ע.פ. 495/82 - בנימין גולדנברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד. * החזקה תכופה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1127/81 - הערעור נדחה).
בבוקרו של יום לאחר השעה שמונה נכנס אדם דרך הדלת האחורית לביתו של המתלונן ברעננה כשהוא חמוש באקדח. אותה שעה היתה רק אשתו של המתלונן בבית והשודד תפס את האשה מאחור והצמיד אקדח לראשה כדי למנוע צעקותיה. לאחר מכן תלש מעליה שרשרת זהב. הוא ניסה לקשור את ידי האשה בחוט חשמל שהביא ואז הבחין בתכשיטים נוספים שענדה והוריד מעליה צמידי זהב וטבעת זהב. המתלונן עוסק במכירת אבני חן, בקומיסיון ובערב לפני השוד הביא הביתה תיק ובו כמות גדולה של אבני חן ויהלומים. את התיק שם המתלונן בחדר השינה מתחת למיטה. השודד ערך חיפוש בדירה ומצא את התיק, נטל אותו ויצא בריצה מהדירה. האשה רדפה אחריו וצעקה "גנב" ואחד השכנים (סגמן) הצטרף למרדף. למקום הגיעה מכונית סוסיתה לבנה, דלת המכונית נפתחה והשודד נכנס לתוכה והרכב הסתלק מהמקום. סגמן מסר למשטרה מיד לאחר ביצוע השוד את תיאור המכונית ואמר כי הספיק להבחין במספר הרכב שהוא 083-214. הוא הוסיף שאם חלה טעות יכולה זו להתייחס באחת משלוש הספרות האחרונות. למערער מכונית סוסיתא לבנה שמספרה 086-244. הוגשה הוכחה לביהמ"ש כי קיים רכב הנושא את המספר 083-214, אך הוא אינו סוסיתא לבנה אלא סימקא ירוקה באיזור הצפון במכוניתו של המערער נמצאו חוטי חשמל המשמשים את המערער לצורך ביצוע עבודות חשמל שבהם הוא עוסק. אבני החן הגנובות נמצאו לאחר מכן בידי המערער שמכר אותם לסוחרים שונים. לא הוברר אם המערער היה השודד או נהג המכונית וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בשוד בהסתמכו על שתי מערכות ראיות נסיבתיות - העובדה שהמכונית שבה בוצע השוד היא של המערער וכן העובדה שאבני החן נמצאו לאחר מכן בחזקתו. מכאן הערעור.
א. ביהמ"ש יכול היה, על יסוד הראיות שבאו לפניו לקבוע בוודאות הדרושה כי מכוניתו של המערער היא המכונית שבה נמלטו העבריינים. תיאור המכונית דומה לתיאור מכוניתו של המערער וגם המספר הוא כמעט זהה. אמנם חלה טעות קלה אצל העד ביחס לשתי ספרות, אך כאשר מתחשבים במהירות התרחשות האירוע ובמתח בו היה שרוי העד תוך כדי רדיפתו אחרי הרכב הנמלט, הרי שטעות כזו יכולה לקרות בקלות. נוסף לכך יש לציין את העובדה כי במכונית המערער נמצאו חוטי חשמל מאותו סוג שבו ניסה השודד לקשור את ידי האשה ואשר הושארו על ידו בתוך הדירה.
ב. עדיין קיימת אפשרות שהרכב נלקח ע"י השודדים ללא ידיעת המערער והם השתמשו בו לצורך ביצוע השוד ועזבו אותו לאחר מכן. כדי לסתור אפשרות זו באה מערכת הראיות הנסיבתיות השניה, שלפיהן מכר המערער כמויות שונות של אבני חן ויהלומים לאנשים שונים. נסיונות המכירה החלו כשלושה ארבעה חודשים לאחר ביצוע השוד. לגבי חלק מאבני החן והיהלומים שנמכרו ע"י המערער, העידו סוחרים שמסרו את הטובין האלה למתלונן יום לפני השוד. אמנם לא כל הטובין זוהו כך ע"י הסוחרים, אך אין בכך כדי לשלול מהוכחה זו את ערכה בתור ראיה נסיבתית בעלת משקל, כשהיא מצטרפת ליתר הראיות הנסיבתיות. ביהמ"ש קבע כממצא שכל האבנים שנמכרו ע"י המערער היו גנובות והסיק זאת מצירופן של שתי ראיות. מעדותם של הסוחרים על חלק מהסחורה ומעדותו של המתלונן שהרכבן של כל האבנים תואם את סוגי האבנים שהיו בתיקו הגנוב. דרך זו של הסקת מסקנות הינה לגיטימית בהחלט.
ג. על סמך הראיות כאמור קבע ביהמ"ש המחוזי כי האבנים הגנובות היו בידי המערער שלושה ארבעה חדשים אחרי השוד וכי עובדה זו מהווה בנסיבות המקרה "החזקה תכופה" וניתן להסיק מכך, בהיעדר הסבר אמין מצד המערער, את אשמתו בעבירה של שוד. הפעלת כלל "ההחזקה התכופה" תלויה תמיד בנסיבות המיוחדות של כל מקרה. לאור נסיבות המקרה הנוכחי הרי יישום הכלל מוצדק וסביר למרות התקופה הארוכה יחסית שעברה בין ביצוע השוד לבין הזמן שלגביו הוכחה החזקת הרכוש הגנוב ע"י המערער.
ד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 10,000 שקל וגם בכך אין להתערב. נכון שאין למערער הרשעות קודמות וגם ניתן להניח לטובתו שלא הוא זה שנכנס לתוך הדירה תוך הפעלת אלימות ברוטלית, אך אין ספק כי הפשע תוכנן במשותף ע"י שני מבצעיו, לפחות בפרטיו העיקריים, ועל כן ראוי המערער לעונש חמור מאוד אף אם בעת ביצוע השוד חיכה במכוניתו בחוץ.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' ע. קפלן למערער, עו"ד ה. ביילין למשיבה. 3.8.83).
ב.ש. 810/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד וחבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר שהוא נער כבן 15 וחצי השתתף עם נער אחר בחטיפת שרשרת מנער שלישי ודקירתו של הנער. אין חולק שהעורר לא הוא שביצע את החטיפה של השרשרת ולא הוא שדקר את הנער. המעשים שלגביהם יש נגד העורר ראיות לכאורה הם נוכחותו בעת ביצוע העבירות והעובדה שלקח כסף מכיסו של הנער והסתלק עם חברו מהמקום. ביהמ"ש המחוזי החליט על מעצר העורר בשל חומרת העבירות ובשל העובדה שחברו נמלט. הערר נתקבל. המלטותו של החבר אינה צריכה לשמש גורם בשקול לעצור את העורר. מדובר בנער צעיר, תלמיד בית ספר תיכון, שחי חיים מסודרים ומוגנים בחיק משפחתו. עברו נקי ונראה שנגרר אחרי חברים מבוגרים ממנו. לפיכך יש לשחררו כדי שיוכל לחזור למסגרת למודיו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' אמיר למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 18.8.83).
ב.ש. 747/83 - אמנון חנן נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערר על סרוב פסילה - הומלץ על החלפת השופט).
