תקציר סביר כרך י"ז חוברת 3

ע.פ. 870/79 - מדינת ישראל נגד יצחק פרומקין

*הרשעה בקבלת שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 93/79 - הערעור נתקבל).

.
המשיב כיהן כפסיכיאטר מחוזי במחוז חיפה, כמנהל התחנה לבריאות הנפש בבי"ח רמב"ם בחיפה וכן שירת בשרות מילואים בימי שני בשבוע כפסיכיאטר צבאי. בנוסף לכך קיים המשיב פרקטיקה פרטית במרפאה שבביתו. הוא הואשם במתן צו אישפוזאשה אחת מבלי שהיו בידיו פרטים מלאים על מצבה וכשהוא סומך על הפנייה רפואית שסמכה אף היא על דברי בעלה של אותה אשה בלבד. מאשמה זו זוכה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אכן הוראת האישפוז לא היתה כדין אך היא ניתנה ע"י המשיב לא מתוך זדון או פזיזות אלא מתוך רשלנות ובענין זה נדחה הערעור של המדינה. המשיבהואשם גם בקבלת שוחד מחיילים מספר תמורת הורדת הפרופיל על מנת שישוחררו משירות מילואים או משירות צבאי אחר וביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב מאשמת השוחד, מעילה באמון ומתן תעודות כוזבות וכדו'. היו בפני ביהמ"ש הודעותיו של המערער אך למרות שביהמ"ש קבע כי ההודעות היו קבילות הוא לא נתן משקל להודעות אלה ובאשר לכל הפרטים העובדתיים שהיו בפני ביהמ"ש נתן להם ביהמ"ש פירושים מפירושים שונים כך שבסופו של דבר זיכה את המשיב גם מן האשמות האחרות. מכאן הערעור.
הנשיא לנדוי:
א. דבר נדיר הוא בביהמ"ש העליון לקבל ערעור על זיכוי של נאשם כאשר הערכאה הראשונה הביעה דעה חיובית על גירסת הנאשם עפ"י התרשמותה ממנו כעד, אך לאחר עיון רב בחומר שהיה בפני ביהמ"ש המסקנה הברורה היא שהעובדות שהוכחו מדברות לשון ברורה מדי לחובת המשיב. בפסק הדין נקודות תורפה לא מעטות, ממצאים הנראים נוקשים על פניהם, וגישה משפטית בנקודות מכריעות שאין לתמוך בה. כל אלה מחייבים הערכה מחדש של חומר הראיות.
ב. ראיה עיקרית שהביאה התביעה להוכחת האישומים בקשר להורדת הפרופיל מצויה בהודעות המשיב בעת חקירתו ואין לקבל את החלטת ביהמ"ש המחוזי כי למרות שההודעות ניתנו מרצון טוב אין לתת להן משקל. עפ"י הודעות אלה היה אחד אליקאשווילי, שהוא עצמו שוחרר מן הצבא לאחר שהורד הפרופיל מסיבות נפשיות, מביא למשיב במרפאתו חיילים ששילמו עבור הביקור במרפאה ולאחר מכן במסגרת הצבאית הוריד להם המשיב את הפרופיל שלהם. המשיב מודה בהודעתו כי קיבל מאותו אליקאשווילי מתנות שונות אך לטענתו היו אלה מתנות כאות הוקרה עבור הטיפול של המשיב בקרוביו של אליקאשווילי. המשיב הודה גם כי בתמורה לאותו טיפול היפנה אליו אליקאשווילי פציינטים למרפאתו הפרטית ללא קשר לאלה שקיבלו אחר כך פרופיל נמוך לענין שירותם הצבאי. דיונו של השופט בהודעות הינו לקוי ובלתי עקבי בדרך הנמקתו, עד שביהמ"ש שלערעור חייב לנקוט צעד קיצוני ולדחות את מסקנת ביהמ"ש שאין לייחס משקל להודעות אלה או שאין להן משקל מכריע כדברי השופט.
ג. לפי הפסיקה דרוש היה "דבר מה" לתמיכה בהודעותיו של המשיב ולפני בית- המשפט הובאו ראיות שיש בהן הרבה מעבר ל"דבר מה", יש בהן סיוע מהותי לגירסת אשמתו של המשיב. באשר לכל חומר הראיות הזה אמר ביהמ"ש המחוזי כי נמנע
מלייחס לו "משקל מצטבר" וכי פירוק החומר לגורמים ובחינת הראיות בנפרד הביאו אותו להתרשמות שונה מזו של האשמת המשיב. אין להבין על סמך מה נהג השופט כך, בשוללו מחומר הראיות המפליל את כוחו המצטבר. צריך היה לצרף יחד את החומר במשקל מצטבר כחומר מרשיע שהובא על מעשים שהם בעליל "מעשים דומים" עפ"י קוויהם האופייניים, בכל אחד מפרטי האישום, וחומר זה צריך היה לצרף לראיה העיקרית, היינו ההודעות של המשיב המהוות את המפתח להבנה נכונה של התנהגותו בכל אחת מן הפרשיות הנפרדות. התהליך הנכון הוא לצרף את הראיות יחדיו דוקא, על מנת להחליט, אם יש בהן משום הוכחת האשמה מעבר לספק סביר, על פי מבחני ההגיון המקובלים ודיני הראיות המקובלים בביהמ"ש, או שמא מותירות הראיות מקום לגירסה המזכה את הנאשם. המסקנה היא כי המשיב לא פעל בתום לב אלא פעל בזדון ותמורת שוחד שקיבל.
ד. אשר לעונש נחלקו הדעות בין שופטי ביהמ"ש העליון. הנשיא לנדוי והשופט שמגר ציינו לצד הקולא את העובדה שהמשיב היה עצור במשך כשנה כמעט כשהוא מצפה למשפטו ואחרי זיכויו, במשך תקופה ארוכה, חי בין תקוה לבין חשש כבד מה יהיו תוצאות הערעור, בקשר לאשמת השוחד לא הוכח כי קיבל שלמונים במזומן כפי שטענה התביעה אלא שקיבל מתנות, לאחרונה לקתה אשת המשיב במחלה קשה ועולמו כאיש מקצוע חרב עליו בשל הקלון הדבק לעבירותיו. ברם, כנגד כל אלה עומדת חומרת העבירות שהן מחפירות לגבי אדם העוסק במקצוע אקדמי מכובד ונושא משרות בעלות אחריות ציבורית מיוחדת והפגיעה באמון שצה"ל נתן בו כשגרם לשחרור במרמה של צעירים שהיו חייבים בשירות צבאי. לפיכך, סבר הנשיא לנדוי, יש לדון את המשיב למאסר בפועל ממש ודן אותו ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי כשמהמאסר בפועל תנוכה תקופת המעצר. לגזר דין זה הסכים השופט שמגר.
מאידך סבר השופט לוין כי כשם שבהיעדר נסיבות מיוחדות אין מחזירים לכלא נאשם שעונשו הוחמר בערעור לאחר שכבר סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו, כך יש לנהוג כאשר זוכה הנאשם בערכאה ראשונה לאחר שישב זמן ממושך במעצר וערעורה של המדינה נתקבל, וביהמ"ש שלערעור, לאחר ששקל את כל השיקולים שבאו לפניו, אינו עומד להטיל תקופת מאסר העולה במידה משמעותית על תקופת המעצר. לנוכח השיקולים שציין הנשיא הרי שלא קיימת מטרה עונשית כלשהי להחזרת המשיב למאסר לתקופה קצרה בלבד ומשום כך סבר השופט לוין שיש להסתפק במאסר על תנאי ואילו תקופת המאסר בפועל תהיה זהה לתקופת המעצר שישב המשיב בכלא.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, לוין עו"ד י. בן אור למערערת, עוה"ד ע. בראונר וש. ברמן למשיב. 24.2.81).

