרונות החוק. עדותה של ג.ד. היתה טעונה סיוע במידה ומדובר בעבירת מין שבוצעה כלפיה ולא במידה ומדובר על עבירה אחרת שבוצעה אותה שעה לעיניה לגבי אחרת. ברם, נימוק זה אינו צריך להכריע כאן לבדו, שהרי ניתן לטעון כי הזהירות היתירה שהולידה את דרישת הסיוע מחייבת ענינית גם כאשר שתי נשים הן, לטענתן, קורבנות אותו עבריין מין. אולם ביהמ"ש אינו צריך לראות עצמו כבול ע"י כלל נוקשה לפיו עדותו של קורבן עבירה מינית אינה יכולה לעולם להוות סיוע לעדותו של קורבן אחר לעבירה מינית. אין לפסול בכל הנסיבות סיוע העולה מעדות שהיתה טעונת סיוע אילו עמדה בפני עצמה. בעניננו הבטיחה צורת העריכה של מסדר זיהוי כי הזיהוי ע"י ג.ד. יהיה בעל משקל ראייתי ולפיכך ניתן לראות בו סיוע מספיק לעדותה של המתלוננת ש.ד.
ה. אשר לעונש - המערער הראשון ביצע מעשיו מתוך תכנון אשר יצר סכנה מוחשית לרבים, השוטטות בכבישים כדי לאסוף טרמפיסטיות ולהתעלל בהן מחייבת הטלת עונש מרתיע מוחשי. המערער השני אמנם נטל חלק במעשה אחד בלבד, אך אין ספק כי לא נקלע למקרה באקראי אלא היה שותף מלא למזימה שנרקמה ע"י המערער הראשון והתנהגותו מבחינת האלימות והאכזריות לא היתה שונה מן ההתנהגות במקרים האחרים שבהם פעל המערער הראשון עם שותף אחר. לפיכך אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים:ויתקון, שמגר, ברק. החלטה- השופט שמגר עו"ד א. גנור למערער הראשון, עוה"ד פ. הרצברג וו. הרצברג למערער השני, עוה"ד י. בלטמן ור. רבין למשיבה. 10.2.80).
ע.פ. 509/79 - יוסף לוזיה נגד מדינת ישראל
*הרשעת שותף לעבירת גניבה בעבירה של החזקת נשק כאשר בתיק הגנוב היה אקדח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 187/79 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות ובחלקו נדחה פה אחד).
בשעת צהריים נגשו המערער ועוד אחד למכונית והשני חטף מתוך המכונית תיק ובו חפצים שונים וכן אקדח. כעבור מספר שעות עצרה המשטרה את המערער כשהוא רכוב על אופניים ביחד עם השני וכשהשני חוגר את האקדח שהיה בתיק. צעירה שישבה במכונית בעת החטיפה זיהתה את השניים כאלה שחטפו את התיק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער הן בגניבה והן בהחזקת הנשק וזאת למרות שאת הנשק החזיק השני. ביהמ"ש המחוזי ציין כי כאשר אדם גונב תיק סגור חזקה עליו שהוא מתכוון לגנוב את התיק על תכולתו ולכן יהיה זה טבעי לומר שהוא יודע שהוא מקבל לחזקתו את החפצים שבתיק. כיון שהחזקת השני לצורך הגניבה כמוה כהחזקה שהחזיק שותפו המערער, רואים את המערער כמי שמחזיק פיזית בתיק על תכולתו וכולל האקדח. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 3 שנים מאסר בפועל והפעיל עונש של 3 שנים מאסר על תנאי כששנתיים מצטברות. בביהמ"ש העליון נדחה פה אחד הערעור על ההרשעה בגניבה, שכן הזיהוי של הצעירה שהיתה בתוך המכונית וכן העובדה שהמערער רכב על האפניים עם החוטף השני, דיים כדי להרשיעו בגניבה. השאלה היחידה שעליה ביקש ביהמ"ש העליון את תשובת התביעה היא אם ניתן להרשיע את המערער בעבירה של החזקת נשק, אם לא ידע שבתיק הגניבה היה אקדח. ברוב דעות קבע ביהמ"ש העליון מפי השופטים ח. כהן ובייסקי כי יש לזכות את המערער מן האשמה של החזקת נשק ואילו השופט שמגר סבר כי יש לאשר את ההרשעה גם בהחזקת הנשק.
החלטה - השופט ח. כהן :
א. הסעיף הדן בהחזקת נשק קובע כי "המחזיק נשק ... דינו מאסר 7 שנים". בסעיף לא נאמר אמנם המחזיק נשק "ביודעין" ואולם אין לומר כי זו עבירה חלוטה וכי אף אם המחזיק אינו יודע שהוא מחזיק נשק ניתן להרשיעו. גם אם ניתן לומר שכשם שהמערער התכוון לגנוב את כל אשר היה בתיק התכוון להחזיק כל אשר היה בו, עדיין השאלה היא אם דייה לכוונה כללית ובלתי מסויימת להרשעה בעבירה של החזקת נשק, או שצריך את הכוונה הפלילית, והתשובה היא שצריך גם את הכוונה הפלילית. לענין "ההחזקה" של הגנובים קיים דיבור מפורש של המחוקק בהגדרת "החזקה" בחוק העונשין, הקובע כי מספיק שיהא הדבר מצוי בידו של אחד מתוך חבורה כדי שכולם יהיו בגדר מחזיקים. מה שאין כן לענין הכוונה הפלילית, שאין סימוכין לכך שניתן לראות אדם שכאילו ידע את אשר למעשה לא ידע, פרט לעבירות חלוטות.
ב. לשאלה אם החזקת נשק היא מן העבירות המוחלטות שאינן צריכות כוונה התשובה היא שלילית. תשובה שלילית מתבקשת מעצם חומרתה של העבירה. דינו של העובר עבירה של החזקת נשק הוא מאסר 7 שנים ולעיתים אף מאסר 10 שנים, ואין להעלות על הדעת ולא יתכן שהמחוקק יקבע עונשים כאלה לגבי מעשה ללא כוונה פלילית. העובדה בלבד שהמחוקק לא הוסיף לתיאור העבירה את המלים כמו "ביודעין" או "בזדון" וכדו' אין בה משום ראיה שהעבירה אינה צריכה כוונה.
ג. מכיון שההרשעה בהחזקת נשק אינה יכולה לעמוד, יש להקל גם בעונש, ולהעמידו על מאסר שנה וחצי והמאסר על תנאי יופעל כפי שהפעיל אותו ביהמ"ש המחוזי.
השופט שמגר (דעת מיעוט) :
א. אין צורך לדון כאן ~בשאלה אם יכול שתתגבש כוונה פלילית לגבי החזקתו של חפץ שהנאשם אינו ער להימצאותו בידיו אותה שעה, ואין צורך להחליט כאן אם החזקת נשק היא בגדר עבירה חלוטה או לא, שכן מערכת הנסיבות שהוכחה בפני ביהמ"ש יצרה הנחה שבעובדה כי המערער ידע מה שהוא מחזיק. אכן ביהמ"ש המחוזי לא התייחס להנחה זו , אך בכך אין מאומה כי לשם הסתמכות על ההנחה אין צורך בממצאים חדשים או בשינוי ממצאים. מדובר רק על דרך ניתוח משפטית חילופית של הנתונים שסוכמו ע"י הערכאה הראשונה ולענין זה אין הבדל בין שתי הערכאות וסמכויותיהן.