טענת פסלות שהעלה המערער בבימ"ש השלום נדחתה וערעורו על כך נדחה. נימוקי הסניגור היו: העובדה ששופט השלום פסל עצמו לפני כשנתיים מלישב בדינו של המערער מאחר והובאו אז לידיעתו הרשעות קודמות של המערער; החלטות השופט תוך מהלך הדיון שנגעו למעצר עד תום ההליכים ולסירוב ביהמ"ש להכריע בענין על יסוד תיק המשטרה ולוותר על שמיעת העדים. מתוך ההחלטות האמורות ביקש הסניגור ללמוד שביהמ"ש מושפע מן הידיעה בדבר עברו של המערער.
החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים יכולה לשמש עילה להגשת ערר אך אין ללמוד ממנה כי השופט מושפע מנתונים שאינם צריכים להיות בתחום ידיעתו בשלב הדיוני האמור. העובדה ששופט שלום אחר החליט לשחרר את המערער
ממעצרו אינה מלמדת אלא שהשופט האחר העריך את הנתונים שבפניו בצורה שונה. כמו כן, אין השופט חייב להסתפק בעיון בהודעות במשטרה ולוותר על חקירת עדים אשר בה רואה ביהמ"ש אמצעי חשוב ובדוק לבירור האמת. נותר ענין עברו של המערער אשר הידיעה בקשר אליו רועננה ע"י הסניגור כשביקש להזכיר לביהמ"ש את נסיבותיו של המקרה הקודם שבו פסל השופט את עצמו. השופט ציין בהקשר זה כי אם יאמץ עילת פסילה בנסיבות כגון אלה יוכל כל סניגור, אם ירצה בכך להביא לפסילת השופט ע"י האיזכור של הרשעות העבר. זאת ועוד, העובדה שנאשם פלוני נשפט בעבר אי פעם לפני אותו שופט, אינה צריכה, לדעת שופט השלום, לשמש בכל הנסיבות עילה לפסילתו של השופט. לכן אין פסול בהחלטתו של השופט. עם זאת רצוי לנהוג כאן לפנים משורת הדין אם התנאים מאפשרים זאת. אצל הנאשם נוצרה תחושה של ספק אם משפטו יערך ללא דעה קדומה ואין לפקוד עליו את עוון העובדה שטענותיו הן שאיזכרו לשופט את עברו. מדובר בתחילתם של הדיונים ובמצב זה אין מניעה להעביר את המשפט לשופט אחר אם אפשרי הדבר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. אליעז למבקש, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 28.7.83).
ב.ש. 806/83 - אברהם עובדיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס וגרימת חבלה לאשתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של אונס אשתו וגרימת חבלה חמורה לאשתו ואיומים עליה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. לאחר מכן הוגשה בקשה לשחרור העורר בערובה והיא מבוססת על פניית המתלוננת בע"פ ובכתב בה היא חוזרת מטענותיה נגד בעלה ומצהירה כי הדברים קרו תוך כדי התגרות אחד בשני. היא טוענת שהיא אוהבת את בעלה ומבקשת למענו ולמען הילדים (חמשה ילדים מאשה קודמת ושני ילדים מהמתלוננת) שביהמ"ש יצווה על שחרור העורר בערובה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. חומר הראיות מגלה לכאורה תמונה של התנהגות אכזרית וברוטאלית של העורר כלפי אשתו. היא מתארת את האונס שבוצע בנוכחות הילדה הקטינה וכן התנהגות רצופה של מעשי אלימות והתעללות כלפיה שהגיעה לשיא כאשר העורר שבר את אפה. היא ברחה מהבית המומה ומבוהלת ואז גילו אותה שוטרים וכך הגיעה למשטרה למסירת תלונתה. העורר גם איים עליה לרצוח אותה ואת הילדה התינוקת. לעורר עבר פלילי הכולל גם מעשי תקיפה ואינו מתכחש לעיקרי דבריה של אשתו אלא טוען שאלה הם מעשים בין בעל ואשה. בנסיבות אלה חייב ביהמ"ש להתייחס בזהירות רבה אל פנייתה של המתלוננת שהיא מבקשת לסלוח לבעלה ולהחזירו הביתה. פניית האשה יכול שבאה מתוך זה שהיא סולחת לבעלה, אך יכול גם להיות כי היא באה מתוך פחד וכתוצאה מלחצים. בשל אי ודאות זו יש לייחס משקל מיוחד לתחושתו והתרשמותו של השופט שבפניו הופיעו העורר והמתלוננת ושיכול היה להתרשם מהם.
(בפני: השופט בך. עו"ד ד. מור לעורר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 19.8.83).
ב.ש. 726/83 - מרדכי איפרגן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עצור עד תום ההליכים בשל שלושה אישומים בעבירות סחר בסמים. הכמויות שנמכרו בעיסקות הן אמנם קטנות אך השופט הבהיר כי הוא נוהג לפי המדיניות שהותוותה ע"י ביהמ"ש העליון, ולמרות שמדובר בנאשם צעיר יש לעוצרו בהתחשב בחומרת המעשה של סחר בסמים. בקשה לעיון מחדש נדחתה ע"י השופט והערר על כך נדחה. התנהגות העורר מצביעה על כך שחלקו בעיסקות עם השוטר הסמוי לא נפל מחלקם של
שותפיו לעבירות. מצוות ביהמ"ש העליון היא שיש לעצור נאשמים בסחר בסמים עד תום ההליכים בגלל חומרת העבירה והמאבק הנמרץ של המשטרה ובתי המשפט לביעור הנגע הזה המאיים על הצבור.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד באר למבקש, עו"ד בן אור למשיבה. 27.7.83).
ב.ש. 676/83 - דוד מרום נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר עסק במשך תקופה של כשלוש שנים בשידול אנשים וגופים שונים לבטח את רכושם באמצעותו בחברת ביטוח בחו"ל או באמצעות סוכנויות לביטוח שהוא הקים. הוא גם יזם עמותה לענין זה. עפ"י כתב האישום פעל העורר כסוכן ביטוח ללא רשיון. יתר על כן, חברת הביטוח בחו"ל אינה קיימת כלל וסוכנויות הביטוח שבאמצעותן פעל אינן קיימות כגופים משפטיים. את הפוליסות שהבטיח ללקוחותיו הוא לא המציא והכספים שקיבל הוצאו על ידו במרמה. העורר טען להגנתו כי חברת הביטוח בחו"ל קיימת והפעולות שביצע לא היו פעולות של סוכן ביטוח אלא כשליח של לקוחותיו. בשעתו נעצר העורר עד תום ההליכים החל מיום 9.11.82 ועתה הוא אמר כי יביא 20 עדים להגנתו כך שמעצרו עשוי להמשך. בהתחשב בזמן הרב שעבר נתקבל הערר. העורר עצור מזה חודשים מרובים, אין לו הרשעות קודמות והשיקולים למעצרו היו החשש מהתנהגות הנאשם העלול לפגוע באנשים תמימים אחרים וכן שמא ידיח עדים. החשש של השפעה על עדים פג בינתיים באשר התביעה סיימה את הבאת ראיותיה. עם חידוש המשפט של העורר יגיע משך מעצרו לכדי 10 חודשים ועדיין סופו של המשפט אינו נראה באופק. בנסיבות אלה, עם כל החומרה שבמעשיו, אם יוכחו, הגיע הרגע לייחס חשיבות מועדפת לשיחרורו של העורר בערבות על פני השיקולים שעמדו בפני ביהמ"ש שהחליט על המעצר.