ד"נ 21/80 - לביאה ורטהיימר ואח' נגד אילנה הררי ואח'

*סדר העדיפות בין הקונים כאשר קרקע נמכרה פעמיים.
(דיון נוסף בע"א 714/79 (פד"י ל"ד (3) 645) - פסק הדין הקודם בוטל ברוב דעות).

.
ביום 22.2.79 עשה הררי (להלן המוכר) זכרון דברים שבו מכר דירה לורטהיימר
(להלן הקונה הראשון) ובתוך שלושה שבועות עשה חוזה חדש שבו מכר את הדירה לבנימיני (להלן הקונה השני). בטרם בוצעה ההעברה על שם הקונה השני הוגשה תובענה של הקונה הראשון נגד המוכר ונגד הקונה השני וביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים אינו מקיים את דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין ולפיכך דחה את התובענה של הקונה הראשון לאכיפת זכרון הדברים. בערעור לביהמ"ש העליון נקבע ע"י שופטי הרוב מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט בכור כי זכרון הדברים ממלא אחרי דרישות סעיף 8 ואילו שופטת המיעוט גב' בן פורת סברה כי זכרון הדברים אינו תופס באשר לא היתה לצדדים גמירת הדעת הנדרשת לשכלול חוזה ביניהם. למרות דעת הרוב שזכרון הדברים מחייב החליטו שופטי הרוב כי אין לאכוף את ההסכם באשר יהא בו כדי לגרום אי צדק לקונה השני. לעומתם סברה השופטת בן פורת כי אילו זכרון הדברים היה תקף כי אז צריך היה לאכוף אותו על המוכר. בדיון הנוסף חזרה בה השופטת בן פורת מעמדתה שזכרון הדברים לא היתה בו גמירת דעת והגיעה למסקנה כי אכן זכרון הדברים מחייב והצטרפה לעמדת השופט ברק כי מכיון שזכרון הדברים מחייב יהיה זה צודק לאכוף את זכרון הדברים ולהורות על העברת הדירה על שם הקונה הראשון. בדעה זו תמך גם השופט בייסקי. שופטי המיעוט מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט י. כהן היו בדעה שונה.
גדר המחלוקת בדיון הנוסף, כמו בערעור הקודם, כיצד ליישב את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין בדבר עדיפותו של הקונה הראשון עם הוראות סעיף 3 לחוק התרופות בדבר אי אכיפת הסכם כאשר האכיפה אינה צודקת וכן האם זה צודק לקחת בחשבון השיקולים את אי תצדק הנגרם לקונה השני או שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון שיקוליו אך ורק את נסיבותיו של המוכר אם יהיה זה צודק כלפיו לאכוף את ההסכם ואם לאו. כמו כן עלתה השאלה אם במקרה הקונקרטי אכן יהיה זה צודק מבחינת הקונה השני שלא לאכוף את ההסכם ועוד התעוררה השאלה אם יש להתחשב גם בכך שהקונה השני, לאחר שנדחה ערעור הקונה הראשון, נכנס לדירה, רשם אותה על שמו, והשקיע השקעות רבות בתוך הדירה. כאמור פסקו שופטי הרוב כי על אף כל הנסיבות האמורות יש לאכוף את זכרון הדברים, אך התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי שיחליט באילו תנאים יש לאכפו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת, ברק, בייסקי עו"ד א. סוכובולסקי למבקשים, עוה"ד א. דגן וא. פרינץ לקונה השני. 11.3.81).

ע.א. 330/78 - המהפך, אגודה שיתופית בע"מ נגד פקיד השומה

*שומות מס וחיובי ריבית (הערעור נדחה).

נשוא ערעור זה, שומות מס הכנסה לשנים 1960 עד 1964, הערעור על השומות הוגש בשנת 1970 ומפאת תקלות שונות הגיע הענין לסיומו רק עתה. מדובר באגודה שיתופית שחבריה הם בעלי משאיות, המקבלים הזמנותיהם באמצעות האגודה וזו מקיימת את יחסי המסחר עם בעלי ההזמנות. משכר ההובלה משלמת האגודה אחוז מסויים לחבריה בעלי המשאיות, אחוז מסויים נכנס לאגודה לכיסוי ההוצאות וחלק מהכספים נכנס לחשבון מיוחד כשהכספים בחשבון זה מיוחסים לחברים, לכל אחד לפי חלקו, אך חשבון זה מוקפא והכספים יועברו לחברים רק עם פרישתם. בינתיים משתמשת האגודה בכספים אלה לצרכיה. פקיד השומה וכן ביהמ"ש המחוזי ראו בכספים אלה הכנסה של החברה החייבת במס הכנסה והערעור על כך נדחה פה אחד.
כאשר נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו בשנת 1978 חייב את המערערת בריבית בלבד. ב"כ המשיב קם ממקומו ומחה על שאין מחייבים את המערערת גם בהפרשי הצמדה, ב"כ המערערת התנגד לכך, והשופט דחה מתן החלטתו ליום אחר. כעבור שבוע נתן החלטה בה תיקן את פסק דינו וחייב את המערערת בתשלום הפרשי הצמדה. גם על החלטה זו מערערת המערערת ובענין זה נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון.
שאלה אחרת התעוררה בענין סמכותו של השופט לתקן את פסק דינו. ביהמ"ש
המחוזי קבע כי כל עוד ישב על כס המשפט ביום מתן פסה"ד רשאי היה כל בעל דין לבקש ממנו לתקן את פסק דינו, שכן עד שלא קם מכס המשפט רואים את פסה"ד כאילו מסירתו לא הושלמה. על כך העיר מ"מ הנשיא ח. כהן, כי עדיין נשאלת השאלה אם ניתן לתקן את פסה"ד בהחלטה נפרדת ביום אחר. אילו תוקן פסה"ד במקום לא היתה מתעוררת שאלת הסמכות, אך מכיון שדחה מתן החלטתו למועד אחר נראה שגמר את מלאכתו, והחלטתו שלאחר מכן אין כוחה עמה לתקן פסק דינו. באותו ענין העיר השופט טירקל כי ספק אם במקרה כגון זה גמר השופט את מלאכתו כבר בעת שימוע פסה"ד כאשר נתבקש לתקן את הפגם אלא שדחה את התיקון למועד אחר. ברם גם מ"מ הנשיא וגם השופט טירקל סברו כי ניתן להניח את פתרונה של שאלה זו לעת מצוא. שכן בעניננו גם אם לא תעמוד החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין ההצמדה, הרי על ביהמ"ש העליון בפסק דינו להזקק לענין ההצמדה לפי הוראות סעיף 185 לפקודת מס הכנסה ולפסוק בשאלה זו. כאן נחלקו הדעות.
מ"מ הנשיא ח. כהן, בדעת מיעוט, סבר כי על ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו לפי הסעיף הנ"ל ולפטור את המערערת מהפרשי הצמדה וזאת באשר אין לראות את המערערת אחראית לחלוף הזמן הרב מאז השומות ועד היום.
מאידך סברו שופטי הרוב, שמגר וטירקל, כי אין לפטור את המערערת מתשלום הפרשי הצמדה. ההצמדה והריבית אינן באות לענוש את מי שחב בחוב אלא באות להבטיח כי למרות חלוף העתים ושינויי ערך המטבע ישולם סכום המשקף את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל. הקרן בתוספת ההצמדה אינן אלא אותו סכום שבו נתחייבה המערערת מעיקרא. כמו כן הריבית באה לבטא את העובדה שהכסף אשר לתשלומו היה זכאי התובע עוכב בידי אחר במקום שיהיה ברשותו ובשליטתו של התובע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, טירקל. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 16.2.81).