ב. במקרה שלפנינו עבר התיק לרשותם של השניים שביצעו את מעשה העבירה והם נמלטו מן המקום כאשר החפץ הגנוב מוחזק בידי אחד מהם. יתכן והנטילה המשותפת והבריחה בצוותא לא היה בכוחן ללמד על קיומה של ידיעה אצל המערער באשר לתוכן התיק ואולם מספר שעות מועט ביותר לאחר מכן נתגלו שני העבריינים כשהם בצוותא, וכאשר נעצרו היה בידי האחד מן השניים האקדח שהיה קודם לכן בתוך התיק. על כן רשאי ביהמ"ש להסיק כי הם שהו בכפיפה אחת מעת ביצוע העבירה ועד להיתפסם, כל עוד לא הובאה ראיה אחרת בקשר לכך. ההנחה הסבירה היא שהשניים לא נפרדו וחפץ שהיה קודם בתוך התיק ועתה היה בידי אחד מהם, חזקה שבשלב כלשהו אחרי ביצוע העבירה פתחו השניים ביחד את התיק והוציא את האקדח. המערער יכול היה לטעון לאחר היתפסו כי לאחר הגניבה נפרד מחבירו והלך לביתו אך הוא הכחיש הכל מכל וכל וע"י הכחשה כללית כאמור השאיר בעינה את המסקנה כפי שהיא עולה מן הרצף שבהשתלשלות האירועים מעת העבירה ועד למאסר.
השופט בייסקי:
א. ביהמ"ש המחוזי לא קבע כממצא כי למערער היתה הזדמנות להיווכח או כי ידע בפועל מה מכיל התיק. עפ"י ממצאי ביהמ"ש ברחו השניים לאחר חטיפת התיק כל אחד לכוון אחר ולאחר 3 שעות נתפסו יחד. אין לקבוע כעת כהנחה שבעובדה הנובעת בדרך ההגיון כביכול ממערכת נסיבות נתונה, שהמערער לא טרח לסתרה, כי לאחר ביצוע העבירה נפגשו השניים כדי לבדוק מה נמצא בתוך התיק. בהיעדר ממצא בנדון אין ביהמ"ש שלערעור יכול או צריך לקבוע עובדה עפ"י הנחה אשר יתכן והיא סבירה אך היא לא בלעדית כי גם סבירה הנחה שלאחר שהמערער וחברו נפרדו וכל אחד ברח לכוון אחר נפגשו שוב רק קרוב לפני שנתפסו. העובדה בלבד שהמערער לא ניסה לתרץ את הענין בפני ביהמ"ש אלא הכחיש הכל, היא בלבד אינה מלמדת על ידיעתו בדבר תוכן התיק. למערער היתה סיבה טובה לנסות להתכחש לכל כי בכל הנסיבות בגניבה המדובר וגם ממנה ניסה להיחלץ.
ב. אשר לשאלה אם מדובר בעבירה מוחלטת ואם לאו - יש לומר לגבי עבירה זו שאין היא מוחלטת ודרושה הכוונה הפלילית של החזקת נשק ואין להרשיע אדם בהחזקת נשק אם אין הוא יודע כי הוא מחזיק נשק.
(בפני השופטים : ח. כהן, שמגר, בייסקי עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד ראב למשיבה. 6.2.80).
ע.א. 546/78 - בנק קופת עם בע"מ נגד אליעזר הנדלס ואח'
*דין חדר כספות בבנק כדין "רשותו של אחר" לצורך חוק השבת אבידה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמרצה 870/77 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ומ~מ הנשיא לנדוי כנגד דעתו החולקת של השופט אלון).
ענינו של ערעור זה מעטפה ובה אגרות מלווה שנמצאה בחדר כספות של בנק קופת עם אשר יש בו כ-400 כספות המושכרות לאנשים שונים וביניהם כספת המושכרת למשיב. המשיב מצא את המעטפה, מנהל הבנק ביקש כי האגרות ימסרו לו, אך המשיב סירב ומסר אותן למשטרה.לאחר שעברו 4 חודשים ביקש המשיב כי האגרות ימסרו לו ואילו הבנק תבע כי אלה ימסרו לו. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי שקבע כי יש למסור את האגרות למשיב. הערעור נתקבל ברוב דעות, בפסק דין מקיף מפי השופט ברק שאליו הצטרף בפסק דין קצר מ"מ הנשיא לנדוי, בעוד השופט אלון בפסק דין מקיף סבר כי הדין עם המשיב.
גדר המחלוקת הוא דרך החלתו של סעיף 3 לחוק השבת אבידה. דינה של מציאה נחתך כיום עפ"י הוראות חוק השבת אבידה. לפי הוראות החוק המוצא אבידה חייב להודיע למשטרה והאבידה נמסרת למשטרה במקרים מסויימים. משקיים המוצא את החובות המוטלות עליו ולא נתגלה בעל האבידה תוך 4 חודשים יהיה המוצא לבעל האבידה. דין מיוחד נקבע בסעיף 3 למי שמוצא אבידה ברשות הזולת. אומר סעיף 3 "המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמוסרה לו לפי דרישתו ; קיבל בעל הרשות את האבידה לידו יראו אותו כמוצא". מכאן שאם בעל הרשות הוא "כמוצא" הרי בתום 4 חודשים חוזרת האבידה לבעל הרשות. המערער טען כי מכח הוראה זו יש לראות אותו כמוצא שכן חדר הכספות הוא לטענתו בגדר "רשותו של אחר", היינו רשותו של הבנק. אמת הדבר שהמערער לא קיבל את האגרות לידיו, אך דבר זה נבע מסירובו של המשיב למסור לו את האגרות, סירוב שאינו כדין, ואין המשיב זכאי ליהנות מכך ויש לראות את המצב כאילו נמסרו האגרות למערער כמצוות החוק. לעומת זאת טוען המשיב כי אין לראות במערער "כמוצא" וזאת משני טעמים : ראשית, חדר הכספות של בנק אינו "רשותו של אחר" ; שנית, המערער לא קיבל את האבידה לידו כנדרש עפ"י החוק. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הדין עם המשיב באשר לדעתו אין לראות את חדר הכספות כרשותו של הבנק לצורך חוק השבת אבידה, ולפיכך לא דן בשאלה אם יש באי מסירת האגרות למערער משום שלילת מעמדו כמוצא. ביהמ"ש המחוזי הסתמך גם על המשפט העברי לקביעה מתי הוא מקום כרשותו של בעל המקום ומתי לא.
ביהמ"ש העליון מפי השופט ברק עמד בהרחבה על מטרות המחוקק והגיע למסקנה שעפ"י מטרות החוק יש לראות את חדר הכספות, כמו גם את האולם הכללי של הבנק,וכיוצא באלה מקומות שבהם יש מבקרים רבים אך הם שייכים לבעלים, כרשותו של אחר לצורך החוק. השופט ברק ציין כי אין לקבוע מסמרות בנידון זה, ויש להכריע בכל מקום לגופו. השופט ברק הסתייג מקביעה מהי רשותו של אדם על בסיס המשפט העברי, אם כי אין מניעה לכך שביהמ"ש יחפש השראה במשפט העברי. אשר לטענה כי מכיון שהאבידה לא נמסרה לבעל הרשות אין לראות את בעל הרשות כמוצא, שכן סעיף 3 מדבר על אבידה שנמסרה לבעל הרשות - אין לומר כי אדם שלא קיים את מצוות החוק ולא מסר את האבידה לבעל הרשות יצא נשכר מכך.