(בפני: השופט י. כהן. 27.7.83).
ב.ש. 732/83 - שריקי מאיר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לערעור (בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בעבירה של קשר לביצוע פשע והחזקת נשק שלא כדין לאחר שזוכה מאישום ברצח תוך כדי מעשה שוד. בגין העבירות בהן הורשע נדון המערער ל-7 שנות מאסר, כאשר גזר הדין ניתן במאי 1982. המבקש ערער על הרשעתו והמדינה הגישה ערעור על הזיכוי מאשמת רצח. כעת מבקש העורר לשחררו בערובה בטענה כי עברו כבר 30 חדשים מאז נעצר לראשונה ואולם הכלל הוא שתחילת ריצוי העונש היא מיום מתן גזר הדין אלא א"כ יש נסיבות מיוחדות ויוצאות מן הכלל לדחות את ביצוע גזר הדין. אין זה המקרה דנן.
(בפני: השופט בייסקי. המבקש לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 27.7.83).
ב.ש. 779/83 - ציון ועקנין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (בעילת קטינה, סמים והדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבעילת קטינה במשך תקופה של שנים, מאז היותה בת 13, השמעת איומים כלפי הנערה, התעללות בה וגרימת חבלה לגופה, הדחת הקטינה לצרוך סמים מסוכנים והדחה בחקירה בכך שניסה להשפיע על הנערה שלא להתלונן במשטרה ולאחר מכן לבטל את התלונה שהגישה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. בהתחשב בחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר אין עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד מרוז למבקש, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 15.8.83).
ב.ש. 821/83 - משה בן אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת עובד צבור) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ביקר את בנו בכלא רמלה ובעת הבקור ארעה תקרית כאשר אחד האסירים תפש סוהר והחזיק בו כבן ערובה. לפי כתב האישום המיוחס לעורר, בעת שהסוהרים האחרים היו עסוקים בדיכוי התקרית, תקף העורר את אחד הסוהרים שדרש ממנו להסתלק מהמקום. העורר הואשם בתקיפת עובד צבור והפרעה במילוי תפקידו ונעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. מעשה התקיפה לא גרם לפגיעה גופנית בסוהרים מעבר לדחיפה, אך עפ"י הודעת הסוהר שלח העורר ידו אל צוארו לחנקו אלא שאותו סוהר יחד עם סוהר אחר תצליחו להשתלט על העורר ולסלקו החוצה בטרם הצליח לפגוע בהם פגיעה חמורה יותר. העורר אמנם לא עשה את מעשיו כדי להכשיל את הסוהרים בתפקידם כאשר ניסו להשתלט על האסיר המשתולל, אך עצם המעשה של תקיפת סוהרים בעת מילוי תפקידם הוא חמור. בנוסף לחומרת העבירה יש לציין כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות אלימות ושני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו. חומרת המעשה והעבר הפלילי מצדיקים את החלטת המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד רבינוביץ לעורר, עו"ד גב' ל. ארד למשיבה. 23.8.83).
ב.ש. 783/83 - משה פרץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם ב-60 עבירות על זיוף, שמוש במסמכים מזוייפים ומשיכת צ'קים ללא כסוי, שבוצעו לאורך תקופה של 4 שנים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אופי העבירות ורבוין מצביעים על כך כי העורר מסוכן לצבור ויש להגן על הצבור מפניו ע"י מעצרו. העבירות בוצעו בצורה מתוחכמת ביותר ע"י העורר שהוא איש מקצוע בתכנות מחשבים. טענת הסניגור היא כי העורר חולה במחלה נפשית וזקוק לטפול שאותו לא יוכל לקבל בתנאי המעצר, אך דברים אלה אינם מדוייקים וניתן לתת לו את הטיפול הדרוש בעת מעצרו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד י. לנדאו למבקש, עו"ד ח. לירן למשיבה. 16.8.83).
ב.ש. 763/83 - מדינת ישראל נגד אליהו לוי וחנניה מוסרי
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
למשיבים דוכן בשוק הכרמל והם הואשמו בכך כי איימו על המתלוננת, שגם היא בעלת דוכן בשוק, לפגוע ברכושה ובגופה אם לא תנטוש את הדוכן. הסכסוך נמשך כבר שנים אך לטענת התביעה הוחרף לאחרונה. נגד המשיבים הוגש כתב אישום על מעשי סחיטה ואיומים והמבקשת ביקשה לעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו שהתלבט אם לצוות על המעצר משום חומרת האיום, אך הגיע למסקנה שלא לעצור את המשיבים לאחר שהסכימו מיוזמתם להסתלק ממקום המריבה. לפיכך החליט לשחררם בערובה ובלבד שלא ימצאו בזמן כלשהוא בשוק הכרמל שהוא מקום המריבה, שלא ימצאו בתוך 200 מטר מהדוכן של המתלוננת או בקרבת מקום מגורי המתלוננת, שלא יתקשרו באופן כלשהוא במישרין או בעקיפין עם המתלוננת או מישהו מבני משפחתה. מלבד זאת חוייב כל אחד מהמשיבים במתן ערבות בנקאית של 100,000 שקל להבטחת התייצבותו בביהמ"ש. המדינה ערערה על השחרור בערובה והערר נדחה.
העבירה חמורה וגם נושא המריבה עלול להוות גורם מדרבן להתלהבות יצרים. לפעמים חומרת העבירה כשלעצמה מחייבת מעצר עד תום ההליכים, אך בדרך כלל יש לשקול את מכלול הנסיבות, כגון השיקול שהנאשם עלול להמשיך במעשיו
ומאידך אין להתעלם מנסיבות אישיות של החשודים וגם בעברם בשטח העברייני. לענין חומרת העבירה מציינים הסניגורים שמדובר בסכסוך אזרחי שהביא לידי חילופי דברים הדדיים והדברים שהוחלפו מקובלים בשוק הכרמל ואין לחשוש למעשים החורגים מעבר לדיבורים. דברים אלה אינם משכנעים והיו כבר דברים מעולם כי לאחר התלהטות יצרים נעשו גם מעשים נפשעים. ברם, החקירה בענין נסתיימה והסכמת המשיבים להתרחק כליל מהמקום, יחד עם התנאים שהותנו, יש בהם להבטיח לכאורה מניעת הטרדתה על המתלוננת. עברם של המשיבים אינו נקי אך בשנים האחרונות הם מתפקדים ומתפרנסים בעיקר ממכירת ירקות וגידולם ומעצרם כעת בעונת האיסוף עשויי לפגוע ביבול למענו טרחו. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שפי למבקשת, עוה"ד מקרין ושרעבי למשיבים. 1.8.83).