ע.א. 808/79 - יוסף סרי נגד חיים סרי ואח'

*פירוש הסכמים (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער והמשיבים הם בני משפחה שהיה להם נכס ונתקבל סכום של 200 אלף ל"י מרשות הפיתוח תמורת פינוי הנכס. לפני כן נעשה הסכם בין בני המשפחה (להלן הסכם א') שלפיו יקבל המערער אחוזים מסויימים מהסכום שיתקבל ואלה מסתכמים בכ-50 אחוז. לאחר מכן נעשה הסכם בהתערבות ועד השכונה (להלן הסכם ב') ובו נקבע כי המערער יקבל רק 20 אחוז. המערער הגיש נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר לפי הסכם א'. המשיבים ביקשו רשות להתגונן וטענו בתצהיר כי הסכם א' לא נחתם על ידם, כי המשיבה השניה לא ידעה על מה היא חותמת, וכן כי הסכם א' בוטל על ידי הסכם ב'. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם א' נחתם כדין, ואולם הוא בוטל ע"י הסכם ב'. עם זאת לא פסק למערער גם את הסכום לפי האחוזים הנקובים בהסכם ב', מן הטעם שהמערער ביסס את תביעתו על הסכם א' ולא על הסכם ב' וגם כאשר הוגש הסכם ב' לא ביקש לתקן כתב תביעתו. הערעור נדחה בכל הנוגע לתביעה על בסיס הסכם א' ונתקבל באשר לחיוב המשיבים לפי הסכם ב'.
בתצהירים שצורפו לבקשה לרשות להתגונן לא נטען מפורשות כי הסכם ב' ביטל את הסכם א', אולם נטען שהיו הסכמים מאוחרים וכי הסכם אחד בוטל על ידי משנהו, משני הצדדים נשמעו ראיות בנדון ונפרשה כל היריעה של השתלשלות הענינים ואין זה צודק לקבל עתה טענת המערער שלא נטען כי הסכם ב' מבטל את הסכם א' ולבטל את הדיון שהתנהל עד כה.
אכן, נטען על ידי המשיבים כי הסכם א' לא נחתם וטענת ביטול הסכם א' סותרת לכאורה את ההכחשה הזו, אולם תצהיר נתבע בבקשת רשות להתגונן הוא בבחינת כתב הגנה ואין מניעה חוקית להעלאת טענת הגנה חלופה למענה העיקרית.
אשר לטענה כי לא הוכח שהסכם ב' בא לבטל את הסכם א' - המסקנה בדבר הביטול מתבקשת בין היתר מעצם ניסוחו ותכנו כהסכם מאוחר יותר שקבע הסדר ותנאים חדשים ושונים מהסכם א' באותו נושא של חלוקת הפיצויים.
מאידך יש לקבל את הערעור באשר לחיוב המשיבים על פי הסכם ב'. העובדה שהמערער לא ביסס תביעתו על הסכם ב' אינה יכולה להיות לו לרועץ בנסיבות הענין. הסכם ב' הוגש ע"י המשיבים להגנתם וכל כולו מבטל את הסכם א' בכך שנקבעו בו שיעורי חלוקה אחרים מאשר בהסכם א'. אין בהסכם השני חלק העוסק בביטול שעליו יכולים המשיבים להסתמך תוך טענה שאינם מסתמכים על חלק אחר בהסכם המאוחר. יתר על כן גם כל הנוגע להסכם ב' הובהר בביהמ"ש וקיימת תמונה מלאה באשר ליחסים בין הצדדים. אשר לתיקון כתב התביעה - יש ומתקנים כתב תביעה אפילו בשלב הערעור ולפיכך אין לדחות את התובענה על יסוד הסכם ב' בטענה שלא תוקן כתב התביעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד מ. גרון למערער, עו"ד ארנון לויט למשיבים. 25.2.81).

ע.א. 770/79 - ישראל ורנר נגד מנהל מס שבח ירושלים

*דירת יחיד לצרכי מס שבח (הערעור נדחה).

המערער נרשם למפעל חסכון לבנין על מנת שבהגיע מועד זכאותו תהיה לבתו דירה. המועד הזה הגיע בשנת 1974 והדירה היעודה לבת היתה בתהליך בניה ברמות. את הדירה צריכים היו לקבל בשנת 1974 אך הקבלן לא עמד בלוח הזמנים והבת שלמדה באוניברסיטה בירושלים נאלצה לשכור דירות בסכומים גבוהים. רק בשנת 1976 היתה הדירה מוכנה. בינתיים, בסוף שנת הלימודים 1975, עברה הבת לגור לחיפה לאחר שנישאה וכדי לממן את רכישת הדירה בחיפה מכר המערער את הדירה בירושלים. המשיב חייב אותו בתשלום מס שבח מקרקעין בגין המכירה, לפי החוק שהיה קיים אז, ועדת הערר דחתה את עררו אם כי התייחסה באהדה למערער, והערעור נדחה. עם כל הגישה הליברלית לענין דירת יחיד בפסיקה, הרי בכל המקרים שנדונו התגוררו המוכר או בן משפחתו בדירה, אם מעט ואם הרבה, בעוד שכאן לא גר איש בכלל בדירה. כאן נעדר בכלל יסוד המגורים שנכלל במפורש בהגדרת "דירת יחיד". גם מתיקון חוק מס שבח לא יוכל המערער להיבנות שכן התיקון אינו חל למפרע.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד יואב צח למערער. 5.2.81).

ע.א. 460/80 - וולף ויטל נגד אברהם ג'יהן ואח'

*פיצול סעדים וסדרי דין בבקשה לפיצול (הערעור נתקבל).

המערער הגיש לבימ"ש השלום בנתניה תובענה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המשיבים מדירה שמכרו לו ובתובענה היתה בקשה לפיצול סעדים כדי שהמערער יוכל לתבוע בנפרד נזיקיו הכספיים עקב הפרת ההסכם. כמו כן הגיש המערער בד בבד עם התובענה גם בקשה בדרך המרצה להרשות לו לפצל את סעדיו ולתבוע את נזקיו בנפרד. המשיבים איחרו בהגשת בקשתם לרשות להתגונן ובקשתם להארכת מועד נדחתה. לאחר מכן הורתה הרשמת על פינויים של המשיבים מן הדירה אך לא התייחסה לבקשה בתובענה ובהמרצה להרשות למערער פיצול הסעדים. לאחר מתן פסה"ד באה לדיון בפני הרשמת ההמרצה של המערער והיא דחתה את הבקשה מן הטעם שלאחר מתן פסה"ד היא כבר סיימה את מלאכתה. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי על אי הארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן והמערער הגיש ערעור נגדי על פסק דינו של בימ"ש השלום שלפיו אמנם נתקבלה תביעתו לפינוי אך לא ניתנה לו הרשות לפיצול סעדיו. המשיבים חזרו בהם מן הערעור וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו הנגדי של המערער כשכל אחד
משלושת השופטים נותן טעם אחר לדחיה. הערעור נתקבל.
בהיעדר טיעון לסתור ניתן להניח שלא היה מקום עוד לדון בפיצול הסעדים לאחר מתן פסה"ד וכן צדק ביהמ"ש המחוזי כי הרשמת לא היתה מוסמכת לדון בהרשאה לפיצול סעדים, ולכן ההחלטה השניה של הרשמת בטלה מעיקרה. אולם הערעור לביהמ"ש המחוזי לא הוגש רק כנגד החלטת הרשמת, אלא גם כנגד פסק הפינוי עצמו שניתן בטרם נעתרה בקשתו של המערער לפיצול סעדיו. ביטולו של הערעור העיקרי לא גרע כהוא זה מהיותו של הערעור שכנגד תלוי ועומד ומכוון גם נגד פסה"ד עצמו.
הערעור סובב על פסק דינה של הרשמת ואין ביהמ"ש העליון רשאי להורות בגדרו על פיצול הסעדים. מאידך אין ספק שלגופו של ענין זכאי המערער לסעד של מתן רשות לפיצול סעדים. בנסיבות אלה יש לבטל את פסק דינה של הרשמת ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום על מנת שידון בו שופט שלום והלה יתן את הרשות לפיצול סעדים ולאחר מכן יתן פסק פינוי חדש הזהה לפסק דינה של הרשמת וזאת ללא כל טיעון נוסף.