השופט אלון בפסק דין מקיף עמד אף הוא על מטרות המחוקק ועל כך שהמחוקק נעזר במשפט העברי הן בביטוייו והן ביסודותיו והגיע למסקנה כי המטרה של המחוקק מחייבת את המסקנה כי "רשותו של אחר" הינה רשות שלאותו אחר יש שליטה עליה והיא בבחינת חצר משתמרת. מאידך, חדר כספות, אולם בנק, וכיוצא באלה מקומות שבהם יש רשות לרבים להיכנס, אין לומר על מקום כזה כי הוא רשותו של אחר. כיון שכך אין עוד צורך לדון בשאלה אם האבידה מגיעה לבעל הרשות שברשותו נמצאה האבידה, גם אם למעשה המוצא לא מסר לו את האבידה. לפי לשון החוק נראה כי דרישתו
שהאבידה תתקבל בפועל ע"י בעל הרשות הינה תנאי דווקני אם כי הדבר מנוגד להגיון.ברם אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה בערעור הנדון.
מ"מ הנשיא לנדוי הצטרף לפסק דינו של השופט ברק.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, אלון ברק עו"ד ש. ברוש למערער, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבים. 17.2.80).
בג"צ 92/80 - משה וזהבה יגל נגד שר החקלאות ואח'
*בקשה להתקבל כחבר במושב(הבקשה נדחתה).
העותר עלה לישראל עם עליית הנוער שירת בצה"ל ומתגורר עם אשתו באשדוד. עתה ביקשו בני הזוג לצאת להתיישבות והם פנו למחלקת ההתיישבות של הסוכנות בבקשה להתיישב באחד המושבים. הם הופנו למספר מושבים ורואיינו ע"י ועדת הקליטה שבכל מושב ובקשתם נדחתה. הם נשלחו מטעם הסוכנות לבדיקה פסיכולוגית סוציולוגית למכון הדסה ונתקבלה תשובה שלילית מבחינת התאמתם לחיי מושב. העותרים פנו למשרד החקלאות ונאמר להם כי התקבלותם של מועמדים חדשים למושבים כרוכה בבדיקת התאמתם של המועמדים במסגרת המושב, שהרי להצטרפות כזו יש משמעות חברתית, משפחתית וכלכלית, ויש לבדוק מראש אם קיים סיכוי שקליטתם תעלה יפה. העותרים פנו לבג"ץ בטענה שלא יתכן שיהודי המבקש להתיישב בישראל לא ימצא לו מקום לכך. עתירתם נדחתה. הרצון לעלות ולהתיישב במושב או בכל דרך אחרת יש לכבדו ולעודדו, כפי שאכן נהגו המשיבים, אך גם דבר זה כפוף לעיון ולבדיקה לפני קבלת המועמד למושב אם הוא מתאים למסגרת מיוחדת זו של חיי מושב. לעותרים ניתנו כל האפשרויות להביא את בקשותיהם, טענותיהם והשגותיהם בפני ועדות שונות של מושבים בודדים, בועדה מוסדית, וכן נדון ענינם בפני ועדת ערר, ולאחר כל אלה נדחתה בקשתם. אין בסיס כלשהו לטענות העותרים בדבר קיום שיקולים זרים או פגיעה בצדק הטבעי.
(בפני השופטים : אשר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ד. ארבל למבקשים. 20.2.80).
בג"צ 2/80 -פרחה סאלח בט נגד שר הדתות ואח'
*מינוי קאדי לביה"ד הדרוזי(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
לעותרת סכסוך אישות עם בעלה וביתהדין הדרוזי בחיפה החליט על גירושין וקבע תנאים שונים בדבר חלוקת חפצי הבית. על פסק הדין הגישה העותרת באוקטובר 1979 ערעור לבית הדין הדרוזי לערעורים. זה כשנתיים שבית הדין הדרוזי לערעורים חדל לפעול בשל הרכב חסר, שכן עליו לדוןבערעורים בלא פחות משלושה קאדים, ואחרי פרישתו של אחד הקאדים נותרו שניים בלבד. מקור התקלה נעוץ במחלוקת בפנים העדה הדרוזית ביחס למועמד הראוי להתמנות לבית הדין לערעורים. ועדת המינויים צריכה להציע מועמדים להתמנות כקאדים, והיא אינה יכולה לפעול, שכן הועדה היא בת 8 חברים ובתוכם שני קאדים שצריכים להיבחר ע"י חבר הקאדים הדרוזיים, ואלה אינם יכולים להגיע להסכמה בדבר שני הקאדים שימונו לועדת המינויים. העותרת ביקשה לצוות על שר הדתות כי יכנס את ועדת המינויים ועתירתה נתקבלה. לפי החוק יכולה ועדת המינויים לפעול גם בהרכב של 6 חברים ולאו דוקא בהרכב ,של 8 חברים, ולפיכך על שר הדתות לכנס אותה. הסמכות של השר לכנס את הועדה הקבועה בחוק, הופכת לחובה במקרה כגון זה הנדון לפנינו, כאשר בית הדין אינו מסוגל לפעול ללא מינוי כזה.
אשר לטענה כי חובת השר כפופה לשיקולי מדיניות ושהיה יסוד לשר שלא לכנס את ועדת המינויים בשל המצב העדין והמסוכסך בעדה הדרוזית - ענין לנו כאן בצורך להרכיב ערכאת ערעור שבהעדרה סובלים מתדיינים עינוי דין בולט, ובמקרה כגון זה אין השר
יכול להסתמך על שיקולי מדיניות כדי שלא לכנס את ועדת המינויים. רשות ממלכתית המופקדת על הפעלת מנגנון שפיטה צריכה לעשות בכל הקדם הכל כדי למלא את החסר.
אשר לטענת המשיבים כי הממשלה הגישה לכנסת הצעת חוק מיוחדת שתסמיך את שר הדתות למנות קאדי מביה"ד בערכאה ראשונה להיות חבר בית הדין לערעורים - העותרת אינה חייבת לחכות עד שהחוק יתוקן והיא זכאית לדרוש שהחוק יקויים כמו שהוא היום. אך גם בלאו הכי, גם אם וכאשר תיהפך ההצעה לחוק, גם אז עדיין תעמוד חובתו של שר הדתות לכנס את ועדת המינויים כדי להביא למינוי תקין של הקאדי החסר בהרכב בית הדין לערעורים.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. עמאר לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 27.2.80).
בג"צ 598/79 - יוסף אביעזר נגד הועדה המחוזית לתכנון מחוז המרכז ואח'
*בקשה להיתר בניה כאשר העותר לא בא בנקיון כפים לבג"צ וכאשר הבקשה היא בניגוד לחוקי הבניה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בתחום שיפוטה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון חלקה מסויימת שהיא אזור חקלאי והבניה עליה מוגבלת. העותר רכש דונם במושע מתוך חלקה גדולה ועליו בית עם שני חדרים שהיה ישן ומוזנח. הוא הגיש שתי בקשות להיתרים לתיקונים של הבית, אך למעשה בנה מחדש את הבית וחוץ מקיר אחד חיצוני נהרס הכל ונבנה מחדש. המשיבים הוציאו נגדו צו לעיכוב הבניה ועתירתו לבג"צ נדחתה. משני טעמים נדחתה העתירה : הטעם האחד כי הוא לא בא בנקיון כפיים לבג"צ, שכן לא זו בלבד שהטעה את המשיבים בבקשו היתרים לתיקונים ושיפוצים בבנין הקיים ולמעשה בנה אותו מחדש, אלא שגם בפנייתו לבג"צ לא גילה את כל העובדות הנוגעות לענין. הטעם השני הוא, שהיתר הבניה המבוקש ע"י העותר משמעותו המעשית היא קבלת היתר להקים על החלקה בנין מגורים בניגוד להגבלות החוקיות הקיימות וביהמ"ש לא יצווה על הרשות לעשות דבר האסור עפ"י דין.