ב.ש. 794/83 - אליהו הובדיאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר עם אחרים לעשות עיסקאות סמים מסוג הרואין וקוקאין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. התביעה מתבססת בעיקר על תמלילים של שיחות שנוהלו בטלפון בין הקושרים, לרבות שיחות בהן השתתף העורר. טוען הסניגור כי ההאזנה לשיחות האמורות בוצעה ללא היתר כחוק. אמנם ביקשה המשטרה וקיבלה היתר להאזין לטלפון בו מדובר, עפ"י הוראות חוק האזנת סתר, ואולם ההיתר נתבקש כדי להאזין לשיחות של חשוד מסויים ולא לשיחות שנוהלו בין הנאשמים בתיק דנן. טענה זו אין לקבל. הקובע הוא נוסח ההיתר, ולא הנימוקים שעליהם התבססה המשטרה לשם קבלת ההיתר. ההיתר ניתן ביחס לטלפון בעל מספר מסויים ולטלפון זה האזינו החוקרים. גם מטרת ההאזנה היתה לענין הברחה וסחר בסמים ולא היתה חריגה גם מתנאי זה. אשר לטענה כי אין הוכחה שהעורר השתתף בשיחות אלה - היתה עדות של חוקר ששוחח עם העורר לאחר ביצוע ההקלטות והוא מוכן להעיד על זהות בין קולו של העורר לבין קולו של המשתתף בשיחות המוקלטות. העורר נתבקש להסכים לעריכת השוואת הקולות בעזרת מכשיר הספקטוגרף והוא סרב וסרוב זה מצביע, לטענת התביעה על העדר מצפון נקי ביחס לאותן שיחות. לעורר הרשעות קודמות רציניות לרבות הרשעות בשל עבירות סמים, העבירות עצמן הן מסוג העבירות שמחייבות בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים כשבידי התביעה ראיות לכאורה, ואין בידי העורר להצביע על נימוקים מיוחדים המצדיקים את שחרורו בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. גלעד למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 17.8.83).
ב.ש. 819/83 - יוסף דזנשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וקבלת רכוש שהושג בפשע) (הערר נתקבל).
ביום 4.2.83 נתן ביהמ"ש המחוזי צו לעצור את העורר עד תום ההליכים באשמת התפרצות וקבלת רכוש שהושג בפשע. ביום 7.3.83 דחה ביהמ"ש העליון את הערר בציינו כי אמנם אין לעורר הרשעות קודמות ואין כנראה חשש שינסה להשפיע על מהלך החקירה, אך מדובר בעבירות שהפכו למכת המדינה, ואחד השיקולים לדחיית הערר היה כי כבר נקבע תאריך לשמיעת המשפט בחודש אפריל 1983. מסתבר עתה כי הדיון עדיין בתחילתו וראיות התביעה טרם נסתיימו. בינתיים יושב העורר במעצר כ-7 חודשים ויחלפו עוד חודשים לא מעטים עד שיסתיים משפטו. לפיכך יש לצוות על שחרורו בערבות.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד י. שפרן לעורר, עוה"ד גב' לוי למשיבה. 24.8.83).
ב.ש. 727/83 - מדינת ישראל נגד אפרים ברדה ואח'
*שחרור בערובה (גניבה ע"י עובד, מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הראשון שימש במשך שנים מנהל המעבדה הכימית במחלבת תנובה והיה ממונה על עריכת בדיקות כימיות של חלב המסופק למחלבה כדי לקבוע את טיב החלב המסופק. קביעת הטיב היתה בעלת משמעות לקביעת מחיר החלב ופסילת כשרותו להתקבל. שני המשיבים האחרים היו ספקים של חלב כבשים למחלבה מהמגזר הערבי. השלושה הועמדו לדין בעבירות של גניבה ע"י עובד, זיוף מסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. עפ"י כתב האישום נערכו רישומים כוזבים ביחס לתוצאות הבדיקות המעבדתיות של החלב שסיפקו שני המשיבים האחרים, ובדרך זו קיבלו שני המשיבים סכומי כסף העולים על מה שזכאים היו לקבל וכן קיבלו סובסידיה המשולמת על ידי הממשלה על חלב. מדובר בקבלת סכומים של מליוני שקלים במשך שמונה שנים. ביהמ"ש המחוזי סרב להורות על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל.
בידי התביעה ראיות כי נעשו רישומים כוזבים כאמור, אך טענת המשיב הראשון היתה כי שינויי הרישום נעשו עפ"י הוראות והנחיות שקיבל מההנהלה של המחלבה שהיתה מעוניינת לקבל כמויות גדולות ככל האפשר של חלב כבשים מהמגזר הערבי גם אם טיבו ירוד. ההנהלה הכחישה דברים אלה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גירסת הנאשמים מתקבלת על הדעת וכי המשיב הראשון לא קיבל טובת הנאה כתוצאה מהזיופים ולפיכך הורה על שחרורם בערבות. ברם, בשלב זה אין ביהמ"ש צריך לקבוע איזו משתי הגירסאות היא הנכונה. אין על ביהמ"ש להתעלם מהראיות התומכות בגירסה המועלית על ידי נאשמים ויכולה לתמוך בגירסת החפות, ואם יש באלה כדי לנטרל את הראיות המרשיעות לכאורה יתכן ובנסיבות מסויימות לא יוחזקו הנאשמים במעצר, אך לא זה המקרה שבפנינו. אין לומר כי גירסת התביעה נוטרלה עד כי אין בה כדי הרשעה. העבירות המיוחסות למשיבים היו חמורות, הן מבחינת התחכום והן מבחינת אורך התקופה שבה בוצעו והיקף הסכומים. בנסיבות הענין קיים גם חשש של נסיון להשפיע על עדים. לפיכך יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עוה"ד פלדמן למבקשת, עוה"ד ליכט וחוטר ישי למשיבים.21.7.83).
ב.ש. 666/83 - אליהו אמסלם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות וגניבה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בידי התביעה ראיות לכאורה על ביצוע התפרצות ע"י המבקש, וזאת בכך שהחפצים הגנובים נתגלו במכונית בה נהג העורר. הימצאות רכוש שנגנב בפריצה בחזקתו של העורר סמוך למעשה הפריצה ללא הסבר מצדו היא ראיה לכאורה מספקת על מעורבותו של העורר בהתפרצות. לאור הגל הגואה של מעשים כגון אלה הסיכון הוא כי מי ששולח ידו בפריצה ימשיך בפעילות עבריינית זו אם יורשה להלך חפשי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד י.בן ציון למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 13.7.83).
ב.ש. 722/83 - וידה קאסמוריאנו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הברחת סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת נסעה לתורכיה תוך ידיעה שעליה להבריח דבר מה משם ומשלא הצליחה ליצור קשר עם האדם שצריך היה למסור לה את הטובין להברחה חזרה ארצה. לאחר מכן יצאה שוב לתורכיה והפעם נפגשה עם אותו אדם וחזרה לישראל כשבמזוודתה חבילה ובה ק"ג הרואין.
ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה.
עצם הימצאות הסם בכליה של העוררת אינו מוכחש, אך היא טוענת כי סברה שמדובר בהברחת יהלומים של מישהו שרוצה להעביר את רכושו ארצה. הסניגורית סבורה כי כנים דברי העוררת וכן כי מאחר והודאתה במשטרה טעונה "דבר מה" נוסף אין מקום לעוצרה עד תום ההליכים. כמו כן מעלה הסניגורית את נסיבותיה האישיות של העוררת שהיא אשה בת 61 וידועת חולי. ברם, כל הטיעון הנ"ל לא נעלם מעיני ביהמ"ש המחוזי שציין כי המצאות כמות כה גדולה של סם בכליו של מישהו המובילו לארץ יש בה ראיה לכאורה שהחזיק בחומר, אלא אם כן ישכנע את ביהמ"ש שלא ידע מה החומר שהוא מחזיק. לא בשלב הנוכחי על ביהמ"ש להכריע בשאלת מהימנות גירסת העותרת. כשמדובר בסם מסוג הרואין בכמות כה גדולה הרי כל הנסיבות האישיות של הנאשם נדחקות מפני האינטרס הציבורי. לאחרונה רבו המקרים שבהם משתמשים סוחרי הסמים בקטינים או אנשים מבוגרים שאין להם עבר פלילי וזאת כדי להמעיט חשד של השלטונות. משום כך לא תמיד ניתן להתחשב בעובדה שמדובר באדם שלא הסתבך בפלילים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' לב ארי למבקשת, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 24.7.83).