(בפני השופטים: י. כהן, לוין, מ. כהן. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמה עו"ד מ. מאיר למשיבים. 25.2.81).

ע.א. 548/80 - פלוני נגד פלונית

*טענת מעשה בית דין בתביעת אבהות ותביעת מזונות (הערעור נדחה).

המשיבה הראשונה הינה בתה הקטינה של המשיבה השניה והיא נולדה בשנת 1975. חודשים מספר לאחר מכן הגישה, באמצעות אמה, תביעה למזונות נגד המערער בטענה כי הוא אביה. יחד עם התביעה צורפה הצהרה בכתב של המערער שנערכה עוד בעת ההריון שבה אישר את אבהותו. בכתב ההגנה הכחיש תחילה את אבהותו, אך לאחר מכן חזר בו מן ההכחשה ונפסקו דמי מזונות של 800 ל"י לחודש, כאשר 500 ל"י הוצמדו למדד יוקר המחיה והופחת מכך מחצית קיצבת הילדים. בתביעה נשוא ערעור זה נתבקשה העלאת שיעור המזונות, לאור התמורות הכלכליות שחלו ובשל ההצמדה החלקית. בכתב ההגנה שוב העלה המערער טענה שאין הוא אבי הקטינה, אך ביהמ"ש סירב לדון בטענה זו שכן ראה בה פלוגתא פסוקה שהמערער מושתק מהעלאתה מחדש. כמו כן פסק ביהמ"ש כי על המערער לשלם למשיבה סכום של 2000 ל"י כדמי מעון, שהם מחצית מן הסכום שבה נושאת האם, וכן 1000 ל"י כהוצאות שמרטף כדי שהאם תוכל לצאת לבילוי או לשיעורי ציור ועוד 2200 ל"י למזון, ביגוד תרבות ובידור והוצאות רפואיות. בסה"כ נפסקו איפוא 5200 ל"י. בקביעת שיעור המזונות הביא ביהמ"ש בחשבון שהמערער הוא קצין בשירות קבע בצה"ל נשוי ואב לשניים והשתכר בעת ההיא כ-30 אלף ל"י נטו לחודש. הערעור נדחה. ענין האבהות נפסק כבר במשפט הראשון והמערער חזר בו אז מטענתו נגד אבהותו. קביעת האבהות בפסק הדין הקודם לא היתה רק בגדר נקודת מוצא עובדתית, אלא בה, ובה בלבד, הבסיס המשפטי לחיובו של המערער במזונות בתו. הפסיקה הקודמת היא בגדר מעשה בית דין לגבי אותה עילה ממש ואם טוען עתה המערער שרומה בעת הדיון הקודם, כאשר הכיר באבהותו, לא יכול היה לנקוט בדרך הדיונית שבה בחר, היינו העלאת הכחשה על אבהותו בכתב ההגנה, כל עוד פסה"ד הקודם שריר וקיים ומהווה מעשה בית דין. אין גם עילת התערבות בשיעור המזונות. דמי הטיפול לאם הם בגדר מזונותיה של הבת ואף אם צורת החישוב של דמי הטיפול, היינו קביעה על פי דמי שמרטף, אינה מקובלת על ביהמ"ש העליון, אין הפרזה בקביעת דמי הטיפול בשיעור של 1000 ל"י לחודש.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד ד. ז'בוטינסקי למשיבות. 12.2.81).

ע.א. 227/79 - עזבון המנוח פרופר נפתלי נגד האפוטרופוס הכללי

*ירושה (התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

המערערת היא אלמנתו של המנוח נפתלי פרופר. הלה היה נשוי קודם לכן לאשה אחרת וממנה נולדה לו בת (להלן הבת) ובגיל 16 אומצה הבת ע"י בעלה של אמה שנישאה לאחר גירושיה מן המנוח. המערערת ביקשה בביהמ"ש המחוזי צו ירושה שלפיו היא היורשת היחידה של המנוח, אך האפוטרופוס הכללי התייצב למשפט וטען לזכות ירושתה של הבת עפ"י הוראות סעיף 16 (א) לחוק הירושה. על יסוד טענה זו פסק ביהמ"ש המחוזי שהמערערת היא יורשת 1/4 מן העזבון ואילו הבת יורשת 3/4. הערעור נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שישמע את עמדת הבת. מן הבחינה המשפטית אין ולא כלום בערעור של המערערת. זכות הירושה של ילד שאומץ מחוץ למשפחתו הטבעית, עפ"י סעיף 16 לחוק הירושה, עדיפה על ניתוק יחסיו עם קרוביו הטבעיים כאמור בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. רצון המחוקק הוא להיטיב עם ילדים מאומצים באופן שיירשו גם את מאמציהם וגם את הוריהם הטבעיים ואין על ביהמ"ש אלא לעשות את רצון המחוקק. ואולם אין זכין לאדם על אפו ועל חמתו. כמסתבר לא צורפה הבת כצד לתובענה ואפשר כי אחרי ניתוק של 16 שנים ביחסים שבין הבת לבין המנוח לא תהיה הבת מעוניינת לרשת אותו ולשלול מן האלמנה את מרבית ירושתה. זכותה של הבת היא להסתלק מזכות ירושתה על פי סעיף 6 לחוק הירושה לטובת אלמנת המנוח ויש להסביר לבת את המצב המשפטי ולאפשר לה את ההסתלקות מן הירושה. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהבת תוזמן להתייצב בפני ביהמ"ש ואם תתייצב יסביר לה ביהמ"ש את זכותה החוקית ואת דין ההסתלקות מזכות זו ואם תסרב להסתלק יעמוד צו הירושה בעינו - מאידך, אם תיאות ותחתום על כתב הסתלקות ינתן צו ירושה בהתאם לתנאי ההסתלקות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד מ. ליבנת למערערת, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 18.2.81).