(בפני השופטים : י. כהן, אשר, אלון. החלטה - השופט אשר. עו"ד ע. אסנת למבקש, עוה"ד מ. שקד וטויסטר למשיבים. 19.2.80).
בג"צ 124/79 - אבינועם צובא (ג'קסון) נגד שר הבטחון ואח'
*הפעלת צו מפקד דרום סיני בענין הנתון בסכסוך אזרחי(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר חתם בנובמבר 1975 על הסכם עם הרשות המוסמכת שלפיו ניתנה לעותר הרשות לנהל שירותי שיט בשמורת הטבע שבין אי האלמוגים לבין חוף הים שממולו. משך ההסכם נקבע ל-3 שנים ונאמר בו כי כל אחד מן הצדדים רשאי להביא את ההסכם לידי גמר בתוך המועד הנ"ל. פרצו סכסוכים בין העותר לבין הרשות המוסמכת ורשות שמורות הטבע, ובספטמבר 1978 נשלחה לעותר הודעה, עפ"י ההסכם הנ"ל, כי עליו להפסיק לנהל את שירותי השיט. הוצא מכרז להפעלת שירות השיט וזכה בו אחד המשיבים. העותר פנה לבימ"ש השלום וביקש פס"ד הצהרתי כי תוקפו של ההסכם טרם פג. במסגרת התביעה ביקש העותר צו מניעה זמני אך בקשתו נדחתה. בפברואר 1979 עשה מפקד דרום סיני שימוש בסמכות הנתונה לו עפ"י צו בדבר הגנה על הטבע במרחב שלמה, והורה לעותר להפסיק את שירותי השיט. העתירה מופנית נגד חוקיותו של הצו והיא נדחתה. הדיון בבג"צ מצטמצם בשאלה אם מפקד האזור עשה שימוש ראוי בסמכות הנתונה לו, .בהתחשב בעובדה ששאלת תוקפו של ההסכם נתונה למחלוקת בפני בימ"ש השלום.
אין לקבל את גירסת המדינה כי מפקד האזור רשאי להשתחרר מכבלי החוזה כאילו אינו קיים, ובלבד שהוא סבור כי ניהולם התקין של שירותי השיט מצדיקים זאת. פרופוזיציה זו היא רחבה מדי. אכן, רשות שלטונית המעניקה היתר רשאית באופן עקרוני לבטל את ההיתר, ובלבד שהיא מקיימת את הכללים הדיוניים והמהותיים של המשפט המינהלי. כאשר ההיתר אינו אקט שלטוני חד צדדי, אלא נובע מהסכם, חייבת הרשות להביא בחשבון, בין
שאר השיקולים, גם את העובדה שהתקשרה בחוזה וכי חוזה יש לכבד. משקלו של שיקול זה מותנה בתוקפו של החוזה מחד גיסא ובחומרתם של האירועים המביאים את הרשות לידי רצון לבטל את ההיתר מאידך גיסא. על הרשות השלטונית להימנע מביטול היתר, תוך כיבוד הסכם, אלא אם כן קיימים צורכי ציבור חיוניים המאפשרים לרשות להשתחרר מכללי החוזה, בכל הנוגע לשיקול הדעת המינהלי, אם כי בתחומי המשפט הפרטי, יתכן ועשויות להיות לכך תוצאות שונות וכולל החובה לשלם פיצויים ששיעורם לא יהא בהכרח שווה לפיצוי שמשלמים על הפרת חוזה, שהרי לא הפרה המדינה חוזה אלא ברשות הסתלקה ממנו. בענין שלפנינו רשאים המשיבים לצאת מתוך הנחה, כפי שקבע ביהמ"ש בהליכי הביניים, כי לכאורה אין החוזה מחייב אותם. במצב דברים זה משקלו של השיקול כי יש לכבד חוזים הוא קל. אין לומר כי השיקול אינו קיים כלל, שכן הדיון בביהמ"ש טרם הסתיים, אך אין להעניק לו משקל רב. כיון שכך אין על המשיבים להשתכנע שקיימים צורכי ציבור חיוניים המצדיקים התעלמות מן החוזה. די בכך אם המשיבים סבורים כי לאור התנהגותו של העותר בעבר לא ניתן לבצע כהלכה את הפעלת שירותי השיט והשמירה על הסדר הציבורי אם ימשך המצב הקיים עד שביהמ"ש יפסוק בענין.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד אמיתי לעותר, עו"ד גב' נאור למשיבים. 2.80.ד2).
בג"צ 79+230/78/96 - יעל שהם ואח' נגד שר הפנים ואח'
*סיווג ישוב כישוב שיתופי(התנגדות לצו על תנאי - הצווים בוטלו).
אלה שתי עתירות שאוחדו ונושאם סיווג הישוב "מעש" כישוב שאינו שיתופי לענין בחירות הועד המקומי. נדחתה עתירת האגודה מעש להורות לשר הפנים להפריד את שכונת "אל גבול" הצמודה לישוב מעש מן הישוב ובקשת תושבי מעש לבטל את הסיווג. הענין הוחזר לרשם האגודות השיתופיות לעיין מחדש בסיווג הכפר.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ז. רוזנבלום לעותרים, עוה"ד מ. שקד וא. ירון למשיבים. 29.2.80).
ע.א. 289/79 - יוסף שטרן נגד מרים הלן בלום (שטרן)
*מחיקה על הסף של עתירה להחזקת קטין שמקום מושבו הקבוע בבלגיה(הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי מחק על הסף את תביעתו של המערער להחזקת בנו הקטין באשר סבר כי הוא נטול סמכות לדון בענין מאחר ומקום מושבו של הילד הוא בבלגיה והסמכות לדון היא בידי ביהמ"ש של ארץ מקום המושב. ביהמ"ש ציין כי לא שוכנע שטובת הילד דורשת כי דוקא ביהמ"ש בישראל יטפל בענין. הערעור נתקבל. סמכותו של ביהמ"ש בישראל לדון בענין עולה מן האמור בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. אמנם הילד נולד בבלגיה, אך עלה ארצה מספר חודשים בלבד לאחר לידתו והפך לאזרח ישראלי. הוא חי כאן בישראל במשך שנתיים עד שנת 1973 ואז האם נסעה עמו לבלגיה כשהנסיעה נומקה בנימוקים של צורך בשהייה זמנית ומוגבלת שם, ולצורך שהייה מוגבלת כזו הסכים המערער לנסיעה. לאחר מכן סירבה האם לחזור ולבסוף התגרשו בני הזוג בשנת 1975 ובעת הגירושין לא פסק ביה"ד הרבני בישראל דבר לענין החזקת הילד. ההוראה המסמיכה את ביהמ"ש בישראל לשפוט בכל פעם "שהצורך לעשות כן מתעורר בישראל" פותחת בפני ביהמ"ש פתח לרווחה להפעיל את כח שיפוטו כאשר הוא רואה צורך בכך. העובדה בלבד שהקטין הנוגע בדבר נמצא מחוץ לישראל אין בה כדי להצביע על כך שהצורך לפעול למענו לא התעורר בישראל. אין הורה מנתק את עצמו ואת ילדו מסמכות השיפוט הישראלית רק ע"י כך שהוא לוקח את ילדו ללא הסכמת ההורה השני כדי לקבוע לעצמו מקום מגורים במדינה אחרת. לביהמ"ש בישראל מסור שיקול הדעת אם להפעיל את סמכותו האמורה ואם לאו ויש לנהוג בזהירות ולא לחסום
דרכו של הורה על אתר, אלא אם כן ברור, בנסיבות הענין, מראש שהענין צריך להיות נדון בבימ"ש של המקום שבו מתגורר הילד בעת הגשת התביעה ולא בישראל. לא רק שאין חובה למכריו בענין על אתר, אלא רצוי כי הפעלת שיקול הדעת תיעשה בדרך כלל רק בשלב המאוחר יותר של המשפט.