ב.ש. 689/83 - עלי ג'אבר הוזייל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואחיו הואשמו בקניית למעלה מ-6 טון חשיש ו-10 ק"ג אופיום והחזקתם וביהמ"ש החליט לעצור את שני האחים עד תום ההליכים. הערר של המבקש נדחה. הסניגור טוען כי שני האחים היו במעצר בזמן שבוצעו העבירות המיוחסות להם בארבעה מתוך האישומים שבכתב האישום ועובדה זו מערערת את אמינותו של עד המדינה מלחי שעל אמרתו במשטרה מבוססים האישומים ואין להסתמך עליה כבסיס למעצר. לכאורה נראית הטענה כבעלת משקל ובעלת סיכויים לערער את מהימנותו של מלחי, ואולם מדובר באירועים שארעו ביוני 1982 ואילו אמרתו של מלחי נגבתה בסוף מאי 1983. כשמדובר באימרה שנמסרה כ-11 חדשים לאחר האירועים אין לצפות כי העד ידייק לגבי תאריכים כשמטבע הדברים אין רישומים בכתב להוכחתם. יש איפוא להסתמך על העובדות הנוגעות לגופן של האשמות ולאו דווקא לתאריכים שנקבעו על סמך זכרונו של מלחי. בנוסף לאמרת מלחי התקיים מסדר זהוי ע"י תמונות וזיהויו זה משלים את האמרה ואת הראיות לכאורה להצדקת המעצר. כמו כן יש לעורר עבר פלילי בעבירת סמים שבגינה נדון לשבע שנות מאסר.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד זלוף למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 27.7.83).
ב.ש. 728/83 - איאד מוסטפה מלהם נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לערעור (מעשה סדום בקטין) (בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בביצוע מעשה סדום בקטין ונדון למאסר בפועל של ששה חדשים. הוא ערער על ההרשעה ובקשתו היא לשחררו בערבות עד לפסק הדין בערעורו. המבקש ריצה עד כה כ-50 יום מתקופת המאסר שהוטלה עליו וכן הורה ביהמ"ש לנכות מתקופת המאסר תקופה של חודש ימים שהמערער היה עצור בזמן החקירה. נותרו איפוא למבקש לריצוי קצת למעלה משלשה חדשים אפילו אם לא ינוכה לו שליש מתקופת המאסר. הסניגור ביקש לקבוע את הדיון בערעור בתקופת הפגרה ובקשתו נדחתה ואם ייקבע הדיון אפילו זמן קצר אחרי הפגרה ירצה המבקש בפועל 5 חדשי מאסר. טוען הסניגור כי ייעשה עוול למבקש אם יזוכה בערעור לאחר ריצוי העונש עד תומו. הבקשה נתקבלה.
זכותו של כל נאשם שהורשע לערער על פסק הדין ואין לקפחו במימוש זכות זו. השחרור בערבות עד לשמיעת הערעור אינה זכות מוקנית, ולרוב מתחיל הנאשם לרצות מיד את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו, גם כשמדובר בעונש לתקופה קצרה, אלא אם יש סיבות מיוחדות לשחרורו. כאן מדובר במקרה שאין סיכוי ששמיעת הערעור תוקדם ולכל הדעות ירצה המבקש 5 מתוך 6 חדשי המאסר גם אם מועד השמיעה יקבע מיד לאחר הפגרה. יש בכך מצב שבו תישלל מהמבקש זכותו שפסק הדין שניתן נגדו יבדק בערכאת הערעור לפני שהוא מרצה את העונש ברובו. נוכח נסיבות אלה יש לעכב את ביצוע גזר הדין עד לאחר שמיעת הערעור.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד זלוף למבקש, עו"ד י. בן אור למשיבה. 27.7.83).
ב.ש. 706/83 - מרדכי ונינו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים בכך שביצע בהפרש של ימים אחדים, שתי עיסקות של סחר בחשיש עם שוטר מוסווה, כאשר במקרה אחד מכר לו כ-17 גרם חשיש ובמקרה השני כ-38 גרם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור העלה טענות נגד זיהוי העורר ע"י השוטר המוסווה ואולם לענין הזיהוי יש ראיות לכאורה מספיקות בידי התביעה. עוד טען הסניגור כי אין צידוק למאסר עד תום ההליכים כשמדובר בחשיש שאינו שייך לסמים הקשים וכן שלעורר אין הרשעות קודמות בסמים, ברם מדובר בכמויות משמעותיות והרציפות של ביצוע שתי עיסקות בהפרש ימים אחדים מלמדת על עיסוק ממשיך של העורר בסחר בסמים. לפיכך אין להתערב בהחלטה הנדונה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד נ. גולדברג למבקש, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 19.7.83).
ע.פ. 301/83 - אניס פיראן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע עבירות על פי פקודת מס הכנסה, מהן שתיים של השמטת הכנסות במזיד ושתיים של הכנת פנקסי חשבונות כוזבים. העבירות משתרעות על פני ארבע שנות מס והסכומים שמדובר בהם הסתכמו בכמחצית המליון שקלים והיו משמעותיים לעומת גודל ההכנסה של המערער. ביהמ"ש גזר למערער ששה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ותשלום קנס על 850 אלף שקל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין כי המערער הודה כבר בשלב החקירה בעבירות שיוחסו לו, וכי הוא בעל משפחה של 13 נפשות ושתי בנותיו הבכירות לקו בעבר הרחוק בשיתוק ילדים. הסניגור הביא אסמכתאות שבהן תקופות המאסר שהוטלו בגין עבירות מס הכנסה היו פחותות מהעונש שנגזר כאן ומאידך הביאה התובעת שורה ארוכה של מקרים שבהם תקופות המאסר היו ארוכות מזו שנקבעה כאן. האמת היא שלא קשה למצא בפסיקה אסמכתאות בשני הכוונים משום שכל מקרה נדון לגופו ותוך התחשבות בנסיבות ביצוע העבירה וגורמים אישיים. אולם בכל המקרים שבאו לאחרונה בפני ביהמ"ש העליון הנטיה החד משמעית היא להטיל עונשי מאסר בפועל בגין עבירות מס וזאת בנוסף לקנס. תקופת המאסר שנגזרה אינה חורגת מהמקובל במקרים כאלה הן מבחינת הסכומים שהושמטו והן מבחינת התקופה עליה משתרעות העבירות.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גולדברג. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד גב' מ.ברנשטיין למשיבה. 3.7.83).
