ע.פ. 598/80 - יוסף ודוד כהן נגד מדינת ישראל
*הענקת סמכות להאזנת סתר.
* סיוע בתמליל ההאזנה לעדות שותף לדבר עבירה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 332/79 - הערעור נדחה)
המתלונן הוסע במכונית למקום עזוב ושם נורה ונפצע במסגרת חיסול חשבונות. נהג המכונית היה אחד בשם ממן, את המתלונן תזמין למכונית אחד אלמוזלינו. לפי עדויות שנים אלה היו היורים במתלונן שני המערערים שהם אחים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני העדים מהימנים עליו, אלא ששניהם הם שותפים לדבר עבירה ולפיכך אין עדות אחד מהם יכולה להיות סיוע לעדות חברו. ביהמ"ש מצא את הסיוע בהקלטה של שיחה שהתנהלה בכלא בין שני האחים ומתוכה עולה הודאה בהשתתפות במעשה. ביהמ"ש הרשיע את המערערים ודן את המערער הראשון לשבע שנות מאסר בפועל ואת המערער השני לחמש שנים מאסר בפועל. מכאן הערעור. א. לפי פסיקתו של ביהמ"ש העליון, רשאי היה ביהמ"ש להסתפק כסיוע לעדותו של האחד בעדותו של השני למרות ששניהם הם שותפים לדבר עבירה, שהרי בעיקרי הדברים האמין ביהמ"ש לשניהם. ברם, היה סיוע נוסף לסיוע הנ"ל. ב. הסיוע היה בתמליל השיחה שבין שני המערערים שהוקלטה והסניגור טוען כי ההקלטה נערכה בניגוד להוראות חוק האזנת סתר. אין לקבל טענה זו. מדובר בשיחה ברשות הרבים, שהרי תא מעצר יש לראותו כרשות הרבים, ולפי החוק מותר להפעיל האזנת סתר ברשות הרבים ובלבד שההאזנה נעשית בידי מי שהסמיכו לכך קצין משטרה מוסמך. בעניננו בוצעה ההקלטה ע"י פקד אלוני והוא טען כי היתה לו הסמכה כללית מראש אגף החקירות במשטרה ניצב שלוש והסמכה מיוחדת מניצב שנה שטרן שהוא לכל הדעות "קצין משטרה מוסמך".
ג. ההסמכה של ניצב שלוש הופנתה כללית לכל אנשי המשטרה "הנמנים על יחידות החקירות והמלחמה בפשיעה", ולטענת הסניגור אין די בהסמכה שכזו. אם נכונה ההנחה כי יחידות החקירות והלחימה בפשיעה הן יחידות מוגדרות, בהן משרתים נושאי משרות מוגדרות, כי אז ההסמכה היא כדין. לפי פקודת הפרשנות ניתן להסמיך אדם או להטיל עליו חובה בין אם בנקיבת שמו של אותו אדם ובין בנקיבת משרתו. כן אין מניעה שהסמכה אחת תתיחס אל קבוצה של נושאי משרה מוגדרים ולא אל אחד מהם בלבד. אולם גם אם אין יסוד להנחה כי היחידות הנ"ל הן בגדר מכלול, בעל תחומים הניתנים לזיהוי, הרי אין ספק כי ניצב משנה ששון היה מוסמך להעניק למר אלוני את הרשות והכח לבצע את ההאזנה.
ד. כתב המינוי לניצב משנה ששון נשלח לאחר שהחוק נתקבל אך לפני שנכנס לתקפו והכתב היה ללא תאריך ורק לאחר שהחוק נכנס לתקפו הוסף התאריך לכתב ההסמכה. אין פגם בעובדה זו. הסמכה כנ"ל תואמת את הכללים שנקבעו בפקודת הפרשנות. חיקוק שאין תחילת תקפו עם נתינתו והוא מעניק סמכות לעשות מינוי, אפשר להשתמש באותה סמכות בכל שעה לאחר נתינתו של החיקוק כדי להפעיל את המינוי ביום תחילת תקפו של החיקוק. ניתן היה על כן להוציא את המינוי לאחר נתינת החוק על מנת שהמינוי ייכנס לתקפו ביום תחילת תקפו של החוק. גם לא היה צורך להכניס לכתב המינוי את התאריך ביום תחילת תקפו של החוק.
ה. ניצב משנה ששון העיד כי כאשר מר אלוני פנה אליו בענין ביצוע ההקלטה סבר הוא (ששון) כי לאלוני יש כבר הסמכה במסגרת ההסמכה הכללית, ולפיכך, טוען הסניגור, כי מאחר שמר ששון סבר כי אין הוא צריך להסמיך את אלוני אין גם לראות באישור שנתן את ההסמכה הדרושה לפי החוק הנ"ל. אין לקבל טענה זו. חוק ההאזנה מעניק את הסמכות להאזין למי שהוסמך לכך ע"י קצין משטרה מוסמך, ואין ספק כי מבחינה עניינית,אושרה הפעולה ע"י קצין משטרה מוסמך. העובדה שהלה סבר כי בידי פקד אלוני כבר נמצאת הסמכה אין בה כדי לגרוע מן העובדה כי קויים אותו פיקוח שהמחוקק התכוון אליו כאשר קבע את הצורך בקבלת אישור קצין מוסמך.
ו. אשר לטענה כי אין השיחה שהוקלטה יכולה להיות סיוע לדברי שותף לדבר עבירה מאחר והדברים הם בגדר הודאה מחוץ לכתלי ביהמ"ש שאיננה עדות בלתי תלויה - אין לקבל טענה זו. הסיוע הנדרש לעדות שותף לדבר עבירה מקורו בחשש שמא הלה משמיע דברי כזב כדי להקל על עצמו. הסיוע הנדרש אינו בא להסיר ספקות בדבר אמינותו של העד, אלא הוא נדרש כתוספת לעדות שהיא אמינה על ביהמ"ש. נכון כי ראית סיוע צריכה להיות עצמאית ובלתי תלויה בעדות הזקוקה לסיוע, אך אין לומר כי השיחה בין שני המערערים תלויה בעדות השותף לדבר עבירה. הדברים המוקלטים לא באו מפי עדי התביעה אלא מפי הנאשמים. ז. אשר למידת העונש - מדובר במעשי פשע חמורים שעונשם המירבי הוא 20 שנות מאסר. צדק ביהמ"ש כאשר קבע עונש משמעותי כדי להגן על הצבור מפני מעשיהם של המערערים ולנסות להרתיע אחרים שאינם חסים על חיי אדם.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר עו"ד נ. רם למערערים, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 26.1.81).
ע.פ. 840+854/79 - חיים גבריאלי ויוסף עודני נגד מדינת ישראל
*זכותו של בעל דין לבוא בדברים עם עד מטעמו שכבר החל להעיד וכאשר עדותו הראשית טרם נסתיימה.