(בפני השופטים : שמגר, אשר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פרידמן למערער, עו"ד גרובס למשיבה. 18.2.80).
ע.א. 122/78 - זהבה קושל ואח' נגד רות קפלן
*הכרה בידועה בציבור לצורך ירושה(הערעור נדחה).
אחד שלמה אישגור התאלמן בשנת 1963, בשנת 1967 הכיר את המשיבה שהיתה אף היא אלמנה, בשנת 1970 רכשו יחד דירה ורשמו אותה על שם שניהם ומאז גרו יחד בדירה, ישנו בחדר שינה משותף, וניהלו בה משק בית משותף וחיי משפחה כבעל ואשה. בנסיבות אלה הכיר ביהמ"ש המחוזי בזכותה של המשיבה לקבל חלק מן העזבון של המנוח וערעור המערערים, בנו ובתו של המנוח, נדחה. אין כל דבר המצדיק התערבות בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי או במסקנות שהוסקו על ידו מהעובדות.
(בפני השופטים : אשר, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ס. יוסף למערערים, עו"ד ר. כהן למשיבה. 20.2.80).
ע.א.589/78 - פקיד השומה נגד לאומי חברה למסחר ומימון בע"מ
*פירוש סעיף בחוק מלוה בטחון בענין מלוה על דיבידנדים(הערעור נתקבל בחלקו).
בשנות המס מ-1970 ועד 1974 שולמו למשיבה דיבידנדים, שלהם היתה זכאית בתור בעלת מניות בחברה אחרת. בגין דיבידנדים אלה היתה פטורה המשיבה מתשלום מס חברות. בחוק מלווה בטחון, כפי שהיה בשנים 1970 עד 1972, חוייבה במלווה בטחון "הכנסה חייבת" שהגדרתה היתה הכנסתו החייבת של אדם לרבות רווח הון. ההגדרה שונתה בשנת 1973 ואז הוגדרה הכנסה חייבת כ"הכנסתו החייבת של אדם ... לרבות הכנסה מדיבידנד שלגביה ניתן פטור לפי כל דין ...". השאלה שהתעוררה כאן היתה אם חייבת המשיבה לשלם מלווה בטחון בגין ההכנסות מדיבידנדים שקיבלה כבעלת מניות בחברה אחרת. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה לגבי כל שנות המס שהיו שנויות במחלוקת והערעור התקבל בחלקו. לגבי השנים 1970 עד 1972, שבה שונתה ההגדרה של הכנסה חייבת בחוק מלווה בטחון, קיבל ביהמ"ש העליון את עמדת המשיבה כי אין היא חייבת לשלם מלווה בטחון באשר ההכנסה היתה פטורה ממס חברות ואילו באשר לשנים מ-1973 ואילך, בעקבות התיקון בהגדרת הביטוי "הכנסה חייבת", קבע ביהמ"ש העליון כי צודק פקיד השומה כי יש להטיל בגין ההכנסה באותן שנים מלווה בטחון.
(בפני השופטים : ויתקון, י. כהן, אלון. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן טובים למערער, עו"ד ב. נהיר למשיבה. 7.2.80).
ע.א. 608/78 - עשרת גבאי נגד יורם פורמן ואח'
*פיצויי נזיקין(הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת, כבת 50, נפגעה קשה בתאונת דרכים ע"י אוטובוס של אגד. אין חולקין על אחריות הנהג וחברת אגד לתאונה, והמחלוקת היא לענין שיעור הפיצויים שפסק ביהמ"ש המחוזי ואשר לדעת המערערת הוא נמוך מדי. ביהמ"ש העליון קבע כי אין להתערב בשעור הפיצויים שנקבע, והתערב רק בשאלה צדדית, היינו לידי מי ישולם סכום הפיצויים. השופט הורה כי הסכום לא ישולם לבנה של המערערת שמונה כאפוטרופוס עליה מתוך חשד שלא ישתמש בכספים לטובת האם, וביהמ"ש העליון העיר כי אין כל יסוד בחומר הראיות לחשוד בבן ולפיכך יש למסור לו את הכספים.
אשר לסכומי הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון, נפסק הסכום המינימלי והמשיבים לא הגישו ערעור שכנגד להקטנתו, וממילא אין לדון בסעיף פיצוי זה. עיקר המחלוקת נסב בשאלה אם מפאת מצבה הגופני והנפשי של המערערת, כתוצאה מן התאונה, היא זקוקה לאישפוז במוסד לחולים כרוניים או למטפלת צמודה לכל שעות היממה. ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד ראיות שהיו בפניו, כי אין המערערת זקוקה לאישפוז וכי די בעוזרת למשך שעות מספר ביממה, ולפי קביעה זו קבע את הפיצויים בסך חצי מליון ל"י בתור סכום גלובלי. בפסקו סכום זה כבר הגיע ביהמ"ש המחוזי לסכום שהוא מעל ומעבר למה שהוכח למעשה, אך מכיון שהשופט טעה בחישוב באשר לסעיף פיצוי אחר אין להתערב בסכום הסופי שנפסק, שהרי השיבושים שחלו בחשבונות של ביהמ"ש המחוזי לרעת המערערת בענין אחד אוזנו ע"י הטעות בהגדלת סכום הפיצוי הכולל על חשבון העזרה מצד שני.
אשר לטענת המערערת כי נפסק שכ"ט הנמוך מהתעריף המכסימלי - לביהמ"ש שמור שיקול דעת לקבוע, סכום נמוך מהתעריף המכסימלי על פי נסיבות הענין, כגון היחס בין הסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע ובאופן ניהול ההליכים, ובמקרה דנא די היה בפער הגדול בין מה שנפסק לבין מה שנדרש כדי להצדיק את ההפחתה בסכום שכר הטירחה.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד אלדור למערער, עו"ד מ. רימל למשיבים. 21.2.80).
ע.א 139/78 - גרינגרטן רבקה נגד פסקל בנימין ואח'
*פיצויי נזיקין(ערעור וערעור נגדי הערעורים נדחו).