ב.ש. 698/83 - ג'לו גלוזמן נגד אספירה גלוזמן ואחרים
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביום 26.3.81 ניתן צו למזונות זמניים של המבקש לילדיו ובאותה החלטה נקבע כי האשה אינה זכאית למזונות משום שהיא אשה עובדת "יש לראות את מעשי ידיה תחת מזונותיה". ביום 31.5.83 ניתן פסק דין סופי בתובענה, על ידי הרכב אחר של בית המשפט, בו חוייב המבקש לשלם לאשתו מזונות ונקבע כי החיוב הוא בר תוקף למפרע מיום הגשת התביעה. המבקש ערער על פסק הדין ובקש לעכב את בצועו עד לשמיעת הערעור. הוא טען כי יש סכוי סביר שפסק הדין יבוטל מהנמוקים שבגללם לא כלל בית המשפט בצו הביניים חיוב מזונות לאשה וכן טען כי יש להתחשב באי יכולתו החומרית לשלם כעת את הסכום הכולל של הפגורים בסך של 120,000 שקל מתאריך הגשת התביעה, כאשר יש סכוי כי יתברר בערעור שאינו חייב בתשלום רובו של הסכום האמור. הבקשה נדחתה בכל הנוגע לתשלום מכאן ולהבא תתקבל באשר לתשלום הרטרואקטיבי עבור התקופה מהגשת תובענה ועד מתן פסק הדין.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד שרם למבקש, עו"ד גסר למשיבה. 31.7.83).
על"ע 9/82 - עו"ד סלומון נגד לשכת עורכי הדין
*עבירות משמעת * ניכוי השעיה זמנית מעונש ההשעיה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלושה פרטי אשום: פניה לפלוני, שהיה לקוחו של עורך דין אחר שייצג את פלוני בהליכים משפטיים נגד המערער, בנסיון להשפיע על פלוני למסור את הסכסוכים ביניהם לבוררות וזאת מבלי שפנה לעורך דינו של פלוני; בכך שבאותו מכתב האשים את עוה"ד השני כי הוא מעונין רק להפיק רווחים על חשבונו של פלוני; וכן בכך שבתשובה לתלונה שהוגשה ללשכת עוה"ד פגע בכבוד ביהמ"ש הגבוה לצדק ובשופט שלום. בית הדין המשמעתי הטיל על המערער עונש של השעייה לשנתיים וכן השעה אותו זמנית עד לסיום ההליכים. הערעור נדחה. אין לקבל את טענת המערער כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו. באשר לטענתו כי לא ניתן לו להביא עדים כי "אמת דיבר" - האשמה אינה נכונות תוכן הדברים שכתב אלא ניסוח הדברים והצורה שבה העלה אותם. גם באשר לעונש אין להתערב לאחר שבית הדין כבר שקל את נסיבותיו האישיות של המערער שהוא בן 78.
תוך כדי הדיון בערעור, ביקש ב"כ הלשכה לקבוע כי על המערער לשאת את עונש ההשעייה של שנתיים החל מיום פסק הדין בערעור ואין להביא בחשבון את תקופת ההשעייה הזמנית מיום פסה"ד בבית הדין המשמעתי, בינואר 1982, ועד פסק הדין בערעור. לטענתו אין בידי ביהמ"ש סמכות לכלול את תקופת ההשעייה הזמנית בתקופת ההשעייה של שנתיים כמו כן גם לא ראוי המערער כי יתחשבו בהשעייה הזמנית. מאידך טוען המערער כי יש לקבוע שתקופת ההשעייה של שנתיים תחל ביום שבו הושעה למעשה, אם כי באופן זמני. לענין זה נתקבלה גישת המערער.
חוק לשכת עורכי הדין אומר כי "עונש שהוטל על ידי בית הדין המשמעתי... לא יבוצע כל עוד אפשר לערער על פסק הדין, ואם הוגש ערעור כל עוד לא תמו כל ההליכים בענין". לטענת ב"כ הלשכה עולה מכאן שכל עונש שהוטל על ידי בית הדין המשמעתי לא יבוצע אלא לאחר פסק הדין בערעור, וההשעייה הזמנית היא סמכות נפרדת של בית הדין במקרה של הטלת עונש השעיה או הוצאה מן הלשכה. השופט אלון קבע כי אין לקבל את גישת הלשכה וכמו בדין הפלילי, שבו בדרך כלל תקופת המעצר מופחתת מעונש המאסר, כך יש סמכות לבית הדין המשמעתי ולבית המשפט העליון בערעור לקבוע כי ההשעיה הזמנית תופחת מעונש ההשעיה שהושת
על הנאשם. בית המשפט העליון התייחס, אגב אורחה, לשאלה אם במספר עבירות רשאי בית הדין להטיל עונשים חופפים והשיב על כך בחיוב. מאידך קבע כי אין ביה"ד מוסמך להטיל עונש של השעיה על תנאי.
השופט בך סבר כי מבחינת נסוח החוק אין אפשרות להפחית תקופת ההשעיה הזמנית מעונש ההשעיה. הוא הסכים כי במקרה הנדון אין להגדיל את תקופת ההשעיה ולדעתו ניתן לפתור זאת על ידי כך שעונש ההשעיה יופחת על ידי בית המשפט העליון בערעור על העונש באותה מידה שבה היה המערער מושעה באופן זמני. השופט שיינבוים הסכים לפסק דינו של השופט אלון.
(בפני השופטים: אלון, בך, שיינבוים. עו"ד סלומון למערער, עו"ד ויצמן למשיבה. 7.7.83).
בג"צ 363/83 - רם נוע... בע"מ נגד עירית חדרה ואח'
*אי צירוף זוכה במכרז כמשיב בבג"צ (הבקשה נדחתה) העותרת הגישה עתירה נגד זכיית המשיבה השניה במכרז אך לא צירפה כמשיבה משתתף אחר במכרז אשר יתכן ואם תיפסל זכייתה של המשיבה השניה יקדם אותו משתתף לעותרת. היא ביקשה לתקן את העתירה בשלב זה ולהרשות לה לצרף את המשתתף האחר והבקשה נדחתה. מלכתחילה היתה צריכה העותרת לצרף אותו משתתף כמשיב וצרוף כזה לא נעשה וגם לא צורפו לעתירה המסמכים הנדרשים בקשר לדיון בתוצאות המכרז. הטענה כי המסמכים לא היו בידי העותרת לאו תשובה היא, ואין אף טענה כי פנתה למשיבה בבקשה לקבל את המסמכים וסורבה. יש לציין עוד כי הבקשה לתיקון העתירה באה ביום שנקבע לדיון אף שכל הפרטים בנדון כבר היו בידי העותרת לפני כן.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד ג. אסולין לעותרת, עו"ד הרצוגוגב' אורן למשיבות. 11.7.83).
בג"צ 372/83 - יוסף פרינץ נגד עירית תל-אביב
*דחיית עתירה עקב שימוש לרעה בהליכי משפט (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בבג"צ קודם ביקש העותר צו נגד המשיבה שיוענק לו רשיון לעסק של הפעלת מכונות משחק אלקטרוניות. בדיון שנתקיים אז הגיעו בעלי הדין לידי הסכם כי העתירה תתבטל והעיריה לא תתנגד לצו המאריך את עיכוב סגירת עסקו של העותר בששה חודשים, כדי שיוכל להסב את המקום לעסוק אחר. משעברה תקופת הארכה פנה העותר מחדש לבג"צ וביקש צו נגד המשיבה. עתירתו נדחתה. בעתירה הקודמת חזר בו העותר מעתירתו לנוכח הערכת סיכויי הצלחתו כנגד הסכמה של פרקליט המשיבה שתנתן לו אורכה כדי שיוכל להתארגן כאמור. בדיון הנוכחי טוען העותר כי פסק הדין הקודם אינו חוסם בפניו את הדרך לבג"צ. הוא אף קבל צו ביניים בענין סגירת עסקו מבלי שגילה את השתלשלות העניינים דאז. יש בעתירה זו משום שמוש לרעה בהליכי משפט. בכל הנסיבות יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד פלדמן לעותר, עו"ד נ. קונשטקלמשיבה. 11.7.83).