* עדות כי חומר מסויים היה סם מסוכן כאשר הסם נעלם ולא עבר בדיקת מעבדתית.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 773/79 - הערעורים נדחו)
ן
המתלוננת העידה כי קשרה קשר עם שני המערערים שלפיו היא תפתח תחנה לממכר סמים בביתה בלוד,במסגרת אותו קשר מסר לה גבריאלי 30 מנות הרואין למכירה, אך הסם נגנב ממנה וגבריאלי דרש ממנה באיומים כי תשלם לו 40 אלף ל"י. הסכום לא היה בידה ובגבור האיומים ברחה מביתה והתלוננה במשטרה. לפי הדרכת המשטרה קיימה שיחה טלפונית עם גבריאלי אך מתוכה עולה כי הוא כבר חשד במתלוננת שהיא הלשינה עליו: ולאחר מכן קבעה פגישה עם שני המערערים בביתה ושם חיכו שוטרים במקומות מחבוא והשיחות במקום הוקלטו. השיחה התנהלה בתחילה בצורה המעידה שהמערערים חשדו שמקליטים אותם,אך לאחר מכן התלהט הויכוח ואז דיברו המערערים בצורה יותר גלויה על עיסקה של סחורה שנמסרה ועל התמורה שהיתה צריכה להתקבל וכו'. המערערים החלו להוציא מהדירה דברי ערך לכיסוי התשלום עבור הסם וכן הורידו דברי ערך מעל גוף המתלוננת. אז נעצרו ע"י המשטרה. המערערים הורשעו בקשירת
קשר לביצוע פשע של מסחר בסמים, גבריאלי הורשע גם בעבירה של החזקת סם (מאותה עבירה זוכה עודני), גבריאלי הורשע בעבירה של סחיטה באיומים, שני המערערים הורשעו בסחיטה בכח, הסגת גבול פלילית ונטילת חפץ שלא כדין. גבריאלי נדון בגין האישומים השונים ל-3 שנות מאסר, שנה מאסר ו-3 שנות מאסר, הכל באופן מצטבר וכן הופעל מאסר על תנאי ל-6 חדשים במצטבר כך שיצטרך לרצות 7 וחצי שנות מאסר וכן בוטל שחרור ברשיון של 15 חדשים. על עודני הוטלו שני ענשי מאסר של שנתיים וחצי במצטבר כך שעליו לרצות 5 שנות מאסר בפועל. מכאן הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. בתום היום הראשון לעדות המתלוננת הודיע התובע כי סיים את החקירה הראשית, אבל כיון שיתכן ששכח לשאול שאלה כלשהי, ביקש שהחקירה הנגדית תתחיל רק בישיבה הבאה, כדי שיוכל להמשיך בחקירה הראשית. מסתבר כי בין שתי הישיבות הוזמנה המתלוננת למשטרה ושם הקריאו לה את עדותה בביהמ"ש ואת ההודעות שמסרה לפני כן במשטרה. בעקבות זאת העידה בישיבה השניה של ביהמ"ש כי את ההצעה בדבר מכירת הסמים הציעו שני המערערים בעוד שבישיבה הראשונה העידה על כך שגבריאלי הציע לה את עיסקת הסמים. כיון שכך, טענו הסניגורים, אין להתחשב כלל במה שהעידה בישיבה השניה בחקירה הראשית. טענה זו נדחתה. לא הובאה כל אסמכתא לכך שאסור לבעל דין או לבא כוחו לבוא במגע בענין תוכן העדות עם עד מטעמו בהפסקה שחלה בגביית העדות. אכן, העובדה שבעדות הראשונה לא הזכירה שעודני השתתף בפגישה שבה הוסכם על הפצת הסמים ורק בישיבה השניה, בתשובה לשאלה, אמרה שגם עודני השתתף באותה פגישה, יש בה כדי לעורר חשש שהודרכה במשטרה, אך אין לקבל את הטענה שהדברים אינם קבילים כראיה. ביהמ"ש היה ער לעובדה הנ"ל ובהכרעת הדין ציין כי הוא מייחס משקל מועט לדברי המתלוננת על השתתפות עודני בשיחה, וכי הוא מבסס את ההרשעה של עודני בקשירת הקשר בעיקר על תוכן השיחה שהוקלטה בבית המתלוננת.
ב. אשר לטענה כי לפי סדר הזמנים של עדות המתלוננת היתה הפגישה הראשונה שלה עם גבריאלי בחודש פברואר 1979 כאשר הלה היה למעשה בכלא והוא שוחרר רק בחודש אפריל אותה שנה - המתלוננת לא דיברה על תאריכים מדוייקים אלא על הערכת זמן. היא אינה יודעת קרוא וכתוב ובענין הערכת זמנים גם עדים בעלי מנת משכל גבוהה בהרבה מזו טועים לא פעם.
ג. אשר לטענה כי מאחר שהסם נעלם ולא היתה עדות מומחה כי מדובר בסם אלא עדות המתלוננת לא היה מקום להרשיע את גבריאלי בהחזקת סמים - כאשר החומר שעליו מדובר נעלם ואין אפשרות לערוך בדיקה מעבדתית, ניתן להוכיח את מהותו של החומר על פי ראיות אחרות ולאו דווקא על ידי בדיקה מעבדתית. כאן מדובר בנרקומנית שצרכה בעצמה סם הרואין וכשהמשטרה ערכה לה מבחן של "מסדר זהוי סמים" ידעה להבחין בין חומר שהוא סם לבין חמרים אחרים. על כן רשאי היה ביהמ"ש לסמוך על עדות המתלוננת שקיבלה סם הרואין.
ד. אשר לחשש כי המתלוננת העלילה על המערערים כי החוב שהיא חייבת להם היא תוצאה מעיסקת סמים בעוד שלמעשה היא חייבת לגבריאלי, כגירסתו, 40 אלף ל"י שהלווה לה, וזאת כדי להתחמק מתשלום החוב - ביהמ"ש המחוזי היה ער לאפשרות כגון זו אך החליט להאמין לעדותה בנתנו משקל רב לדברים שנאמרו ע"י המערערים בהקלטות שעשתה המשטרה. מבדיקת תמלילי השיחות אכן עולה
כי בין הצדדים נעשתה עיסקת הסמים. משנמצא סיוע לדברי המתלוננת בהקלטות הנ"ל אין צורך כי הסיוע יהיה לכל מערכת העובדות. כל האישומים קשורים זה בזה ומכיון שמדובר בעיסקה אחת, כפי שהתפתחה בשלבים שונים, הרי סיוע שנמצא לעדות המתלוננת, לגבי חלקים עיקריים של עדותה, די בו כדי לאמת את דבריה בפרטים אחרים של אותה עיסקה.
ה. אשר לעונשים - נטען ע"י הסניגורים כי מכיון שמדובר בעיסקה אחת לא מן הראוי היה להורות שהעונשים יצטברו זה לזה, יתכן שהדרך בה הלך ביהמ"ש המחוזי, כשקבע לכל אישום עונש נפרד, לא היתה הדרך הנכונה ומן הדין היה לקבוע עונש אחד לכל מערכת האישומים. ברם, השאלה היא אם העונש המצטבר שהוטל מופרז בחומרתו והתשובה לכך היא שלילית. למערערים הרשעות קודמות, הם ריצו בעבר עונשי מאסר לתקופה לא קצרה, גבריאלי ביצע את העבירות זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר וכשעונש של מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו ובעת שהיה משוחרר ברשיון. חומרה מיוחדת בכך שמדובר בסם הרואין שהוא סם קטלני ומי ששולח ידו בסחר בסם מסוג זה צריך לשאת בעונש מאסר לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט י. כה עוה"ד ש. תוסיה כהן וא. בן שחר לגבריאלי, עו"ד א. שרעבי לעודני, עו"ד ח. לירן למשיבה. 13.1.81).