המערערת נפגעה בשנת 1975 בהיותה כבת 80 ע"י רכב שהיה נהוג בידי המשיב. המשיב וחברת הביטוח הודו באחריותם לתאונה והשאלה היתה ענין גובה הנזק. למערערת נגרמו שברים בצלעות ובזרועות. עברה טיפול ממושך והיתה מאושפזת ונקבעה לה נכות של 40 אחוז. עד לתאונה גרה לבד וניהלה משק ביתה בעצמה ומאז התאונה היא שוהה בבית אבות בכפר סבא ואין היא יכולה לשרת את עצמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה האיצה את תהליך נכותה ואילצה אותה להיזקק לבית אבות במועד מוקדם, הוא העריך את תוחלת החיים של המערערת ב- 3 שנים, וקבע כי אלמלא התאונה היתה המערערת מסוגלת עוד להמשיך לחיות לבדה אם כי היתה נזקקת בכל מקרה לעזרה הולכת וגוברת. המערערת הוציאה על שהותה בבית האבות כ- 142 אלף ל"י ומסכום, זה הפחית ביהמ"ש את ההוצאות שהיתה מוציאה אילמלא הפגעותה, לרבות הוצאות עבור סיעוד ונקיון הבית ושכר דירה, וסכום זה הוערך ב- 50 אחוז מן הסכום שהוצא. לענין הוצאות בעתיד קבע הוצאות תשלום בבית אבות, בתקופת תוחלת החיים, 175 אלף ל"י, ובהתחשב בכך שהמערערת היתה נזקקת ממילא למוסד דומה קבע ניכוי של 70 אחוז, עבור כאב וסבל קבע ביהמ"ש 30 אלף ל"י. הערעורים נדחו. אשר לערעור על הפריט בגין כאב וסבל - אין ערכאת הערעור מתערבת בשיעורו של הסכום שנפסק בפריט זה אלא בנסיבות שבהן היתה סטיה משמעותית ובולטת מן הסביר בנסיבות הענין. העובדה כשלעצמה שביהמ"ש קמא קפץ ידו במידת מה אין בה כדי להצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. אשר לטענה בדבר תוחלת החיים שנקבעה ל- 3 שנים - מדובר בקביעה לפי הערכה בהתחשב עם הנתונים הרפואיים שהובאו בפני ביהמ"ש ואם כי יתכן שיש צורך בתיקון שולי לכאן או לכאן, הרי ערכאת הערעור אינה מטפלת בתיקונים שוליים לגבי הערכותיו של ביהמ"ש קמא. אשר לערעור בענין ההפחתה מסכום ההוצאה בבית האבות בהתחשב בכך שהמערערת ממילא היתה נושאת בחלק מן ההוצאות - אין אפשרות להעריך במדוייק את כושר תפקודה של המערערת, יש יסוד להניח שהתאונה
שינתה באופן מהותי את יכולתה של המערערת להמשיך באורח חייה הקודמים, וביהמ"ש קמא הביא בחשבון כי יתכן והמערערת היתה ממילא נזקקת לבית אבות ובכל הנתונים אין להתערב.
(בפני השופטים : י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופט שמגר, עו"ד ב. עמרמי למערערת, עו"ד ד. הורביץ למשיבים. 24.2.80).
ע.א. 432/78 - רות ווילר ואח' נגד שרה צ'קבר
*חיוב בהפקדת ערובה ע"י מתנגדים לצוואה(הערעור נדחה).
המשיבה היא אלמנת המנות ליאון צ'קבר שנפטר בנובמבר 1977, היא הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב לקיים צוואת המנוח מיום 27.10.75, אשר לפיה היא יורשתו היחידה, לקיום צוואה זו התנגדו המערערים שהם בני משפחתו של המנוח המתגוררים בארה"ב, ולטענתם עשה המנוח צוואה אחרת שאותה הם ביקשו לקיים. בתוקף סמכותו לפי תקנה 483 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערערים, שהם תושבי חוץ, בשלב המוקדם של ההליכים, להפקיד ערובה בסך 60 אלף ל"י לכיסוי הוצאות המשיבה. המערערים לא הפקידו סכום זה ומכח הוראת תקנה 483(ב) דין התנגדותם ,שן של המערערים להידחות. ביהמ"ש המחוזי החליט על כן לקיים את צוואת המנוח כבקשת המשיבה. הערעור נדחה. המערערים טענו שלא היתה סמכות בידי ביהמ"ש המחוזי לדרוש הפקדת ערובה משני טעמים : ראשית, משום שלא היו בגדר "תובעים" כמשמעות דיבור זה בתקנה 483 ; ושנית, שאם כי היו תושבי חוץ, הרי כתושבי ארה"ב רשאים היו ליהנות מהוראות סעיף 5 לאמנת ידידות שבין שתי המדינות, אשר לפיו דין אחד לתושבי ישראל ולתושבי ארה"ב לענין הגישה החופשית לבתי משפט. אין ממש באף אחת מן הטענות הללו.
השופט ח. כהן ציין כי "תובע" לפי תקנה 483 לאו דוקא ולא רק מי שמתייצב כתובע פורמלי. יש לפרש מונח זה על דרך ההרחבה ולכלול בו כל מי שבא לביהמ"ש ותובע לעצמו זכות, ואין נפקא מינה אם התביעה באה בצורת תובענה משלו, או בצורת התנגדות, או בצורה אחרת. התנגדות המערערים אינה באה אלא מתוך הטענה שבמקום לקיים את הצוואה שהמשיבה מבקשת, צריך לקיים צוואה אחרת לטובתם שלהם. לא זו בלבד אלא גם הבקשה של המערערים לקיום צוואתם היתה מונחת בפני ביהמ"ש כשהחליט על הפקדת ערבון, ובתורת מבקשים את קיום הצוואה שלהם, בודאי היו המערערים בגדר תובעים ממש, אף במובן המילולי והדקדוקי של המונח. ואשר לזכות המערערים עפ"י האמנה האמורה - אין כאן כל הפליה פסולה לרעת תושבי ארה"ב, שכן ביהמ"ש מוסמך לפי התקנה הנ"ל לחייב הפקדת ערובה גם את תושבי ישראל, והעובדה שבדרך כלל ביהמ"ש אינו נוהג כך כלפי תושבי ישראל אינה מעלה ואינה מורידה לענין סמכותו לעשות כן. זאת ועוד, האמנה האמורה היא בגדר אמנה בינלאומית ולא תורגמה לשפת חיקוק המחייב את בתי המשפט, ואין ביהמ"ש יכול להיזקק לאמנה זו בענין זה.
השופט ברק ציין כי המערערים הם בודאי תובעים לענין הבקשה שהגישו לאשר את הצוואה שהם טוענים לתקפותה, וביחס לכך רשאי היה ביהמ"ש להטיל עליהם חובת ערובה. נמצא, כי גם מהבחינה הפורמלית המערערים היו תובעים לענין צוואתם הם, וניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם יש לראותם גם כתובעים לענין הצוואה השניה אשר אותה ביקשה המשיבה לאשר.
(בפני השופטים : ויתקון, ח. כהן, ברק. עו"ד ירושלמי למערערים, עו"ד צ. הכהן למשיבה. 17.2.80).
ע.א. 684/79 - אתגר, הקלוב הישראלי למסחר ביהלומים בע"מ נגד אברהם מוניץ ואח'
*שלילת חברות באגודה שהוקמה ע"י חברה בע"מ(הערעור נתקבל).
המערערת מאוגדת כחברה רשומה בישראל ולמשיבים מניות של החברה. המערערת מנהלת קלוב שהיא אגודה של חברים המתנהלת עפ"י תקנון פנימי,
ואין יכול להיות חבר בקלוב אלא מי שיש לו מניה בחברה המערערת, אך לא כל מי שיש לו מניה זכאי להיות חבר בקלוב. רק לחברי הקלוב יש זכויות של ניהול עסקים במסגרת הבורסה ליהלומים של החברה המערערת, ומי שאינו חבר בקלוב למעשה מרוקנת מתוכנה זכותו כבעל מניות בחברה המערערת. פרץ סכסוך בין הנהלת הקלוב לבין המשיבים ואלה ביקשו צו מניעה נגד המערערת שלא יוציאו אותם מן הקלוב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי הקלוב והחברה הם היינו הך, ומכיון שעפ"י תקנות החברה אין אפשרות לשלול מחבר את מנייתו אין גם לשלול ממנו את זכותו להיות חבר בקלוב. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי אין זהות בין החברה לבין הקלוב אם כי הקלוב יכול ומתנהל ע"י החברה. לקלוב יש תקנון פנימי שמחייב את כל החברים בו ואין בו כל דבר הנוגד את תקנת הציבור. לפי אותו תקנון יכולה ההנהלה להוציא חברים מתוכו ואין לאסור באופן עקרוני על הנהלת הקלוב להוציא חברים מן הקלוב.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ר. רסלר למערערת, עו"ד א. וירניק למשיבים. 19.2.80).