ע.פ. 590/80 - בנימין גלס נגד מדינת ישראל

*סכום הקנס שניתן להטיל בעבירת שוחד (הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של מתן שוחד. ביהמ"ש החליט שלא להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל, אלא קנס בשיעור שיהא בו עונש של ממש, ועל כן הטיל עליו קנס של 150 אלף ל"י, בהנחה שהמערער "הפיק מיחסיו עם עובדי הציבור" טובת הנאה המביאה סכום זה בגדר ההוראה של סעיף 73 לחוק העונשין. הערעור נתקבל. צודק הסניגור כי לא היו ראיות להניח הנחה כאמור. אפילו אם ניתן היה להניח הנחה שע"י מתן השוחד זכה המערער במכרז פלוני ובסידורי חשבונות מועדפים, עדיין אין כל תשתית להנחה מה היתה טובת הנאתו של המערער מדברים אלה. אין לקבל את טענת המדינה שיש לביהמ"ש ידיעה שיפוטית על טובות הנאה מסוג זה.
בכל הנסיבות החליט ביהמ"ש העליון, ברוב דעות מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט מ. כהן, להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שישמע את הראיות שהתביעה תביא לפניו, וראיות המערער לענין טובת הנאתו, ויקבע את סכום הקנס בהתאם. אם יגיע למסקנה שאין הקנס שבסמכותו להטיל הולם את חומרת העבירה יטיל עליו עונש אחר לפי שיקול דעתו.
השופטת בן פורת היתה בדעה כי חזקה לכאורה שאדם ששילם שוחד בסכום פלוני השיג טובת הנאה לפחות כדי הסכום האמור ובעניננו לא באה כל טענה, או ראיה, לסתור. לפיכך, לדעתה, יש לחייב את המערער בקנס של 5,000 שקל לפי סעיף 63 לחוק העונשין כנוסחו בעת העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, מ.כהן. עו"ד גוטמן למערער, עו"דגב' ראובני למשיבה. 5.2.81).

ע.פ. 503/80 - דניאל לוגסי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של התפרצות לבית מגורים וגניבת תכשיטים ומכשיר טלויזיה צבעונית בערך כולל של כרבע מליון ל"י. חלק מן הגנובים, כגון הטלויזיה, מכר בחצי חינם ורק חלק נמצא והוחזר. העונש שהוטל על המערער הוא 5 שנות מאסר שמתוכן מחצית לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר באדם צעיר לימים, כבן 24, מוצאו מבית אומלל, ראש המשפחה נפטר והאם עמלה קשות כדי לפרנס את המשפחה. אך מצד שני נעשו נסיונות לשקם את המערער וכולל שתי תקופות של פיקוח שירות מבחן אך לשוא. הוא גם נדון בשנת 1975 למאסר בפועל של 18 חודש וגם מעונש זה לא למד לקח. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. חגג למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 17.2.81).

ע.פ. 774/79 - שבתאי כהן ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בערעור כשהמערערים טוענים שהודו מבלי להבין את פשר ההודאה (הערעור נתקבל).

המערערים הורשעו לפי הודייתם בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ונדונו לעונשי מאסר ולקנסות. הם מערערים לא רק על חומרת העונש אלא גם על עצם ההרשעה וערעורם נתקבל. טענתם הינה שהודו עקב עיסקת תיאום בין פרקליטם לבין נציגי התביעה אך פרקליטם לא הסביר להם את התוצאות האפשריות והודו מבלי להבין את פשר ההודאה. הם הגישו בקשה לביהמ"ש העליון להשמעת ראיות נוספות שפרקליטם הטעה אותם ומאידך ביקשה המדינה להגיש ראיות נוספות לסתור. אין דרכו של ביהמ"ש העליון לברר בעצמו את העובדות בפלוגתא כגון זו. משמעות טענת המערערים היא שיש לאפשר להם לחזור בהם מהודייתם על יסוד חומר שלא היה לפני השופט ששמע את המשפט ואין עילה למנוע מהם את הדבר. לפיכך הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי שישקול אם יש מקום להתיר למערערים לחזור בהם מהודייתם אחרי הכרעת הדין ואם תידחה בקשתם יתן ביהמ"ש גזר דין חדש.

(בפני השופטים: י. כהן, לוין, מ. כהן. עו"ד ע. עצמון למערערים, עו"ד ח.ברנזון למשיבה.18.2.81).

ע.פ. 326/80 - נג'יב דיאב מנצור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן, בכך שמכר 200 גרם חשיש וכן בעבירה של החזקת חשיש במשקל של 2 ק"ג ושימוש בכמות קטנה של חשיש בזמן עישון. בשל העבירה הראשונה נגזר על המערער מאסר של שנה ובשל העבירות האחרות מאסר של שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי כשעונשי המאסר בפועל מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענות הסניגור הן שתיים: העונש שנגזר על נאשמים אחרים שהובאו לדין יחד עם המערער, ובעיקר עונשו של אחד מהם, שהביא את הסם יחד עם המערער מרצועת עזה, היה יותר קל, וכן התייחס הסניגור למצבו המשפחתי של המערער שהוא נשוי ואב ל-4 ילדים ותומך באמו ובאחיו. אין להתערב במידת העונש. העבירות התייחסו לכמות סם גדולה ולפיכך אין לומר כי ביהמ"ש החמיר יתר על המידה. העבירות שבהן הורשעו הנאשמים האחרים לא היו זהות לאלה שבהן הורשע המערער וכן לא היתה זהות ביתר הנסיבות.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. סאבת למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 4.2.81).

ע.פ. 150/80 - עיד שבאנה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער עובד במשרד החקלאות ומשמש גם כמנהל חשבונות לעוסקים פרטיים. הוא טיפל בהפחתת מס ערך מוסף בענינו של סוחר עופות, אחד מלקוחותיו, המציא מסמכים והראה נימוקים לקיזוז והפחתה והצליח להוריד חיוב של מס ערך מוסף מ-300 אלף ל"י ל-45 אלף ל"י. בענינו טיפל פקיד בשם ישי. הלה מסר לו טופס לתשלום סכום מוקטן זה והוא שילם אותו. יומיים לאחר התשלום פנה המערער עם אישור התשלום לישי במשרדו והתנהלה שיחה ידידותית על כוס קפה ותוך עישון סיגריות. כאן יש שתי גירסאות. ישי העיד כי ביקש מן המערער סיגריה וזה הציע לו קופסת סיגריות והציע לישי להיכנס עם הקופסה לשירותים ולפתוח אותה, אך ישי פתח אותה מיד ונראו בה שטרות של 500 ל"י. גירסת המערער היא שהוא לא הכניס כסף לקופסה אלא שישי ביקש ממנו להביא לו חבילת קופסאות סיגריות מהעיר העתיקה כדי שישי ישלם עבורה, אך המערער אמר לו "לא משנה מי ישלם". ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת ישי שנתמכה ע"י עד נוסף, מר לוי, שלחדרו נכנסו השניים בסוף אותה שיחה ובעקבות אותה שיחה ובעקבות הצעת ישי, העד לוי דיבר עם המערער בערבית ושאל אותו אם אכן מסר לישי את הקופסה עם הכסף והמערער אישר, ואין זה חשוב באיזה אופן אישר זאת. ברור שהמערער לא הביע כל תמיהה שמיחסים לו דבר שלא היה ולא נברא. עדויות ישי ולוי מספיקות בהחלט לביסוס ההרשעה. העובדה שהצעת הכסף היתה לאחר מעשה אינה גורעת מקיום עבירה לפי הוראות החוק אם כי עובדה זו יכול שתשמש כנסיבה מקילה במידת העונש. אשר למידת העונש - ביהמ"ש המחוזי גזר 8 חודשי מאסר שמהם 4 בפועל ו-4 על תנאי ובענין זה נתקבל הערעור. ב"כ המדינה למעשה לא הביעה התנגדות להקטנת תקופת המאסר בפועל. המערער מטופל במשפחה גדולה ועליו לפרנס 8 ילדים. עברו נקי והוא איננו בעל החשבון שהושגה בו ההפחתה כאמור. בכל הנסיבות ניתן להפחית במידת מה את תקופת המאסר בפועל ולהעמידה על חודשיים ואילו 6 חודשים יהיו מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: י. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' שולמית אמיר למשיבה. 15.2.81).