ע.פ. 307/80 - אלחנן אלון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-30 עבירות של קבלת דברים במרמה וזיופי שיקים ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי במקרים אחרים הטילו בתי המשפט ענשים קלים יותר על עבריינים שביצעו עבירות מרמה בהיקף יותר גדול ועקרון אחידות העונשים מחייב הקלה בעונש. אין לקבל טיעון זה. כשמדובר במידת העונש אין תועלת רבה בהצבעה על מקרים אחרים שבהם הוטל עונש יותר קל. כל מקרה ומקרה נדון לפי נסיבותיו וכמעט שאין למצוא שני מקרים הדומים בנסיבותיהם החשובות. אכן, העונש אינו קל, מה גם שזה מאסרו הראשון של המערער, אך אין לומר כי העונש חורג ממדיניות הענישה הנקוטה ע"י בתי המשפט בארץ. בחלקן פגעו העבירות בקרבנות המעשים, לא רק פגיעה כספית משמעותית, אלא גם פגיעה רגשית, והציבור זכאי להגנה מפני מעשי המערער. מדובר כאן באדם שנפגע מבחינה נפשית וסובל מהפרעות נפשיות, אך נסיבות אלה אינן יכולות לפטור אותו.מלשאת בעונש הראוי.
(בפני השופטים: י. כהן, מ. כהן, טירקל. עו"ד י. שפטל למערער, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 26.1.81).
ע.פ. 227/80 - חיים סרנגה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת דברים שהושגו בעוון.
(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בעוון, בכך שרכש אגרות חוב של המתלונן בידיעה שהאגרות הושגו בפריצה לבית מגורים. הערעור נתקבל. בהכרעת הדין אומר השופט כי "לא היתה מחלוקת שהאגרות הנ"ל... נגנבו..." ובענין זה לא דייק השופט. אכן בעת ניהול המשפט לא התעוררה במפורש מחלוקת בענין תיאור מדוייק של האגרות שנגנבו, אך המערער כפר בתחילה בעובדות שבכתב האישום, וגם כשהודה שקנה את האגרות לא הודה כי אלה נגנבו מהמתלונן. כיון
שכר היתה חייבת התביעה להוכיח שהאגרות נגנבו מהמתלונן וראיה כזו לא הובאה ואין לקיים את ההרשעה בקבלת נכסים שהושגו בעוון. השאלה היא אם ניתן להרשיע את המערער בעבירה של החזקת נכס חשוד, אך גם בעבירה זו אין זה בטוח להרשיעו בעבירה הנדונה צריך הנאשם לצאת זכאי אם הוא מניח את דעתו של ביהמ"ש שרכש כדין את ההחזקה בנכס החשוד. כידוע, נאשם איננו חייב להוכיח את הטענה בדבר רכישה כדין למעלה מכל ספק סביר, אלא די אם הביא ראיות המספיקות כהוכחה במשפט אזרחי. כיון שאישום בעבירה זו לא עמד לדיון וביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו על ענין זה בהכרעת הדין אין להרשיע את המערער בעבירה הנדונה.
(בפני השופטים: י. כהן, מ. כהן, טירקל. עו"ד א. ריכטמן למערער, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 26.1.81).
ע.פ. 632/80 - משה מושאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלת חמורה ביריות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
מתוך התחשבות במניעים המיוחדים שהניעו את המערער לירות במתלונן, וכן בעובדה שלא נשארה למתלונן כל נכות והלה אף סלח למערער על מעשהו, ניתן לנהוג עם המערער במידת הרחמים. לפיכך יועמד ענשו על שלוש שנים מאסר בפועל במקום 4 שנות מאסר שגזר ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, טירקל. עו"ד גטר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.1.81).
ע.פ. 604/80 - יוסף קטלן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בביצוע 45 פריצות לדירות וגניבות מתוכן וכן בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. כל העבירות בוצעו במשך 3 חדשים בתחילת שנת 1980 ושווי הנכסים שנגנבו הוא בין 3 ל- 4 מליון ל"י. רק חלק פעוט של הרכוש הגנוב נמצא. הסניגור טען .לענין העונש כי המערער מכור לסמים והכסף היה דרוש לו להשגת סמים, שתי נשים שהורשעו בביצוע אותן עבירות נדונו לענשים קלים בהרבה מהעונש שהוטל על המערער, בינתיים הפסיק המערער להשתמש בסמים, אשתו שחיה בנפרד ממנו חזרה בינתיים אליו וכן יש לו שתי הרשעות קודמות בלבד. על אף כל האמור אין להקל בעונש. כלל אחידות הענשים אינו יכול לעזור כאן למערער שכן היו נימוקים מיוחדים להקלה בענשן של שתי הנשים השותפות לעבירה. האחת גילתה למשטרה את רוב מקרי הפריצה, היא אם לשני ילדים ובעלה נאסר לתקופה ארוכה. לאשה האחרת אין הרשעות קודמות. למערער היו אמנם רק שתי הרשעות קודמות, אך הוא נדון כבר בשנת 1978 למאסר של שנתיים שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל עבור סחר בסמים והמאסר שהוטל עליו אינו מאסרו הראשון.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, טירקל. עו"ד מקרין למערער. 28.1.81).
ע.פ. 720/80 - נתן פלד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות עקב התמוטטות גג בנין.
(הערעור נדחה).
המערער שהוא קבלן בנין בנה בית כנסת. במושב אלקוש, נעשתה יציקה בשעות הצהרים במבנה ולאחר גמר היציקה כשאיש כבר לא היה בשטח נכנסו ילדים מהמושב לאתר הבניה ואותה שעה התמוטט הגג, ילד אחד נהרג ומספר ילדים נפצעו. המערער הורשע. בגרימת מוות וערעורו נדחה. בימ"ש השלום ביסס את ההרשעה על כך שהמערער לא פיקח על אופן ביצוע העבודה ובכך התרשל. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה אך לא מנימוקי בימ"ש השלום. לדעת ביהמ"ש המחוזי לא הוכח שהמערער התרשל בכך שלא פיקח על
העבודה, אך לדעתו התרשל בכך שלא גידר את המקום ולא הציב שמירה כדי למנוע כניסת ילדים למקום.
בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי המערער לא היה בקי בעבודות טפסנות ולא היה לו נסיון בקבלנות בנין כי בית הכנסת היה עבודה ראשונה שלו בהקמת בנין. הוא סמך בענין היציקה על בעל מקצוע שאותו העסיק כמנהל עבודה, אותו מנהל עבודה היה מיומן כראוי לביצוע העבודות שבוצעו אך הוא התרשל ולכן קרתה התאונה. מתוך חומר הראיות עולה כי גם המערער התרשל במילוי חובותיו כקבלן. העבודה בוצעה במושב והמערער צריך היה להיות ער לכך שילדים עשויים להכנס לאתר הבניה. הוא לא דאג לשמירה בשטח, לא ביקר באתר הבניה לא ביום היציקה ולא במשך שבוע ימים לפני כן. רק לאחר התאונה נודע לו מפי מנהל העבודה כי השומר פוטר, הוא לא היה מומחה ליציקה ובכל זאת אישר למנהל העבודה כי הכל בסדר וכי הוא יכול לבצע את היציקה. המערער התענין מעט מאד במה שנעשה באתר הבניה. לפי עדות מנהל העבודה לא דיווח המערער למשרד העבודה על מינוי מנהל עבודה כדי שלא יבואו מפקחים מטעם משרד העבודה. מכל האמור עולה כי המערער זלזל בחובתו כקבלן לנקוט אמצעי זהירות נאותים וסמך על כך כי מנהל העבודה ידאג לכל דבר וענין בקשר עם הבטיחות במקום. בכך לא יצא ידי חובתו. היתה מוטלת עליו חובת זהירות מיוחדת מכיון שלא דיווח למשרד העבודה על ביצוע העבודה. אכן אין להטיל על מבצע עבודות בניה בכל מקרה חובת גידור או מינוי שומר אך יש צורך בכל מקרה לבדוק על פי נסיבות הענין אם אי הצבת שמירה או אי גידור מהווים רשלנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. גולדסובל למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 26.1.81).