ע.א. 178/79 - חברת יצחק ישר בע"מ נגד דוד בנאי ואח'
*ביצוע בעין של רישום דירה כשהמוכר טוען כי הקונה חייב לו ריבית(הערעור נדחה).
המשיבים רכשו מהמערערת דירה ברחובות במרץ 1973, ובמסגרת תנאי התשלום נקבע בהסכם שהמשיבים יוכלו לבקש המלצה לבנק לקבל הלוואה שתובטח ע"י רישום משכנתא וכי כל סכום שיאושר יועבר ישירות למערערת. לבקשת המשיבים המליצה המערערת בפני הבנק על מתן הלוואה בסך 13 אלף ל"י למשיבים, כאשר קיבלו את החזקה בדירה באוגוסט 1973. הסכום הנ"ל לא הועבר ע"י הבנק למערערת עם מסירת החזקה, כמתחייב מתוך ההסכם, אלא 11 חודשים לאחר מסירת החזקה. האיחור נעוץ, לפחות בחלקו, במלחמת יום הכיפורים, בגלל גיוסו של המשיב לשרות בצה"ל למשך חודשים מספר. המערערת היתה חייבת להעביר את הבעלות בדירה תוך שנה אחת, אד בפועל הוזמנו המשיבים להעברת הדירה רק בנובמבר 1976, ונדרשו לשלם סכום של 15 אלף ל"י למערערת בתור ריבית פיגורים, כתנאי להעברת הבעלות על הדירה על שמם. המשיבים עתרו לביהמ"ש לחייב את המערערת להעביר את הדירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין, וביהמ"ש המחוזי מצא כי בגין איחור התשלום של 13 אלף ל"י זכאית המערערת לריבית של 15 אחוז עבור 11 חודשים, היינו לסכום של כ- 1,800 ל"י ואילו יתר הדרישות נדחו. לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזי לבצע את ההעברה כפוף לתשלום הנ"ל. הערעור נדחה. המערערת טוענת כי המשיבים לא היו ראויים לסעד באשר באו לביהמ"ש בידיים לא נקיות, דבר הנעוץ באי תשלום תמורת הדירה במועד המוסכם ובסירוב לשלם את המגיע מהם. טענות אלה אין לקבל. מתברר כי בחודש פברואר 1973 לא כובד שיק מסויים על סך 10 אלפים ל"י, אך ביהמ"ש קיבל את עדות המשיב כי על חשבון זה שילם למערער סכום 600 ל"י ריבית. אשר לפיגור בתשלום הסך 13 אלף ל"י - אף בהנחה כי האיחור חל בעטיים של המשיבים, לא קיפחו המשיבים את זכותם לרישום הדירה על שמם. המערערת לא רק שלא השתמשה בזכות הביטול, אף אם היתה לה זכות כזו, אלא השלימה עם איחור התשלום והא ראיה שכאשר נתאפשר לבצע את ההעברה באוקטובר 1976 הוזמנו המשיבים לביצוע ההעברה אלא שנדרשו לשלם 15 אלף ל"י ריבית. משלא השתמשה המערערת בזכות הביטול היתה זכאית עפ"י ההסכם בריבית פיגורים וביהמ"ש קבע כי הריבית מגיעה לכדי 1,800 ל"י בקירוב. אין לייחס למשיבים שום אי נקיון כפיים. תביעת המשיבים איננה בתחום סעד מן הצדק או מן היושר, אלא לאכיפת הסכם במסגרת חוק החוזים, וכל שיכולה המערערת לטעון הוא במסגרת החריג כאשר אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, ואולם אין כל מאומה העשוי אף לעורר מחשבה כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת.
הטוען כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין עליו חובת הראיה.כאשר שוקל ביהמ~ש אם האכיפה תהא בלתי צודקת עליו להתחשב בנסיבות כפי שהן קיימות בעת מתן פסק הדין. הקו המנחה הוא לשקול במאזני הצדק את התנהגות שני הצדדים ואת האינטרסים שלהם, ולא תמיד רק עפ"י הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה, אלא לעתים גם על יסוד עובדות ונסיבות שנוצרו לאחר מכן.
(בפני השופטים : שמגר, ברק, בייסקי. החלטה- השופט בייסקי. עו"ד ד. אילן למערערת, עו"ד מ. זרסקי למשיבים. 12.2.80).
ע.א. 802/77 - שושן דוד נגד אוטוקרס בע"מ
*התפרצות מחלת הסכיזופרניה עקב תאונת עבודה(הערעור נתקבל).
המערער עבד בשרות המשיבה, נפל מגג של מוסך בגובה של 5 מטר ונפצע. אין חולקין שהתאונה נגרמה בשל רשלנות המשיבה וכי נגרמה למערער נכות אורטופדית שבגינה הוא זכאי לפיצויים. המחלוקת היא בדבר מחלת סכיזופרניה שהמערער סובל ממנה מאז תקופה קצרה לאמר התאונה והשאלה היא אם המחלה נגרמה ע"י התאונה. בפני ביהמ"ש המחוזי היו שתי חוות דעת רפואיות עיקריות שאותן ניתח ביהמ"ש. האחת של ד"ר חפץ מטעם המערער והשניה של פרופ' ויניק מטעם המשיבה, השניים היו מאוחדים בדעתם כי מחלת הסכיזופרניה היא מחלה קונסטיטוציונאלית אך הם נחלקו בשאלה אם אירוע חיצוני עשוי להביא להתפרצותה של המחלה, והאם אירוע כזה התרחש במקרה שלפנינו. לדעתו של ד"ר חפץ אירוע חיצוני יוצא דופן עשוי להביא להתפרצות המחלה, ובלבד שקיים קשר זמני הדוק בין האירוע לבין הופעת המחלה. לדעתו הנפילה מן הגג הינה אירוע יוצא דופן כזה וסימני המחלה שהופיעו כשלושה חודשים לאחר מכן מצביעים על קשר הדוק בין הנפילה לבין הופעת המחלה. מאידך סבר פרופ' ויניק כי לא קיים קשר סיבתי בין אירוע חיצוני לבין התפתחותה של מחלת הסכיזופרניה. גישה שונה שנתקבלה ע"י פסיכיאטרים, ופרופ' ויניק עצמו ביניהם, לענין חיילים שנפגעו בשרותם הצבאי נובעת לדעתו מגישה ליבראלית, אשר מטרתה להביא לידי כך שחיילים שנשברו סמוך לאירועים חיצוניים הקשורים במעמסה יוצאת דופן יהנו מן הספק. לדעתו, ספק את נתקיימו כאן תנאים אלה אפילו לפי גישה ליבראלית זו, שכן אין לראות בתאונה מעמסה יוצאת דופן, ואף הקשר הזמני בין התאונה לבין התפתחות המחלה מעורר ספק. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי כפות המאזניים הן מאוזנות ועל כן דין התביעה להידחות. הערעור נתקבל. בשאלה הרפואית אם מחלת הסכיזופרניה עשוייה להתפרץ בשל אירוע חיצוני, היתה בפני ביהמ"ש עדותו של ד~ר חפץ, המסתמכת מצדה על גילוי דעת של שבעה פסיכיאטרים ידועי שם, וביניהם פרופ' ויניק עצמו, שקבעו בדו~ח למערכת הבטחון ,44 כי במקרים בהם לא נתגלו הפרעות עד לגיוס החולה ואירעו אירועים יוצאי דופן בזמן השירות יש לראות בשרות כגורם מסייע לשחרור המחלה. על יסוד גישה זו הכירו בתי המשפט בכך כי מחלת הסכיזופרניה עשוייה להתפרץ בשל אירוע חיצוני. לפיכך בשאלה הרפואית האמורה אין לומר כי כפות המאזנים הן מאוזנות ובשאלה זו הרים המערער את הנטל המוטל עליו כתובע במשפט אזרחי.