ע.פ. 4/81 - אלחרר גדעון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצתה) (ערעור על מומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער שפוט ל-42 חודשי מאסר בגין עבירות הצתה, התפרצות וכו' ובאחד הימים נלקח לביתו כדי להשתתף בטקס ברית מילה של בנו, ותוך כדי כך ברח ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי גזר לו בגין עבירה זו 10 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר למאסר שאותו מרצה המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי מתוך 10 חודשי המאסר בפועל יהיו 5 חופפים ו-5 מצטברים למאסר האחר. ביהמ"ש העליון העיר כי מדובר בצעיר בן 21 כשתקופת המאסר שהוא מרצה היא ארוכה. אורך תקופת המאסר יכול להוות שיקול לחפיפת העונש כולו או בחלקו, אך השאלה היא אם זה המקרה המתאים לנהוג כך. המערער ברח ממשמורת חוקית תוך כדי מעילה באמון שנתנו בו. ברם ב"כ התביעה הבהיר שהיתה טעות בגליון ההרשעות הקודמות של המערער כשצויין שכבר נידון בעבר לשנת מאסר ולא מן הנמנע שביהמ"ש המחוזי הוטעה ע"י כך ועל כן החמיר יותר מאשר היה עושה אילו ידע את העובדות כהווייתן. בנסיבות אלה הציע ב"כ המדינה שחלק מן העונש החדש יהיה חופף ואכן כך הוחלט כאמור.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 2.81. 11).

ע.פ. 952/80 - ברוך ישרעאלוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה מגונה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נפגש בשעות הערב בבית קפה בבאר שבע בנערה פלונית ודרש ממנה כי תילווה אליו לבי"ס סמוך ושם הפשיטה ותוך שימוש בכח עשה בגופה מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 8 חודשים מאסר בפועל ו-14 חודשים מאסר על תנאי וערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על כך שהמערער הכיר את קורבן העבירה עוד לפני שדרש ממנה להילוות אליו ואף היה עימה ביחסים ידידותיים וקרובים, אך אין בכך כדי לשנות מאופיו של המעשה. המערער עשה את המעשה למרות התנגדות הנערה, היינו, היה ברור לו בעליל שהוא עושה את המעשה בניגוד לרצונה ועל אף התנגדותה ואלה היסודות הקובעים להערכת מעשהו. אשר לעונש - מדובר בנער שלא מצא את מקומו בחיי החברה ובחיי העבודה, אך אין לומר כי המערער עצמו עשה ככל הדרוש והראוי כדי לחיות חיי עבודה ולהרחיק עצמו ממעשי עבירה. לאחר ביצוע המעשה נשוא ערעור זה ביצע המערער 3 פריצות שעליהן הורשע, ואם כי אין לראות בעבירות אלה עבירות קודמות, מאחר שבוצעו לאחר העבירה נשוא הערעור, הרי יש בהרשעות אלה כדי להשליך על הערכת אופיו של המערער ואין להתעלם מעבירות אלה כשמבקשים להתייחס לעבירה נשוא ערעור זה כסטייה חד פעמית מכללי המותר שנבעה בעיקרה מאי הבנה.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. יהב למערער, עו"ד ד. קרבל למשיבה. 24.2.81).

ע.פ. 867/80 - מדינת ישראל נגד יהורם חזי ויוסף אבן

*גרימת מוות בתאונה (הערעור נדחה).

המשיב השני שהוא בעל רשיון נהיגה קיבל מאביו את מכוניתו לטיול ומסר את המכונית לנהיגה לידי המשיב הראשון שלא היה לו רשיון נהיגה. אירעה תאונת דרכים בה קיפחו שניים מבין חברי המשיבים את חייהם. המשיבים הועמדו לדין בשל עבירת הריגה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נהגו ברשלנות פושעת ובפזיזות אלא בחוסר זהירות ומעשה פזיז שאינם עולים כדי התרשלות פושעת. לפיכך הורשעו בגרימת מוות בלבד. באשר למשיב הראשון ערערה המדינה על שלא הורשע בהריגה והערעור נדחה. טענת התביעה היא כי משיב זה נהג לא רק ברשלנות רבתי, כפי שקבע ביהמ"ש, כי אם באותה פזיזות ורשלנות פושעת אשר מכניסה את המעשה לגדר הריגה. אין עילה להתערב במסקנת בית- המשפט המחוזי. הגבול בין רשלנות רבתי כלשונם לבין רשלנות פושעת הוא דק למדי והשופטים כוונו דעתם לכל השיקולים והמבחנים הנוגעים להבחנה זו בטרם הגיעו לידי מסקנתם ואין להתערב במסקנה זו.
העונש שהוטל על המשיב הראשון הוא 12 חודשי מאסר שמתוכם 3 חודשים בפועל ועל המשיב השני 6 חודשי מאסר שמתוכם 3 חודשים בפועל, וכן נפסלו לנהיגה לתקופה של שנתיים. גם באשר לענין העונש נדחה הערעור. צודק ב"כ התביעה שמן הצורך להטיל על קוטלי הדרכים עונשים שיש בהם כדי להרתיע נהגים מלנהוג ברשלנות, ואולי צודק הוא גם בזאת כי העונשים שהוטלו כאן אין בהם כדי להרתיע, אך עדיין חובה מוטלת על ביהמ"ש שלא להעלים עין מן הנסיבות המיוחדות של כל ענין וענין ושל כל נאשם ונאשם. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על כל הנסיבות שבאו לפניו ובהתחשב בכך שעברו שנתיים מקרות התאונה ועד לגזר הדין, וכן שהמשיבים בינתיים משרתים בצה"ל ולא היה רבב בהתנהגותם כל הזמן, אין טעם ושום מטרה עונשית לא תושג בכליאתם עתה בבית הסוהר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד י. בן אור למערערת, עוה"ד שקד וליאור למשיבים. 23.2.81).

ע.פ. 72/80 - דוד דיין, מוריס שלום וציון רוימי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומית העונש - הערעור נדחה).