ע.פ. 877/80 - שמעון שריקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער פצע באולר צעיר שהתאבק עמו וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו מאסר של שנה בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור נתקבל והמאסר בפועל בוטל. שרות המבחן הגיש תסקיר חיובי באשר להתפתחות הענינים לאחרונה, המערער כבר שירת שנתיים והוכיח את עצמו כחייל ממושמע, מאז העמדתו במבחן לא הסתבך בעבירות חדשות, בביהמ"ש המחוזי לא ביקשה התביעה מאסר אלא השאירה את הענין לשיקול דעת ביהמ"ש וכך עמדת התביעה גם בעת הערעור. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער למאסר למרות המלצת שרות המבחן והוא היה רשאי לעשות כן. אך בנסיבותיו של ענין זה אין להכביד על המערער במאמציו לחזור למוטב ולחיות חיי אזרח מועיל. לפיכך יש לבטל את המאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ע. שיאון למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.1.81).
ע.פ. 583/80 - חנניה אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחיטה ותקיפה וחומרת העונש.
(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של סחיטה בכח באשר תקף את המתלונן תוך דרישה כי ימסור לו כדורי פרודורמול שהיו ברשותו, ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. אשר להרשעה - היתה עדות המתלונן כי המערער הוא שתקף אותו וביהמ"ש האמין לעדות זו.
אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי העמיד בראש שיקוליו את העובדה שהעבירה בוצעה בעיירה קטנה והצורך להרתיע אנשיה ממעשי אלימות כאלה, אך אין להעניש
את המערער על אשר חי ופעל בעיירתו. לפיכך די אם ענשו יועמד על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, טירקל. עו"ד י. דינס למערער, עו"ד מ.ד. למשיבה. 15.1.81).
ע.פ. 522/80 - חסיין שחאדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער גנב 21 גלילי בד ממפעל שבו עבד אביו כשומר והמערער ידע מקום הימצא המפתחות של המחסן. הוא ביצע את העבירות במשך 5 שבתות ונתפס בפעם האחרונה כאשר העמיס את הגנובים על מכונית. ערך הגנובים הוא כ-20 אלף שקל. המערער נדון ל-3 שנות מאסר, מחציתן בפועל, וכן נפסל לנהיגה למשך 3 שנים. הערעור על עונש המאסר נדחה ועל הפסילה נתקבל וזו הועמדה על שנה אחת. אשר למאסר - העבירות בוצעו במספר הזדמנויות תוך ניצול הנסיבות, עבודת אביו של המערער, ואין מדובר בגניבה חד פעמית כפיתוי רגעי גרידא. ברם, ניתן להקל באשר לפסילה כדי לעזור בשיקומו של המערער לאחר שישוחרר ממאסרו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. עו"ד י.ח. עדיני למערער, עו"ד ד. אשכר גולדמן למשיבה. 15.1.81).
ע.פ. 597/80 - אליהו בוזגלו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשי סדום בילדים).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בביצוע שני מעשי סדום בשני ילדים בני 10 ובנסיון למעשה מגונה בילד אחר, ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי מדובר באישיות חלשה הזקוקה לטיפול, אשתו עזבה אותו הוא נותר בודד כשהוא מטופל ב-4 ילדים. אולם למערער עבר פלילי הכולל עבירות דומות. בעבר כבר נהגו בתי המשפט ברחמנות מופלגת כלפי המערער ונמנעו מלשלחו למאסר בגין עבירות דומות. יש לשמור על קטינים העלולים להפגע ממעשי המערער ובצדק העדיף ביהמ"ש את טובת הציבור על פני הרחמים כלפי המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. עו"ד ע. חורי למערער, עו"ד ד. אשכר למשיבה. 20.1.81).
ע.פ. 301/81 - יוסף מיכאלשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בביצוע למעלה מ-40 פריצות ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 54 חדשים שמהם שנתיים יהיו חופפים והערעור על חומרת העונש נדחה. מאז עלייתו ארצה של המערער בשנת 1972 צבר כבר 6 הרשעות קודמות ומעשיו מעידים עליו כי בהתהלכו חפשי מסכן המערער את שלום הצבור ויש הכרח לכלאו לתקופה ארוכה. בצוותו כי מקצת המאסרים על תנאי יהיו חופפים כבר עשה השופט חסד עם המערער ואין להקל עמו יותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, מ. כהן. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 28.1.81).
ע.פ. 516/80 - ראובן זליקוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד ממסוף נמל חיפה וחומרת העונש.
(הערעור נדחה).
המערער עבד כמחסנאי במסוף של נמל חיפה ובאחד הימים פנה אליו עמיל מכס בשם סמי כהן וסיפר לו כי הוא משיא את בתו והוא צריך לרכוש עבור הזוג הצעיר מקרר ומכשיר טלביזיה. לאחר זמן קצר הודיע לו המערער כי הוא ג יכול להשיג בזול מכשירים אלה ואכן סיפק את המכשירים תמורת תשלום. לאחר
מכן נתגלה כי המכשירים נגנבו מהמסוף והמערער הואשם בגניבה ע"י עובד, הורשע ונדון לשלוש שנים מאסר, מתוכן שנה בפועל וכן לקנס כספי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה היתה עדותו של סמי שביהמ"ש האמין לו למרות סתירות בעדותו וכסיוע לעדות "שותף לדבר עבירה" היתה הודאתו של המערער במשטרה שהיתה הודאה במקצת. המערער טוען נגד האימון שנתן ביהמ"ש המחוזי בעדותו של סמי ואולם ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בענין מהימנות עדים אלא במקרים שבהם ברור כי העדות שעליה סמך ביהמ"ש קמא היתה כה רעועה שלא ניתן להתבסס עליה. העובדה שקיימות סתירות בעדותו של עד איננה שוללת את מהימנותו, אלא אם מדובר בסתירות היורדות לשרשו של ענין והמצביעות על כך שלא היתה כל אפשרות להסתמך על דברי אותו עד. אין המקרה דנא נכנס למסגרת זו.יצויין עוד כי החלטת השופט להאמין לסמי לא היתה מבוססת רק על התרשמותו מעד זה אלא גם על הסיוע הממשי, רב המשקל, שהשופט מצא בהודעת המערער במשטרה. בהודעה זו הודה המערער בעובדות אשר עולות בקנה אחד עם עדותו של סמי ויש לראות בכך הודאה במקצת מצד המערער. המערער הדגיש בדבריו כי לא עבד במסוף במשך למעלה מחודש ולטענתו הזמן של האירועים שעליהם דיברו סמי ועדים אחרים אינו מתיישב עם האפשרות שהמערער עשה את הדברים המיוחסים לו. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך ואמר בפסק דינו כי העדים לא דיברו על מועדים מדוייקים אלא על מועדים משוערים ואין פגם במסקנת השופט, המבוססת על נסיון החיים, שכאשר עדים מדברים על דברים שארעו בעבר ואינם נוקבים תאריכים מדוייקים שאותם יש להם סיבה לזכור הם שוגים לא פעם בהערכת המועדים.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. אמנם אין למערער הרשעות קודמות, הוא נשוי ואב לילד ושבתו בכלא תגרום להם סבל רב, ברם, נוכח חומרת העבירה, המעילה באמון הכרוכה בה, העובדה שלא מצוקה כלכלית הביאה את המערער למעשהו אלא הרדיפה אחר בצע, והצורך להרתיע עובדי ציבור מפני מעשים כאלה, אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 5.1.81).