ע.א. 470/82 - בלה ריידלר ואח' נגד רשות הפיתוח ואח'
*השבת כספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (הערעור נתקבל).
ביום 6.11.63 נחתם הסכם בין המערערת ובעלה המנוח (להלן הרוכשים) ובין רשות הפיתוח שלפיו נמכרה לרוכשים "זכות בניה" על גג בבנין השייך לרשות הפיתוח תמורת תשלום של 53 אלף ל"י. הסכום הנ"ל שולם על ידי הרוכשים בתשלומים שווים וביחד עם הריבית הגיע הסכום המשולם ל- 62 אלף ל"י. לפי תוכנית מתקופת המנדט שחלה על הבנין ניתן היה לבנות על הגג דירות בשטח של כאלף ממ"ר וזכויות אלה נרכשו על פי ההסכם על ידי הרוכשים. דא עקא שעוד
לפני חתימת ההסכם, ביום 21.6.61, פורסמה הודעה על הפקדת תיקון תוכנית מפורטת מספר 483 ועל פי תיקון זה נתבטלו עודפי זכויות הבניה ולא ניתן היה להקים כל מבנה נוסף על הגג. תוכנית זו אושרה על ידי הועדה המחוזית כששה שבועות לאחר חתימת ההסכם הנ"ל, היינו ביום 23.12.63. מתברר שרשות הפתוח ידעה בתאריך 5.11.61, היינו כשנתיים לפני חתימת ההסכם, על קיומה של תוכנית מפורטת זו. הרוכשים לא הגישו בקשה להיתר בניה ובשנת 1978, אחרי שבעלה של המערערת נפטר, פנו המערערת והעזבון לרשות הפיתוח בדרישה להשבת הכסף ששילמו בטענה שאי אפשר לבנות על גג הבנין מאומה. המינהל הסכים להחזיר את הסכום ששולם בצרוף ריבית אך ללא הפרשי הצמדה והמערערים הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי. תביעתם נדחתה והערעור על כך נתקבל.
המשיבים טוענים כי מכירה שבעת חתימת ההסכם התוכנית המפורטת עדין לא היתה מאושרת אין לומר שזכות הבניה היתה מחוסרת כל ערך. אולם, בפני בית המשפט היתה עדות מומחה כי הועדה המחוזית לא היתה מאשרת תוכנית בניה הנוגדת תכנית בנין מופקדת. במצב עניינים זה צדקו המערערים שבעת עשיית ההסכם לא היו קיימות כלל זכויות הבניה ששמשו נושא ההסכם. נמצא שהיה כאן כשלון מוחלט של התמורה שעבורה שלמו הרוכשים את הכסף. כל ההצהרות וההתחייבויות שניתנו על ידי הרוכשים היו מבוססות על הנחה שקיימת זכות בניה על הגג ואין להעלות על הדעת שהרוכשים היו מסכימים לשלם סכום ניכר עבור זכויות בניה שאינן קיימות. איזכור סתמי של התוכנית מספר 483 בהסכם, לא היה בו כדי להעמיד את הרוכשים על כך שתוכנית זו באה למעשה לבטל את זכויות הבניה.
טענת המדינה היא כי אין לחייבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית מהזמן שהתשלומים בוצעו, וזאת בהסתמך על ההלכה כי ביטול חוזה אינו פועל למפרע וכן מכיון שהמערערים השהו את תביעתם זמן רב. ההלכה בדבר אי תחולה למפרע של ביטול חוזה אין לה חשיבות לענין חיוב בהפרשי הצמדה וריבית. לעומת זאת יש משקל מסויים לטענה בדבר השהיית התביעה לפרק זמן בלתי רגיל. אמנם בדרך כלל ובתקופה האחרונה נטיית ביהמ"ש היא לחייב במלוא הפרשי הצמדה וריבית בתביעות להשבת כסף, גם אם התובע השהה במידה מסויימת את תביעתו, אך כאן ההשהייה היתה יוצאת דופן באורכה ולכן יש לחייב את רשות הפיתוח לשלם הפרשי הצמדה וריבית בחלקם ולא במלואם. כיוון שהסכומים שולמו ע"י הרוכשים בתשלומים במשך שנים, יש לשלם למערערים את הסכום של 62,000 שקלים בצירוף שני שליש מהפרשי ההצמדה והריבית מיום 1.1.66 ועד ליום 15.5.78 ובצירוף מלוא הפרשי ההצמדה והריבית מיום 15.5.78 ועד התשלום בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, יהודה כהן. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד יעקברוזן למערערים, עוה"ד גב' אילנה ראב למשיבים. 25.7.83).
ע.א. 445/81 - אליזבט סיברוק נגד פלציה צוקר ואח'
*בקשה להכריז על פלוני כפסול דין (הערעור נדחה).
המבקשת הגישה ביום 1.9.80 בקשה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב להכריז על אמה כפסול דין ולמנות אפוטרופוס על רכושה. האם גרה באנגליה ורכושה מתנהל בארץ ע"י אחיה של האם. הבת טוענת כי האם חולה ואף לקתה קצת בשכלה ונשלל ממנה כושר ההבנה. ביהמ"ש קבע בהחלטתו הראשונה כי אין להכריז על האם כפסולת דין בישראל כיוון שהסמכות לכך היא לביהמ"ש באנגליה, אך יחד עם זאת ציין כי יש לו סמכות למנות אפוטרופוס באופן זמני, ולא לתת סעד סופי עד שיוגשו מסמכים לאם ולילדיה הגרים באנגליה. לא ברור אם המסמכים
הוגשו לאם ולילדיה באנגליה. בפברואר 1981 הגישה האם בקשה לבטל את צו האפוטרופסות הזמנית והבקשה הוגשה גם בשם אחיה של האם הנמצא בישראל. נטען בבקשה שלא נוצרו הנסיבות בישראל למינוי אפוטרופוס וכן כי ענייני האם מתנהלים ע"י אחיה. במסגרת הדיון השני החליט ביהמ"ש שיש חומר מספיק כדי לקיים את הסעד הזמני, אם כי לא לניהול יום יומי של הרכוש ולא לגבי הכנסות והוצאות, אלא לגבי הגשת דו"ח לאפוטרופוס הזמני על הרכוש הקיים. כן ניתנה לאפוטרופוס סמכות לרשום הערות אזהרה בטאבו לענין עשיית עיסקות ברכוש. ביוני 1981 קבע ביהמ"ש כי מהמסמכים הרפואיים עולה שהאם יכולה לפעול על ידי אחרים וכי האם פועלת בארץ ע"י אחיה, ואין הצדקה שביהמ"ש בישראל יתן סעד זמני כאשר ביהמ"ש במקום מושבה של האם לא הסכים או לא נתבקש לתת סעד זמני. לאחר מכן בוטל מינוי האפוטרופוס והערעור על כך נדחה.