נערה בת 13 וחצי נפגשה במועדון בשעות הערב עם ארבעה צעירים ואחרי שיצאה מן המועדון יצא בעקבותיה אחד מן הארבעה, המערער דיין, פתח עמה בשיחה וגרר אותה בכח לדירתו שבקירבת המועדון. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שלושת החברים האחרים לדירה, שם הופשטה הנערה ונאנסה ע"י שניים פעם אחת וע"י שניים פעמיים. רק בשעה 2 בלילה ניתן לנערה לעזוב את הדירה. כל הארבעה הורשעו בבעילת קטינה ובאינוס בנסיבות מחמירות ונגזרו עליהם עונשי מאסר. שלושת המערערים מערערים על חומרת העונש וערעורם נדחה. דיין נדון ל-6 שנות מאסר שמתוכן. 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, רוימי נדון ל-10 שנות מאסר שמתוכן 6 שנים בפועל מצטבר לכ-4 שנות מאסר שהוא מרצה בגין עבירות אחרות כך שביחד עליו לרצות כ-10 שנים, ושלום נדון ל-6 שנות מאסר שמתוכן 3 וחצי שנים בפועל. הסניגורים ציינו כי שלושת המערערים גדלו בתנאים משפחתיים קשים ביותר, ולדיין לא היו הרשעות קודמות על אף ילדותו ושנות נערותו הקשות, לרוימי אמנם יש הרשעות קודמות מרובות אך לטענת הסניגוריה המאסר מצטבר של 10 שנים כבד מנשוא לגביו, ולשלום אין הרשעות קודמות והתנהגותו חיובית ולגביו נטען שנגרר במקצת אחרי חבריו. ברם, מדובר בעבירות שיש בהן חומרה מיוחדת. באופן רגיל ובנסיבות של העבירות ניתן היה לצפות שביהמ"ש יטיל עונשי מאסר לתקופה שאינה נופלת בהרבה מהעונש המירבי של 20 שנות מאסר הקבוע בחוק. בהטילו את עונשי המאסר שהטיל, הנראים קלים ביותר נוכח חומרת העבירה, כבר הביא ביהמ"ש בחשבון במידה מפליגה את כל הנסיבות המקילות.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, טירקל. עוה"ד י. גולן וא. פפרברג למערערים, עו"ד ד. קובל למשיבה. 5.2.81).

ע.פ. 886/80 - אסתר לבנון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצהרת שקר לשחרור מצה"ל מטעמי דת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת מסרה הצהרה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה להתגייס לשרות צבאי וכן כי היא שומרת שבת וכשרות והוברר כי הצהרה זו אינה נכונה. היא הורשעה בעבירה של שבועת שקר ביודעין ובעבירה על חוק שירות ביטחון ונדונה למאסר 4 חודשים בפועל ומאסר על תנאי של 9 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי המערערת עשתה כן מחמת לחץ שהפעיל עליה חבר שהיה במצב נפשי קשה ושלאחר מכן התחתן אתה, ואולם גם אם כך הדבר אין לקצר את תקופת המאסר מעבר למה שקבע ביהמ"ש המחוזי, ואף אין לקצר את התקופה ל-3 חודשים על מנת שתוכל לבקש ריצוי מאסר בעבודת חוץ. שיקול ההרתעה חייב לעמוד בראש דאגתו של ביהמ"ש בעבירה מסוג זה, כי מצבי לחץ שונים יכולים להתהוות אצל בחורה החייבת גיוס לצבא ואלה עלולים להמריצה לחפש דרך להשתחרר בצורה בלתי כשרה מחובת השירות. משהחליט המחוקק להעמיד את הפטור כולו על הצהרתה של חייבת השרות הצבאי, קיים עתה צורך כפול ומכופל לשים מחסום לפני מתן הצהרות כוזבות על הכרה דתית שאם לא כן עלול להשתרר מצב של הפקרות גמורה בשטח זה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ר. בר און למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 18.2.81).

ע.פ. 580/80 - מוחמד אלגברי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער קשר קשר עם אחרים לגנוב מונית ולצורך זה שכרו מונית לנסיעה מיוחדת, בדרך השתמשו בסכין ובאלימות ואילצו את נהג המונית לעזוב את המונית, נסעו בה למקום מרוחק והמונית
לא נמצאה. תוך כדי תיגרה נפצע הנהג. שווי המונית היה כ-800 אלף ל"י. בגין מעשים אלה נדון המערער ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לקנס של 200 אלף ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. בנסיבות האמורות העונש שהוטל על המערער אינו חמור יתר על המידה וביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון בקביעת העונש את כל הנסיבות המקילות שניתן להעלות לטובת המערער.

(בפני השופטים: י. כהן, אלון, בייסקי. עו"ד י. מלצר למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.2.81).

ע.פ. 674/80 - מדינת ישראל נגד שמואל בן משה שמאי

*קולת העונש (עבירות מס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הינו בעל קיוסק של פלאפל והורשע בהשמטת סכום של 25 אלף ל"י מתוך הצהרת הון שהגיש ביוני 1976 וכן בהשמטת הכנסה של 30 אלף ל"י בשנים 1976 - 1971, וכן באי רישום תקבולים בסרט קופה רושמת או בספר פדיון יומי במספר מקרים שאירעו בשנים 1978 - 1979. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב קנס של 75 אלף ל"י ומאסר על תנאי של 9 חודשים והערעור על קולת העונש נתקבל. צדק התובע כי מדובר כאן במקרה רציני של השתמטות מתשלום מס בעסק שאינו קטן והכנסותיו גדולות למדי. חומרה נוספת בכך שאת העבירות של אי רישום תקבולים ביצע המשיב אחרי שכבר נערכה פשיטה על עסקיו בקשר עם עבירות מס הכנסה שבהן נכשל. לטענת התובע היתה כאן שיטה של העלמת הכנסות ובמקרה כזה חייב היה ביהמ"ש להטיל על המשיב מאסר בפועל וכן קנס המתקרב לקנס המירבי שהוא סכום של 400 אלף ל"י. לעומת זאת טען הסניגור כי הסכומים הקשורים בביצוע העבירות היו קטנים, המשיב מפרנס משפחה ובה 12 ילדים וסבל סבל רב עקב הפשיטה שנערכה בעסקו ושבה לא נתגלה דבר. לא בלי היסוס החליט ביהמ"ש העליון שלא להטיל במקרה דנא מאסר בפועל על המשיב, זאת משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם נאשם שזכה ליחס של רחמים בביהמ"ש קמא, וכן בהתחשב בנסיבות המקילות האמורות ובעיקר שהמשיב הוא מפרנס יחיד של משפחה עניפה. ברם, לצורך ההרתעה יש להגדיל את הקנס באופן משמעותי. המשיב היה בעל עסק משגשג ואי רישום התקבולים מצביע על שיטה של ניהול עסקים מתוך מגמה להעלים הכנסות. לפיכך יש להוסיף תשלום של 20 אלף שקל קנס, בנוסף למה שגזר ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: י. כהן, לוין, מ. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערערת, עו"ד מ. כהן למשיב. 18.2.81).

ע.פ. 832/80 - מאיר בן דוד ודני מגן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה מגונה בתיירת) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של בן דוד נתקבל ושל מגן נדחה).

שני המערערים, בהיותם חיילים, הסיעו במכונית צבאית תיירת וביצעו בה מעשה מגונה בכח חרף התנגדותה הנמרצת. ביהמ"ש המחוזי גזר לשני המערערים עונש של 15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו של מגן נדחה ושל בן דוד נתקבל בהתחשב באירוע שאירע לאחר שניתן גזר הדין. אשר למגן - נסיבות העבירה היו חמורות ובנסיבות אלה אין העונש חמור מדי. אשר לבן דוד - לאחר מתן גזר הדין החל לעבוד במסגריה באגף השיקום של בית הסוהר, נפגע בתאונת עבודה קשה ונקטעו לו מספר אצבעות. תאונה זו שגרמה לו נכות גבוהה מקשה גם על תנאי ריצוי המאסר של המערער. בכך יש לראות נסיבה המצדיקה להקטין את תקופת המאסר בפועל. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 9 חודשים.

(בפני השופטים: י. כהן, ברק, טירקל. עו"ד א. מלך ,למערער הראשון, עו"ד נ. אבולוף למערער השני, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.2.81).