ע.א. 476/79 - עזבון המנוחה עטרה אסטרייכר נגד יהונתן צויקר ואח'
*גובה נזקים לתלויים במנוח שנהרג בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
בתאונת דרכים נהרגה המנוחה והותירה אחריה את בעלה ושני ילדים. ביהמ"ש המחוזי פסק את נזקי המערערים וערעור המערערים נתקבל בחלקו בעוד ערעור המשיבים נדחה.
לאחר התאונה טיפלה בילדים אחת בשם שרה, שהיא אלמנת מלחמה, ובעלה של המנוחה משלם לה עבור הטיפול סכום של 2500 ל"י לחודש. ביהמ"ש פסק עבור התשלום למטפלת 240 אלף ל"י וכן פסק תשלום לעוזרת 313 אלף ל"י. מסכום זה הפחית הוצאות הצריכה הנחסכות של המנוחה בסך 533 אלף ל"י כך שהמשיבים חוייבו לשלם כ-20 אלף ל"י.
הנתבעים טענו כי הוכח שהבעל עומד להתחתן עם המטפלת וכי יש להביא בחשבון להפחתת שיעור הנזקים את סיכויי הבעל להתחתן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ראיות שהבעל והמטפלת מנהלים חיים משותפים של ממש וכי הם עומדים להינשא ובכך אין להתערב. מבחינה משפטית הכלל הוא שאין מביאים בחשבון את סיכויי האלמן להינשא.
אשר לתשלום למטפלת - צודקים המערערים כי הסכום שמשלמים נמוך מהשכר הקבוע בשוק ואין כל בטחון שהמטפלת תסכים להמשיך ולטפל בילדים בשכר הנמוך כאמור. לפיכך יש להוסיף בפריט זה עוד כ-100 אלף ל"י. כמו כן נטען כי
בהפחיתו את ידת המנוחה (ההוצאה הנחסכת) לא הביא ביהמ"ש בחשבון כי הכנסתו של האלמן תפחת בהגיעו לגיל הפנסיה וההפרש הוא בשעור של כ-40 אלף ל"י. המשיבים לא השיבו על טענה זו בסיכומיהם ולפיכך- יש לפסוק לזכות המערערים סכום זה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד חוטר ישי למערערים עו"ד ב. זיגר למשיבים. 28.1.81).
ע.א. 288/79 - דרוקר זכריה... בע"מ נגד פרילוצקי... בע"מ
*אחריות בנזיקין של ספק מגדל הרמה שחלקו התמוטט וגרם לתאונה(הערעור נדחה ברוב דעות).
בבנין שהקימה המערערת התמוטט החלק העליון של מגדל הרמה ואחד העובדים נפגע. העובד הגיש תביעה נגד המערערת ונגד המשיבה שסיפקה את המגדל והמערערת שלחה למשיבה הודעת צד שלישי. במהלך המשפט התפשרה המערערת עם העובד ובאשר לתביעתה נגד צד ג' קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין המשיבה חבה כלפי המערערת. הערעור נדמה בפסק דין מפי השופט לוין שאליו הצטרף השופט י. כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט בייסקי. התאונה אירעה עקב שבירת סגר וביהמ"ש קבע כי השבירה נוצרה בהדרגה עקב עייפות החומר, בעוד שכאשר המגדל סופק למערערת היה במצב תקין. המגדל סופק למערערת כ-6 חדשים לפני התאונה והורכב באותו אתר בניה מספר ימים לפני התאונה. ביהמ"ש קבע שהמערערת התרשלה בכך שלא ערכה בדיקה של החלקים לפני ההרכבה ואין לקבל את הטענה כי גם אם התרשלה המערערת אין לנקות את המשיבה מאשם. המשיבה יכלה לצפות לכך כי המערערת תערוך את הבדיקות המתאימות. אשר לטענה כי המשיבה לא נתנה למערערת הוראות ברורות על הצורך בבדיקה - טענה זו לא בא זכרה בסכומי טענות המערערת בביהמ"ש המחוזי וגם לגופה אינה נכונה. המערערת העסיקה במקום מהנדס שטיב הבדיקות היה צריך להיות ידוע לו, ובאו ראיות שהמידע בדבר הצורך לבדוק את הסגרים לפני הרכבת המגדל היה צריך להיות נחלת כלל העוסקים בהקמת מגדלים כאלה.
השופט בייסקי בדעת מיעוט סבר כי המשיבה התרשלה בכך שלא נתנה הוראות ברורות על הבדיקות שצריך לעשות ובנסיבות המקרה היה צריך לתת ללקוחות אזהרה על הסיכון שבעייפות החומר של אותו חלק ספציפי המחייב טיפול מיוחד. אין זו דרישה מוגזמת כי ספק ויצרן יצייד את לקוחו בהוראות שימוש ואחזקה תקינים לגבי מוצר אותו הוא רוכש. אין היצרן יוצא ידי חובתו כאשר הוא סומך על כך שהלקוח יעמוד מעצמו על נקודות התורפה שבמוצר.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, לוין. עו"ד א. הלדנברג למערערת, עו"ד רם סימיס למשיבה. 29.12.80).
ע.א. 410/80 - יהושע ברזאני נגד שירלי ברזאני
*איסור על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג.
(הערעור נדחה).
הצדדים נשואים ולהם 4 ילדים, בגילים שבין 13 ל- 17 שנה. בני הזוג מסוכסכים, בביהמ"ש חוייב המערער בשעתו במזונות הילדים ובביה"ד נקבע, בתביעת הבעל, כי האשה אינה חייבת להתגרש, ונשוא ערעור זה הינה החלטת ביהמ"ש המחוזי האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג. הערעור נדחה. כמסתבר עזב הבעל את הדירה למשך שנתיים ואח"כ חזר לדירה. חדשיים לאחר מכן ביקשה האשה צו האוסר על הבעל את הכניסה לדירה וביהמ"ש המחוזי קבע כי שובו של הבעל לדירה לא באה מתוך מגמה לחזור לחיי נשואין תקינים, אלא כדי למרר לאשה את חייה. ביהמ"ש שוכנע כי למערער ידידה קרובה שעמה קיים קשרים הדוקים וחזרתו הביתה לא היתה מלכתחילה בתום לב ולשם קיום מגורים שלוים.
אשר לטענת הבעל כי לא היה מקום כלל לתת צו האוסר עליו את הכניסה לבית - ביהמ"ש המחוזי התרשם שהתנהגות המערער היתה מרגיזה ומטרידה וכבר
נפסק כי האשה זכאית למדור שקט ושליו וכי גם אלימות רוחנית יכולה לגרום לצו המרחיק את הבעל מהבית.
מאידך, יש ממש בטענת הבעל כי אין לתת צו מניעה קבוע האוסר עליו להכנס לביתו כאשר האשה מסרבת להתגרש. מטרתו של צו האוסר על כניסת הבעל לדירה הינה הגנה על בן זוג שנפגע, בתקופת המעבר שעד להתפייסות בין הצדדים או לגירושין. צו מניעה כזה אינו יכול להיות אינסופי בזמן ואם לא הוגבלה תקופתו מלכתחילה הרי די בעצם התמשכות הזמן כדי לשמש גורם, אולי אף גורם עיקרי, כאשר ביהמ"ש דן בביטול הצו. אין הצו יכול לשמש פתרון לבעיות בני הזוג אלא אמצעי לפתרון ואם אין הוא משיג את מטרתו אין בו עוד טעם. קל וחומר כאשר בן הזוג שלטובתו ניתן הצו מונע ע"י התנהגותו השגת פתרון, וכאן האשה היא המסרבת להתגרש. עם זאת אין מקום כי ביהמ"ש שלערעור יתערב בדבר שכן יכול המערער לפנות מחדש לביהמ"ש המחוזי ולבקש ביטולו של הצו מן הטעמים המפורטים לעיל.