אשר לשאלה הרפואית השניה אם במקרה שלפנינו התקיים אירוע חיצוני שיש בו כדי להביא להתפרצות מחלת הסכיזופרניה - לכאורה יש שתי דעות רפואיות וכפות המאזניים, מאוזנות, ואולם, באשר לקשר הזמני שבין האירוע לבין התפרצות המחלה מבוססת עדותו של פרופ' וויניק על ממצאים עובדתיים שלא נתקבלו ע"י ביהמ"ש המחוזי, באשר הוא סבר שמדובר ב- 6 חודשים וביהמ"ש ציין שמדובר בשלושה חודשים וכן סבר הפרופ' ויניק כי המערער כבר סבל ממחלה כזו לפני הארוע וביהמ"ש קובע במפורש כי הוא לא
סבל כר שמדובר בשתי חוות דעת שאחת מהן מבוססת על הנחות עובדתיות שאומתו ע"י ביהמ"ש ואילו האחרת מבוססת בחלקה על הנחות עובדתיות רלוונטיות שנשללו ע"י ביהמ"ש, ומכאן כי משקלה של חוות דעת זו יפחת לעומת חוות הדעת של ד"ר חפץ. כך שגם חוות הדעת של ד"ר חפץ כשלעצמה יש בה כדי להרים את הנטל הטקטי הראשוני המוטל על המערער, ואין בחוות הדעת הנגדית של פרופ' ויניק כדי להשיב את המאזניים למצב של איזון, הרי שבשאלה הרפואית השניה הרים המערער את הנטל המוטל עליו כתובע במשפט אזרחי.
(בפני השופטים : הנשיא זוסמן, ויתקון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ענבר למערער, עו"ד גולדברג למשיבה. 7.2.80).
ע.א. 239/79 - ישראל גלברט נגד הממונה על המרשם
*הצמדת הגג החדש של דירה שנבנתה על גג שהוצמד בהסכם הבית המשותף
(הערעור נדחה).
המערער הוא בעלים של דירה בבית משותף שבו 30 דירות, ובהתאם להוראות התקנון המוסכם של הבית, הוצמד לדירת המערער חלק מגג הבנין בשטח. של כ- 135 מטר. התקנון קבע כי בעל הגג רשאי יהיה, בכפוף לחוקי התכנון והבניה, לבנות עליו ולנהוג בו מנהג בעלים לכל דבר וענין. המערער בנה על הגג דירה וביקש לרשמה כדירה בבית המשותף ולהצמיד את הגג שעל הדירה החדשה לדירתו. המפקח התנה את רישום ההצמדה בתיקון התקנון עפ"י בקשת כל בעלי הדירות, אך חלק מבעלי הדירות לא הסכימו להצמדה זו. המערער ערער לממונה על המרשם ולביהמ"ש המחוזי ושניהם דחו את ערעורו. הערעור על כך נדחה. כל גריעה מן הרכוש המשותף חייבת להיות מפורשת וברורה בתקנון ואין מפרשים הסכמה כזו בהרחבה אלא בדווקנות ובדיוק. אין לנהוג בפרשנות מקילה והסקת מסקנות מכללא בכל הנוגע להגדרת תחומי השיתוף בבנין מחד גיסא, ותחומי הפרט מאידך גיסא. מכאן, כי אם מוצמד שטח של גג אין לראות כרכוש צמוד אלא את מה שהוצמד מפורשות. אם הוענקה זכות לבנות על השטח המוצמד, אין נובע מכך כי חלקיו החיצוניים של מה שנבנה, קירות חיצוניים או גג, גם הם מוצמדים לדירה, כל עוד לא נקבע הדבר מפורשות בהסכמת כל בעלי הדירות. אגב יש לאבחן בין ההצמדה של הרכוש המשותף לבין הרשות לבנות. גם אם יש הסכמה להצמדה אין פרושו שיש בכך משום הסכמה לבניה ודרושה בכל מקרה הסכמת כל בעלי הדירות כתנאי לקבלת היתר בניה. במקרה שלפנינו כלל התקנון הסכמה מראש לבניה על הרכוש המוצמד ועל כן לא היה המערער זקוק להשגת הסכמה לבניה. אשר לטענה כי המערער יכול היה לזכות להיתר בניה כרי להקים בעת ובעונה אחת שתי קומות או יותר על הגג המקורי, משמע, כי היה זוכה בכך ברשות להשתמש בגג של הקומה הנוספת שהוקמה על הגג כאילו מדובר על רכוש שהוצמד - גם אם צודק המערער בטענתו זו ואין .צורך להכריע כאן בשאלה אם אמנם יכול היה לבנות בבת אחת שתי קומות, הרי כאשר מבנה מוקם כדין כחטיבה אחת והדברים נמצאים בהליך הבניה עדיין. איננו מתגבש הרכוש המשותף, אולם כאשר הושלם המבנה הנוסף ונוצר ע"י כך גג חדש, הרי יש לבעלי הדירות מיניה וביה זכויות בו, כל עוד לא הסכימו בקשר לכך אחרת.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. לם למערער, עו"ד ע. ראובני למשיב. 2.3.80).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 526+551/79 - .................18 ─ * הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש.
─* ע.פ. 509/79 - ..................................20 ─ * הרשעת שותף לעבירת גניבה בעבירה של החזקת נשק כאשר בתיק הגנוב היה אקדח.
─* ע.א. 546/78 - ..........................22 ─ * דין חדר כספות בבנק כדין "רשותו של אחר" לצורך חוק השבת אבידה. ─
─
─* בג"צ 92/80 - בקשה להתקבל כחבר במושב...................................... 23 ─* בג"צ 2/80 - מינוי קאדי לביה"ד הדרוזי......................................23─* בג"צ 598/79 - בקשה להיתר בניה כאשר העותר לא בא בנקיון כפים לבג"צ ─ וכאשר הבקשה היא בניגוד לחוקי הבניה..........................24 ─* בג"צ 124/79 - הפעלת צו מפקד דרום סיני בענין הנתון בסכסוך אזרחי............24 ─* בג"צ 79+230/78/96 - סיווג ישוב כישוב שיתופי...............................25 ─* ע.א. 289/79 - מחיקה על הסף של עתירה להחזקת קטין שמקום מושבו ─ הקבוע בבלגיה................................................25 ─* ע.א. 122/78 - הכרה בידועה בציבור לצורך ירושה..............................26 ─* ע.א. 589/78 - פירוש סעיף בחוק מלוה בטחון בענין מלוה על דיבידנדים..........26 ─* ע.א. 608/78 - פיצויי נזיקין...............................................26 ─* ע.א. 139/78 - פיצויי נזיקין...............................................27 ─* ע.א. 432/78 - חיוב בהפקדת ערובה ע"י מתנגדים לצוואה........................28 ─* ע.א. 684/79 - שלילת חברות באגודה שהוקמה ע"י חברה בע"מ.....................28 ─* ע.א. 178/79 - ביצוע בעין של רישום דירה כשהמוכר טוען כי הקונה ─ חייב לו ריבית...............................................29 ─* ע.א. 802/77 - התפרצות מחלת הסכיזופרניה עקב תאונת עבודה....................30 ─* ע.א. 239/79 - הצמדת הגג החדש של דירה שנבנתה על גג שהוצמד בהסכם─ הבית המשותף.................................................31─
─
─
─
─
─