ע.פ. 850/80 - יואב קופרמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, טכנאי בעל ותק רב במשרד התקשורת, ניתק את הטלפון של חברו מן המונה של מרכזת הטלפונים, ובכך איפשר לחברו לנהל שיחות טלפוניות מבלי שאלה נמנו במונה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת מרמה בנסיבות מחמירות ודן אותו ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 500 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. במעשיו מעל המערער באמון שהממונים עליו נתנו בו, וניצל את מעמדו ואת מיומנותו כטכנאי במשרד התקשורת להונות את המדינה ולשלול ממנה הכנסות ניכרות. בהטילו על המערער עונש קל יחסית, התחשב השופט בכל הנסיבות האישיות של המערער וכן שזאת היא לו הרשעתו הראשונה בפלילים. דוקא משום שבעידן זה מתקבל לא פעם הרושם כאילו נכסי המדינה הם הפקר שכל הקודם בהם זוכה ואין פוצה פה ומצפצף, שומה על בתי המשפט להוקיע עובדי ציבור השולחים ידם במעל ולשים עליהם אות הקלון של מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ד. שיינמן למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 4.2.81).

ע.פ. 900/80 מדינת ישראל נגד יוסף אבנון

*קולת העונש (שוחד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב שימש מזכיר ראשי של בימ"ש השלום בנהריה, הוא טיפל במסירת מכרזים לעבודות החזקה בביהמ"ש, והיה מופקד על הקבלן שהועסק לשם ביצוע עבודות הנקיון. במסגרת עבודתו הנ"ל דרש המשיב וקיבל שוחד מקבלן על מנת לעזור לו שהלה יזכה במכרז וביהמ"ש דן את המשיב ל-3 חודשים מאסר בפועל, אותם הוא מרצה עתה בעבודת חוץ, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 2500 שקלים. הערעור על קולת העונש נדחה. למשיב אין הרשעות קודמות והוא עבד במשרתו כ-20 שנה ולדעת ביהמ"ש המחוזי יש להניח כי הוא יאבד משרתו כתוצאה מן המעשה הנ"ל. לעומת כל הנסיבות המקילות הנ"ל היה העונש נחשב למופרז לקולה לאור מהותה של העבירה ונסיבותיה, לולא נסיבות אישיות מיוחדות של המשיב. לאור תפקידו של המשיב במערכת המינהל הציבורי הוא היה ראוי ללא ספק לעונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר, ואולם הובאו בפני ביהמ"ש תעודות רפואיות שלפיהן לקה המשיב בשנת 1978 בשתי מחלות לב ולאור מצבו הבריאותי אין מקום להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד ח. מחול למשיב. 12.2.81).

ע.פ. 786/80 - מדינת ישראל נגד דוד בן יצחק מרקו

*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב נסע לנואייבה ושם רכש כ-3 וחצי ק"ג חשיש ושילם תמורת הסם 66 אלף ל"י. את הסם הביא לחיפה והחביאו בדירת חברתו. כשבוע לאחר מכן נהג המשיב במכוניתו כשהוא מעשן סיגריה ובה חשיש ואז נעצר ע"י המשטרה ובחיפוש נתגלה הסם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בהחזקת סם מסוכן ובשימוש בסם מסוכן ודן אותו לשנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. בביהמ"ש הסביר המשיב כי ביצע את המעשה מאחר שנעצר זמן מה לפני כן ע"י המשטרה באשמה של החזקת חומרי חבלה וכדי לממן הגנתו נזקק לכסף ואת המימון ניסה להשיג ע"י רכישת סם בשליחותו של אחר. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי נסיבות המקרה חמורות מאחר ומדובר בהחזקה של כמות גדולה של סם מסוכן למטרות מסחר. גם הנהיגה תוך כדי שימוש בסם מסוכן היא עבירה שטמונה בה סכנה לאחרים. המשיב הוא בעל הרשעות קודמות ובשל עבירותיו אלה גם נידון בעבר למאסר בפועל. ההסבר
שנתן הסניגור אין לראותו כנסיבה מקילה. יש יסוד להניח שעבירות לא מועטות מתבצעות כדי לממן הוצאות משפט שנגרמו בשל עבירות קודמות אך אין לראות בכך נסיבות מקילות. ביהמ"ש המחוזי הפריז לקולא כשגזר עונש של שנה אחת מאסר בפועל בעבירה מסוג זה ויש להחמיר את העונש ולהעמידו על 3 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. ליבנה למערערת, עו"ד ש. טדשי למשיב. 4.2.81).

ד.נ. 13/80 - אליעזר הנדלס נגד בנק קופת עם בע"מ

*הגדרת "רשותו של אדם אחר" במציאת אבידה (דיון נוסף בפסק דין של ביהמ"ש העליון בע.א. 546/78 (פד"י ל"ד (3) 57) - פסק הדין הקודם אושר).

בעתירה זו נדונה שוב השאלה אם אבידה שנמצאה על ריצפת חדר כספות של בנק, היא אבדה שנמצאה "ברשותו של אדם אחר" כמשמעות דיבור זה בסעיף 3 לחוק השבת אבידה, היינו שהאבידה שייכת לבנק, במידה ולא נמצאו הבעלים של האבידה, או שהיא שייכת למוצא כפי שהדין במקרה שהאבידה נמצאת ברשות הרבים. בערעור הקודם הוחלט ברוב דעות כי חדר הכספות של הבנק היא רשותו של הבנק ולפיכך אגרות חוב שנמצאו בו שייכות לבנק ופסק דין זה אושר בדיון הנוסף ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט אלון שהיה גם בדעת מיעוט בערעור הקודם. בדיון הנוסף נדונה גם בהרחבה, ואגב אורחה, השאלה מהי מידת ההיזקקות למשפט העברי ואימתי יש לפנות למשפט העברי כדי לפרש דבר חקיקה ואימתי יש לראות במצב המשפטי "חלל ריק" המצדיק פניה למשפט העברי כדי לפרש מתוכו את המונחים שבדברי המחוקק הישראלי.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, ברק, לוין. עו"ד ש. שרשבסקי למבקש, עו"ד ש. ברוש למשיב. 9.3.81).

ד.נ. 3/81 - מוחמד דג'אני נגד גרץ... הפטונג

*עניני סמכות לגבי תביעה בגין שטר שקובל בירושלים המזרחית בתקופה הירדנית

(בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה תובענה נגד המבקש בגין שטר חוב שקובל בירושלים המזרחית בזמן השלטון הירדני וביהמ"ש המחוזי פסק כנגד המשיבה וזאת על יסוד טענות מקדמיות של המבקש. בערעור הוחלט לקבל את ערעור המשיבה, נדחו הטענות המקדמיות של המבקש וביהמ"ש העליון נכנס לגופו של ענין ופסק נגד המבקש. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. לא היתה בפסק- הדין הקודם כל סטיה מן המצב המשפטי ולפיכך לא התעוררה כל בעיה משפטית המצדיקה דיון נוסף. אשר לטענת המבקש כי אחרי שהתביעה נדחתה בערכאה ראשונה עפ"י טענות מקדמיות לא נכנסה אותה ערכאה לבירור התובענה לגופה ונגרם לעותר עיוות דין באשר ביהמ"ש העליון נכנס בעצמו לעבי הקורה ופסק לגוף הענין - לביהמ"ש שלערעור סמכות רחבה לתת בעצמו כל פסק דין שערכאה ראשונה צריכה היתה לתתו, השימוש בסמכות זו נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור ובמקרה דנן החליט ביהמ"ש העליון לסיים את ההתדיינות בעצמו ולא להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי בתובענה שהוגשה עוד בשנת 1969.