ביהמ"ש העליון העיר כי סעד של צו מניעה כאמור אסור שיוענק כסעד שבשיגרה ואין לתתו אלא במקרים נדירים וקיצוניים בחומרתם ורק לאחר ששוכנע ביהמ"ש שכל דרך אחרת לא תצלח.
(בפני השופטים: אלון, לוין, טירקל. החלטות - השופטים טירקל ואלון. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד א. שחל למשיבה. 15.1.81).
ע.א. 224/79 - יעקב דימאנט נגד שר הבריאות
*התליית רשיונו של רופא עקב התנהגות לא הולמת המתבטאת בעריקתו מהצבא ושהייתו בחו"ל(הערעור נדחה).
המערער סיים את לימודי הרפואה בארץ והשתלם 4 שנים בארה"ב שם התקדם והוא כיום פרופסור לרפואה בארה"ב. כל זמן לימודיו נדחה שירותו הצבאי על מנת שבסופו של דבר ישרת שירות סדיר וכן שתי שנות שירות קבע כרופא גדודי. לאמר שסיים קורס קצינים בן כמה חדשים ועמד להתחיל בשירותו ביחידה, התיר צה"ל למערער לצאת לעשרה ימים לארה"ב לסידור ענינים משפחתיים, הוא יצא בספטמבר 1976 ולא חזר עוד. כתוצאה מכך הוכרז המערער כעריק. שר הבריאות החליט כי מעשהו של המערער הוא בבחינת התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה כאמור בסעיף 51(1) לפקודת הרופאים, והתלה את רשיונו של המערער. החלטת השר באה בעקבות תלונת מנכ"ל משרד הבריאות ובהמלצת ועדה שמונתה לפי הפקודה הנ"ל, הערעור נדחה.
גם כשמדובר במעשה המהווה עבירה פלילית יכול השר להשתמש בסמכותו לראות במעשה התנהגות שאינה הולמת למרות שאין הרשעה פלילית. בדרך כלל מן הדין להמתין עד לאחר ההליכים הפליליים, אך במקרים רבים אין הדבר ניתן ולפעמים אין הדבר רצוי. לפעמים ברור לשר כי ההליך הפלילי לא יתקיים כלל, כגון כאשר הרופא הוציא עצמו מתחום השיפוט, כמו בעניננו, או כאשר זכה לחנינה או לעיכוב ההליכים המשפטיים. במקרים כאלה אין לשלול מהשר סמכות לפעול על פי נימוקים שונים המנויים בסעיף 41 ולאו דווקא המקרה של הרשעה בפלילים. אשר לשאלה אם ההתנהגות שאינה הולמת צריך שיהיה לה זיקה לעיסוקו של הרופא כרופא - התשובה לכך היא שלילית. גם התנהגות פסולה או בלתי מוסרית בתחומים אחרים שאינם בתחום הרפואה נכנסת לגדר התנהגות שאינה הולמת רופא לצורך נקיטת אמצעים לפי הפקודה.
נותרה השאלה אם אכן רשאי היה השר לקבוע במקרה דנן כי המערער התנהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה. מושכל ראשון הוא כי אנשי המקצוע, בעלי שם, מעמד ויושר מקצועי מוסמכים יותר מאחרים לקבוע מה הם דפוסי ההתנהגות הנדרשים מחברם למקצוע. כאן כל הרופאים שיעצו לשר קבעו ללא היסוס כי התנהגותו של המערער אינה הולמת רופא מורשה, ואין להתערב בשיקול דעתו. עריקה מצה"ל במדינת ישראל היא מעשה שבדרך כלל יש עימו קלון ונסיבות עריקתו של המערער
הן חמורות במיוחד. שירותו נדחה למשך מספר שנים כדי שיוכל לסיים את לימודיו בארץ ואף להתמחות בארה"ב על מנת שיוכל לשרת כרופא בצה"ל, ובעריקתו יש משום הפרת אמונים למדינה והתחמקות מקיום חובה אלמנטרית.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, גב' בן עתו. החלטות - השופטות בן עתו ובן פורת. עו"ד י. בייניש למערער, עו"ד ד. קרבל למשיב. 3.2.81).
ע.א. 549/80 ו- 20 אחרים - משה ורדי ואח' נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*ו- 20 אחרים - דרישה מעולים רופאים מברית-המועצות שיעמדו בבחינות נוספות(הערעורים נתקבלו).
21 המערערים הם רופאים שעלו מבריה"מ שם גמרו לימודיהם ברפואה במגמה לסניטציה ולהיגיינה, ורובם אף עבדו לאחר מכן במשך שנים ברפואה טיפולית בבריה"מ. השאלה שהתעוררה כאן היתה אם לימודים אלה מכשירים את מסיימיהם לעסוק בישראל ברפואה טיפולית. בענין זה נערכו דיונים והוקמו ועדות ובסופו של דבר החליט המשיב כי על המערערים להוסיף השתלמות או התמחות בישראל וכן לעמוד בבחינה בעל פה במקצועות רפואיים שונים. הערעור על כך נתקבל.
ביהמ"ש העליון עמד על הראיות השונות שהובאו באשר לטיב הלימודים של המערערים וכן תצהירים נוספים שהובאו לפני ביהמ"ש ואשר לא היו בפני הועדות השונות שטיפלו בענין. ביהמ"ש עמד על כך כי המערערים עסקו במשך שנים, לאחר תום לימודיהם, ברפואה טיפולית בבתי חולים בבריה"מ והגיע שמסקנה כי יש להכיר בכל אחד מהמערערים כבעל השכלה רפואית לצורך פקודת הרופאים, אם כי מוסמך המשיב לדרוש מהם התמחות או השתלמות, להבדיל מבחינות, כתנאי למתן רשיון לעסוק ברפואה, וכן לדרוש הוכחות בדבר דיפלומות שקיבלו המערערים, באם קיים ספק בענין זה.
פסה"ד ניתן מפי השופט י. כהן והסכים עמו הנשיא לנדוי. מאידך דבר השופט בייסקי כי כשם שאין לקבל הגישה של המשיב בהחלטתו הקולקטיבית לחייב את כל המערערים ללא הבחנה לעמוד בבחינות, כך לא נראית לו העמדה של שחרור כולם מדרישה זו. אין עברם של כל המערערים זהה, לא כולם למדו באותה אוניברסיטה, לא כולם עסקו ברפואה טיפולית ואין לומר על כולם כי רכשו את הידע ברפואה טיפולית. לפיכך, לדעת השופט בייסקי, יש להחזיר את הנושא למשיב שיבחון מחדש ענינו של כל אחד תוך התחשבות בשנות עבודתו ברפואה טיפולית בבריה"מ ואלה שיוכיחו כי עבדו בפועל מספר שנים מספיק ברפואה טיפולית ישוחררו מהחובה לעמוד בבחינות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בייסקי. עו"ד מ. לברן למערערים, עו"ד ש. צור למשיב. 2.3.81).