השופטת אבנור סברה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי היא החלטה אחרת שצריך היה לקבל רשות להגיש עליה ערעור, אך כיון שהשאלה לא הועלתה ע"י הצדדים התייחסה לגופם של דברים. מאידך סברו הנשיא י. כהן והשופט בך כי ההחלטה לביטול מינוי אפוטרופוס היא החלטה שסיימה את הדיון בתיק ועל כן הערעור היה בזכות ולא צריך היה רשות ערעור.
לגופם של דברים סקרה השופטת אבנור את הסעדים השונים שניתן להגיש לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הן סעדים קבועים והן סעדים זמניים, וכן את המעמד של חסוי ופסול דין לענין מינוי מי שינהל את רכושם, והכושר שלהם לנהל רכוש לאחר שהוכרזו כך והגיעה לכלל מסקנה כי במקרה הנדון צדק ביהמ"ש המחוזי כשסרב לתת את הסעד המבוקש.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן בך. גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד ד. כהן למערערת, עו"ד ד. ז'בוטינסקי למשיבה, עו"ד גב' נ. לבנה ליועץ המשפטי. 21.7.83).
ע.א. 498/82 - קליל תעשיות מתכת בע"מ נגד מיפרומאל ירושלים בע"מ
*טענה של פגיעה בסימן מסחר (הערעור נדחה).
המערערת והמשיבה הן יצרניות של פרופילים מאלומיניום. בשנת 1978 רשמה המערערת סימן מסחר לסימון מוצריה והוא שלושה פסים לכל אורך הפרופיל בצורת בליטה או בצורת שקע. לאחר רישום הסימן כאמור החלה המשיבה להטביע סימן זיהוי על מוצריה המורכב משני פסים לכל אורך הפרופיל. סימון זה לא נרשם כסימן מסחרי. בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת צו שימנע מהמשיבה סימון כאמור. עילת התביעה התבססה על הוראות פקודת סימני מסחר ולחלופין על גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי המשיבה הטביעה את סימנה לא מתוך כוונה להטעות וכן קבע כי סימנה של המערערת לא רכש לעצמו הכרה ומוניטין בצבור וכי הצבור טרם התרגל לראות בסמון שלושת הפסים ציון סחורותיה של המערערת. לבסוף נקבע כי ניתן בקלות להבחין בין שני פסיה של המשיבה לבין שלושת פסיה של המערערת. הערעור נדחה.
נקבע כאמור כי ניתן להבחין "בקלות" בין הסימנים של המערערת ושל המשיבה, ויצויין כי הקונים הפוטנציאליים של הפרופיל הם אנשי מקצוע שלא יטעו בין שני הסימנים. כיון שלא ניתן לטעות ממילא נשמטה הקרקע הן מתחת לתביעה לפי פקודת סימני המסחר והן מתחת לתביעה על פי פקודת הנזיקין, באשר שתי ההוראות באות למנוע תחרות בלתי הוגנת והולכת שולל של הצבור.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. פריימן למערערת, עוה"ד א. שפאר וח. סיטון למשיבה. 16.6.83).
ע.פ. 635+637/82 - מדינת ישראל נגד אברהם אליהו
*גניבה ע"י מציאה
(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב מצא על רצפת חנות חבילה של שטרי כסף. הוא והחבר שהיה עמו שרתו אותה שעה במשטרת ישראל. בעל החנות דרש שהכסף ימסר לידו והמשיב סירב באמרו שימסור את הכסף למחלקת "אבידות ומציאות" של המשטרה. הוא מסר את הכסף למחלקה באיחור של 19 יום והועמד לדין בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור. מעבירה זו זוכה ועל הזיכוי נסב ערעור המדינה. לעומת זאת הורשע המשיב באי מסירת הודעה בהקדם על האבידה, עבירה לפי חוק השבת אבידה, ועל ההרשעה זו נסב ערעורו של המשיב. הערעורים נדחו.
השופט קבע שבשלב כלשהו בין מציאת הכסף לבין מסירתו גמלה בלב הנאשם הכוונה לקחת את הכסף לעצמו, ורק מחמת הפצרותיו של חברו מסר לבסוף את הכסף. מצד שני לא שוכנע השופט כי כוונה פלילית זו, כבר היתה קיימת ברגע המציאה ממש ומכאן שגניבה סתם לא הוכחה. השופט בדק שמא, כטענת התביעה, היה הכסף פקדון בידי הנאשם מאז מציאתו ודי היה בשליחת ידו בפקדון זה כדי להוות את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה בה הואשם. השופט בדק את סעיף 3 של חוק השבת אבידה הקובע כי המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה "לבעל הרשות" ולאחר שקיבל בעל הרשות את האבידה יראו אותו כמוצא. ברם, לנוכח סרובו של הנאשם להענות לדרישתו של בעל החנות סבר השופט שהלה מעולם לא קיבל כסף וכיון שכך לא החזיק הנאשם בכסף זה כפקדון מטעמו של "מוצא". צודקת התובעת כי מסקנה זו של השופט מוטעית. די בדרישתו של בעל הרשות, אף שלא נענתה, כדי שיראוהו כמוצא האבידה. לפיכך אמנם החזיק הנאשם בכסף כפקדון מידי המוצא. אין לקבל את טענת הסניגור כי אין להרשיע נפקד בגניבה אלא אם כן התגבשה אצלו הכוונה הפלילית כבר בעת קבלת הפקדון. העבירה נעברת בשעת מעשה של שליחת היד בפקדון, מעשה שיש בו משום התנהגות של בעלים שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה. לכאורה יש גם ממש בטענת התובעת כי בנטלו את שטרי הכסף כדי למסרם למחלקת אבידות ומציאות שם עצמו הנאשם, בתוקף תפקידו הרשמי, נפקד מטעם ועבור משטרת ישראל. אעפ"כ לא הוכחה במקרה זה מעבר לכל ספק שליחת היד מצד הנאשם. הכסף נמצא שעה שאיש משטרה נוסף היה עד למציאה וכן היו בעל החנות ועוד שני אנשים לפחות. כל אדם סביר היה מבין שהאפשרות כי בעל האבידה יפנה למחלקת האבידות היא מוחשית ביותר ומשיעשה כן תתגלה הפרשה. השוטר השני דרש מהנאשם כי יעביר את הכסף למחלקת האבידות וגם דרישה זו היא בעלת כוח מרתיע. יתכן שהיו למערער הרהורי עבירה, אך ספק אם גמלה בלבו ההחלטה לקחת את הכסף לעצמו. מספק קל זה יש להנות את הנאשם ולקיים את התוצאה המזכה.
מאידך אין גם ממש בערעורו של הנאשם על הרשעתו באי מסירת הודעה בהקדם. הוא לא נהג כך מתוך שיכחה גרידא, כפי שטען הסניגור. הוא הודה שזכר כל הזמן כי הפקדון מצוי ברשותו וכי מחובתו למסרו ונתן הסבר אחר לאי מסירת הכסף במועד. היה עליו למלא חובתו ולמסור את ההודעה בהקדם כמצוות המחוקק ומשלא עשה כן בדין הורשע. אין בדברים אלה משום נקיטת עמדה בשאלה אם שיכחה מהווה או אינה מהווה הגנה טובה מפני העבירה בה הורשע.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, גב' אבנור. החלטה - השופט בן פורת.עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד פפרברג למשיב. 5.7.83).