ע.א. 76/78 - עירית נתניה נגד ויטוריו מימון
*בקשה לתיקון פס"ד של ביהמ"ש העליון.
(בקשה לתיקון פס"ד - הבקשה נדחתה).
המערערת חוייבה בשעתו לשלם למשיב פיצויים על נזק גופני ופסה"ד בוטל ע"י ביהמ"ש העליון. בטענותיה בערעור ביקשה המערערת להורות על החזרת הסכומים ששולמו בתוספת ריבית והצמדה, אך פסה"ד לא כלל הוראה כזאת. המערערת רואה בכך השמטה מקרית והיא מבקשת תיקון פסה"ד. הבקשה נדחתה. לא היתה שום השמטה מקרית בערעור, אלא ענין ההשבה לא הוזכר מפני שלא חייב להזכר. תרופת המבקשת להשבת הכספים היא בפנייה לראש ההוצל"פ לפי חוק ההוצל"פ כי כאשר בוטל פס"ד שבוצע רשאי ראש ההוצל"פ לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע. טוענת המבקשת כי אמנם פנתה לראש ההוצל"פ אולם הסתבר לה כי על פי הוראות החוק אין הוא מוסמך לצוות על תשלום הפרשי הצמדה וריבית. אם אמנם כך הדבר - ועל כך אין צורך להביע דעה במסגרת בקשה זו - אין זה מצדיק מתן תרופה בדרך לא דרך של תוספת
הוראה לפסה"ד, כביכול בשל השמטה מקרית. המחוקק קבע בחוק ההוצל"פ את אשר קבע וכן פתוחה הדרך בפני המערערת לבקש תרופה בעילה של השבת כסף ששולם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, לוין. עו"ד א. קמר למבקשת, המשיב לעצמו. 15.2.81).
ע.א. 402/80 - אתגר... בע"מ נגד סבא החזקות ונכסים בע"מ
*רישום חדר שבו נמצאים מתקני חשמל של בית משותף כדירה נפרדת ולא כחלק מהרכוש המשותף(הערעור נדחה).
בית "בורסת היהלומים הקטנה" רשום כבית משותף מאז 1975. הבית נבנה בחריגה מאחוזי הבניה ולאחר שהיה מושלם הוגשה בקשה לבנות "חדר בקרה" למערכות החשמל של הבנין בקומה המפולשת והרשיון ניתן למרות שהבניה היתה חריגה נוספת מאחוזי הבניה. בעת רישום הבית המשותף נרשם חדר הבקרה כ"דירה" נפרדת והוצמדו ליחידה זו 3 מקומות חניה. המערערת היא בעלת שתי חלקות משנה בבית הנ"ל, אותן לא רכשה ישירות מהקבלן אלא מקונים אחרים של אותן יחידות. אלה נרשמו על שם המערערת בשנת 1978. המערערת ביקשה לאחר מכן כי יוצהר שחדר הבקרה מהווה חלק מהרכוש המשותף ובקשתה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה. אין צורך להכנס לשאלה אם בניית החדר היתה כדין במסגרת חוקי התכנון והבניה ואם לאו, שכן יש לדחות את תביעת המערערת בהתחשב במכלול הנסיבות של ענין זה.
חדר הבקרה נרשם, כאמור, כיחידה נפרדת בתואר "דירה" והשאלה היא אם יש לראות בחדר הבקרה "רכוש משותף" לאור הגדרתו ומשמעותו של מונח זה בחוק המקרקעין. על פי החוק אין הרכוש המשותף כולל "דירה" והמונח דירה מתייחס לחדר שנועד לשמש למגורים, לעסק או לכל צורך אחר. המונח "לכל צורך אחר" בא להוסיף על המגורים או העסק, אך אינו יכול לכלול צרכים שהם ממטרותיו של הבית המשותף.
לכאורה, חדר המשמש צורך שהוא בין הענינים המנויים בהגדרת רכוש משותף אין לרשמו כדירה. דא עקא, שהגדרת המונח "רכוש משותף" מאבחנת בין "מתקנים" שהם חלק מהרכוש המשותף לבין החדר שבו הם נמצאים. כך שהמתקן יכול להיות רכוש משותף בעוד ה"דירה" שבה הוא נמצא אינה רכוש משותף. מכאן כי אין לומר שהעובדה שבחדר הבקרה נמצאים מתקני החשמל של הבנין מחייבים מיניה וביה כי חדר זה יהא רכוש משותף. יכול החדר להיות יחידה נפרדת של בעלים מסויימים ומתקני החשמל שבתוכו רכוש משותף.
אין גם ראיה כי בחוזי המכר הראשונים של הדירות בבית אוזכר חדר הבקרה כרכוש משותף ואין גם ראיה שאי פעם טופל בחדר הבקרה מבחינה מעשית כאילו היה חלק מהרכוש המשותף.
רוכשי הדירות בבית המשותף רשאים לדרוש כי אותם חלקים בבית המשותף אשר לפי ההגדרה שבחוק המקרקעין, או לפי יעודם בתכנית הבניה, או לפי יעודם בתקנון או בחוזי הרכישה, שייכים לרכוש המשותף אכן יירשמו כרכוש משותף, אלא אם הוצאו במפורש מן הרכוש המשותף בתקנון ובחוזי הרכישה שבין הקבלן לקונים. בשלב שלאחר הרישום נערכת בדיקה דו שלבית, אם הרישום מתייחס לחלק של הבנין אשר לפי טיבו ולפי נסיבות הענין כלול ברכוש המשותף ואז רשאים הדיירים לדרוש מימוש זכויותיהם, אלא אם כן ויתרו לפני כן על זכויותיהם בין בחוזה הרכישה ובין מכללא ע"י התנהגותם, למשל אם בשעת הרישום לא מחו ולא עמדו על זכויותיהם.
בנסיבות הענין דנא יש להחיל על המקרה את ההלכה כי מי שמקבל העברת דירה בבית משותף, מקבל אותה בהתאם לצו הרישום, ואם האמור בצו הרישום אינו מתיישב עם זכויות מקבל ההעברה, הרי בהיעדר מחאה או ביטוי אחר של שמירה
על הזכויות, כאשר לא נסתרה החזקה בדבר ידיעת המצב ע"י הקונים, יש לראות בקבלת ההעברה ויתור על אותה זכות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. רסלר למערערת, עו"ד א. וירניק למשיבה. 9.2.81).
ע.א. 227/78 - אריה שטרן נגד שרביב בע"מ ומדינת ישראל
*הבעלים" החייבים בהיטל מלאי כאשר היבואן מכר את הטובין אך טרם העביר אותם לקונה(הערעור נדחה).
בעקבות שינוי שער המטבע הוטל על המערערת היטל מלאי בגין 150 קערות שיובאו על ידה ושהיו אותה עת בנמל אשדוד. טובין אלה הוזמנו מחו"ל על פי הסכם רכישה שבין המערערת לבין חברת שרביב, ולפי ההסכם נקבע מחיר יציב ללא התחשבות בשינויי מיסוי או כל נסיבות אחרות. המערערת טענה כי הטלת ההיטל באה למנוע התעשרות קלה של בעלי מלאי בעקבות שינוי שער המטבע בעוד שכאן נקבע מחיר יציב ואם היא תחוייב בתשלום ההיטל הרי תצא נפסדת כי לא תוכל לחזור על הקונה בגבית היטל זה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המערערת היא החייבת בתשלום ההיטל והערעור נדחה. ה"בעלים" החייבים בתשלום ההיטל נקבעים לפי משמעות הביטוי "בעלות" לפי דיני הקנין, ולפי דינים אלה יש לראות את המערערת כבעלים של הטובין כל עוד לא נמסרו למזמין. אין לקבל את בקשת המערערת "להגמיש" את משמעות המונח "בעלות" כדי שלא יצא נפסד מי שמכר את הסחורה לפני שינוי השער וגבה את מלוא התמורה עבור המלאי ויצטרך לספוג בעצמו את ההיטל. לו רצה מתקין התקנות כי אמת המידה לצורך החיוב בתשלום ההיטל תהיה רק מניעת התעשרות עקב שינוי שער המטבע היה קובע זאת בין במפורש ובין מכללא.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מרקוביץ למערערת, עו"ד נ. חילו למשיבה. 17.2.81).
ע.א. 797/79 - הניה בן מאיר נגד פקיד שומה ואח'
*הוצאות משפט.
(הערעור נדחה).
המערערת הגישה לבימ"ש השלום תביעה לפס"ד המצהיר כי רכוש וכספים שעיקל המשיב בגין חוב של בעלה הם רכושה שלה ואין לעקלם. בטרם נקבע התיק לברור לגופו קויימה ישיבה מוקדמת ובאי כח בעלי הדין הודיעו על פשרה שהושגה ולפיה ניתן פס"ד על פי העתירה שבתביעה. לענין הוצאות המשפט התדיינו הצדדים בפני השופט ובתום ההתדיינות נתן החלטתו המנומקת, בה קבע כי בנסיבות שהפשרה נעשתה, בלי להודות בעובדות וללא הכרעה במחלוקת, מקובל כי כל צד ישא בהוצאותיו, ומשהחליט ביהמ"ש לזכות את המערערת בהוצאות לא התעלם מהנטייה שלא לפסוק לבעל דין שזכה שכ"ט נמוך מהתעריף המינימלי. בעניננו קבע כי אילו פסק לפי התעריף המינימלי היה הסכום מגיע ל- 3,000 ל"י אך פסק לטובת המערערת רק מחצית ההוצאות ושכ"ט בסך 2,000 ל"י. הוא נימק זאת בכך שהפשרה הושגה בשלב מוקדם וכן בכך כי היו הליכי ביניים שבהם הפסידה המערערת ושם חוייבה בתשלום 500 ל"י בלבד. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי על סכום שכה"ט שנקבע לה, ערעורה נדחה וגם הערעור דנא נדחה. כלל גדול נהוג בביהמ"ש העליון שלא להתערב בסכום שכה"ט הנפסק בערכאות דלמטה ורק לעתים רחוקות יתערב ביהמ"ש אם באשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם באשר נתגלה פגם או פסול בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה. ההחלטה נשוא הערעור ניתנה בטרם תוקנה בתשל"ח התקנה 476 בצורה שהתעריף המינימלי מהוה כעת קנה מידה מחייב בכפוף לאמור בתקנה הנ"ל. אכן גם לפני התיקון שימשו הכללים הנ"ל קנה מידה והנחייה לפסיקת שכ"ט, אך אם כל הנטייה שלא לגרום לבעל דין שזכה חסרון כיס, גובה ההוצאות היה תמיד נתון לשיקול דעת ביהמ"ש.
30
הנימוקים שפרט ביהמ"ש בענין דנא היו סבירים. אף זה מקובל מאז ומתמיד כי במקרה של פשרה גדל עוד יותר שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש והגישה הכללית היא כי במקרה כזה כל צד נושא בהוצאותיו פרט למקרים חריגים.
ביהמ"ש חזר והביע מורת רוח מכך שמוגש ערעור לפניו כאשר כולו נסב על ענין גובה שכה"ט בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי, לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. שרגא למערערת, עו"ד דן שפי למשיב. 19.2.81).
ע.א. 342/79 - יפה בלסקי ואח' נגד אמריקן ישראל... בע"מ
*טענת "דין קדימה" לרכישת מקרקעין משותפים שנמכרו ע"י אחד השותפים לאחר
(הערעור נדחה).
חלקת קרקע בחיפה, שהיא קרקע מירי, הוחכרה בשנת 1923 ע"י הקק"ל לאביהם של המערערים שבנה על החלקה בית והבית נרשם במרשם המקרקעין, בנפרד מן הקרקע, על שם אבי המערערים. משנפטר ירשו אותו שני המערערים וכן אחותם שנישאה ומשזו נפטרה ירשו אותה בעלה והמערערים. בסופו של דבר היתה בידי הבעל 1/8 מהנכס. המערערים ביקשו לרכוש את חלקו של הבעל והציעו הצעת מחיר אך הדבר לא יצא לפועל. בשנת 1973 מכר הבעל את חלקו בנכס למשיבה והמערערים הגישו תביעה על פי סעיף 41 לחוק הקרקעות העותומני בדבר דין קדימה (אולוייה) של השותף במקרקעי מירי. לפי אותו סעיף זכאי השותף במקרקעי מירי לדרוש את רכישת החלק של השותף בתוך שנה מהיום שבו מכר השותף את חלקו לאחר. המשיבה ביקשה בהמרצה לדחות את התובענה על הסף באשר לטענתה בטלה זכות האולוייה ע"י חוק המקרקעין בשנת 1969. ההמרצה באה לדיון בפני הנשיא התורן של ביהמ"ש המחוזי והוא דחה אותה באמרו כי "לא אוכל למצוא כי זכות הקדימה של המשיבים לפי סעיף ..41. לא היתה קיימת בעת תחילתו של חוק המקרקעין". המשיבה ביקשה רשות ערעור לביהמ"ש העליון והבקשה נדחתה מן הטעם כי הענין יוכל להיות נדון בביהמ"ש העליון לאחר שביהמ"ש המחוזי ידון בה במשפט גופו. המשיבה עוררה שוב את הטענה בבית המשפט המחוזי בעת הדיון במשפט והמערערת טענה מעשה בית דין לנוכח החלטת הנשיא התורן כאמור. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי לאחר וההליך בביהמ"ש המחוזי טרם נסתיים אין לומר כי ההחלטה הינה מעשה בית דין גם אם במשפט דן שופט אחר ולא השופט שנתן את ההחלטה הקודמת. גישה זו אושרה ע"י בית- המשפט העליון בערעור. לאחר מכן דן ביהמ"ש המחוזי לגופה של טענת האולוייה וקבע כי מאחר שמדובר ברישום של הבית ולא של הקרקע לא חל על הענין דין האולוייה. הערעור נדחה מן הטעם שלאחר חוק המקרקעין אין עומדת למערערים זכות האולוייה.
המערערים טענו כי הזכות לפי סעיף 41 לדין קדימה מתגבשת בעת יצירת השיתוף במקרקעין ומכיון שכך קמה להם זכות הקדימה לפני תחילת חוק המקרקעין ואין החוק חל על עניינם. גישה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש הסתייג מפסיקה שנפסקה ע"י ביהמ"ש המנדטורי כי הזכות קמה לשותף עם יצירת השותפות. ביהמ"ש העליון קבע כי זכות הקדימה קמה רק לאחר שהשותף מכר את חלקו לאחר, לפי סעיף 41 הנ"ל, ומכיון שכאן נמכר חלקו של השותף לאחר תחילת חוק המקרקעין שביטל את דין הקדימה, שוב אין למערערים זכות קדימה לחלקו של השותף. (בפני השופטים: שמגר, לוין, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד דר למערער, עו"ד טורבוביץ למשיבה. 24.2.81).