ע.א. 542/87 - קופת אשראי וחסכון... נגד מוסטפא עוואד וחתאם נאזל
*תביעה נגד בנק בעילת נזיקין בגין רשלנות לאחר ששיקים בנקאיים של הבנק נגנבו, זוייפו ונמכרו לחלפני כספים(מחוזי ת"א - ת.א. 4/83-2383 - הערעור נתקבל נגד עוואד ונתקבל חלקית נגד נאזל).
א. כל אחד מהמשיבים הנו חלפן כספים בעיסוקו. המשיב הראשון מנהל עסקיו בטול כרם והשני בקלקיליה. ביום 14.10.83 הוצג בפני המשיב הראשון מסמך שנחזה להיות שיק בנקאי של המערערת ושלכאורה הוצא לפקודת אדם בשם זילברשטיין. הסכום שהיה רשום עליו בספרות היה 3,900,000 שקל ואילו במילים היה כתוב "שלושה מליון ותשע מאות שקל בלבד". המשיב שילם למי שהביא את השיק כ-17,000 דינרים ירדניים. לאחר מכן התברר כי השיק מזוייף והבנק סירב לשלם את תמורתו. באותו יום הוצג גם לפני המשיב השני מסמך שנחזה להיות שיק בנקאי של המערערת, לפקודת אדם בשם ליברמן, כאשר במסמך היו שתי חתימות מזוייפות. המשיב השני פרע את השיק שערכו היה באותו יום כ-12,500 דינרים. גם שיק זה סירב הבנק לשלם. בביהמ"ש המחוזי תבעו המשיבים לחייב את המערער בתשלום סכום השיקים בהסתמך על שני ראשים: האחד, תביעה עפ"י השטר, והשני, תביעת נזיקין בעילת רשלנות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח כי החתימות על המסמכים מזוייפות ובשל כך אין עומדת למשיבים עילה שטרית. במסקנתו זו צדק ביהמ"ש המחוזי. באשר לעילת הנזיקין - ביהמ"ש המחוזי החיל את כלל ה"דבר מדבר בעדו". ביהמ"ש קבע כי עצם הגירסה שהשיקים "נעלמו", באין הסבר לצדה, מביאה מסקנה שהאירוע מתיישב עם רשלנותה וחוסר זהירותה של הנתבעת יותר מאשר עם זהירותה ונקיטת האמצעים המתחייבים במקרה דנן. ביהמ"ש קבע כי המערערת היתה חבה חובת זהירות כלפי המשיבים, היא לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים ולכן היא חייבת בנזיקין. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת בדבר רשלנות תורמת של המשיבים. הערעור באשר למשיב הראשון נתקבל ונקבע כי הוא אחראי במאה אחוז רשלנות תורמת, ואילו הערעור כלפי המשיב השני נתקבל בחלקו ונקבע כי הוא אחראי בחמישים אחוז רשלנות תורמת.
ג. אין להחיל בעניין דנן את כלל "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. כדי להתבסס על כלל זה חייב תובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי הנסיבות הממשיות של המקרה שהביא לידי הנזק אינן ידועות לתובע ; כי הנזק נגרם ע"ירכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע ; כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק נגרם בשל רשלנותו של הנתבע מאשר שזה אירע בהיעדר רשלנות מצידו. במקרה שלפנינו לא הוכח, לפחות, קיומו של התנאי השני, ודי בכך שכלל זה לא יופעל. ברור במקרה דנן כי נזקם של המשיבים נגרם בשעה שקיבלו לידיהם שיקים מזוייפים ומסרו סכום נכבד של דינרים תמורתם, ובשעה זו כבר לא היו השיקים בשליטתה של המערערת. משמעות דחיית החלתו של כלל "הדבר מדבר בעדו" הינה זו כי נטל השכנוע שהמערערת התרשלה במקרה דנן כלפי המשיבים היה ונותר על שכם המשיבים, אך המשיבים הוכיחו קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד המערערת, ובמקרה כזה מועבר נטל הנאת הראיות לשכם המערערת וזו לא עמדה בנטל הבאת הראיות לסתור.
ד. בנק יכול וגם צריך לצפות כי התרשלות מצידו בטיפול ובשמירה על שיקים בנקאיים יכולה להביא לזיופם, וכפועל יוצא מכך לגרימת נזק לציבור המחזיקים הפוטנציאליים של השיקים. הרשלנות של הבנק מתבטאת בכך כי טופסי השיקים נעלמו ביום 3.10.83, הבנק הודיע כ"מקובל" לאיגוד הבנקים על דבר היעלמם של שני השיקים, אך לא נמסרה מטעמו כל הודעה למשטרה, ולא פירסמה הודעה או אזהרה לציבור בדבר היעלמות הטפסים הנ"ל. אמנם הפרסום לא היה מועיל לגבי המשיבים שאינם מבינים עברית, אך יתכן שהזייפן היה מבחין במודעה זו ונרתע מהפצת השיקים. המערערת היתה צריכה להתלונן במשטרה, ואפשר שחקירה משטרתית יעילה היתה מניבה תוצאות חיוביות,
שהרי חלפו כעשרה ימים מאז שהשיקים נעלמו ועד למסירתם למשיבים. הפרסום והפנייה למשטרה הם שני צעדים אלמנטריים אשר אילו ננקטו ע"י הבנק אפשר שהיו מונעים היווצרות הנזק. לפיכך יש לקבוע כי הבנק התרשל במקרה שלפנינו בשל מחדלו הנ"ל.
ה. באשר לקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק - עובדת הזיוף של השיק אינה מנתקת במקרה דנן את הקשר סיבתי. הזיוף הוא מעשה צפוי, שאף ניצפה בפועל כפי שעולה מהודעת המערערת לאיגוד הבנקים. הנזק הממוני הוא הנזק שיש לצפותו, ואין לדרוש כי דווקא הנזק המסויים לניזוק המסויים הוא שייצפה. הקשר הסיבתי בענייננו הוא ברור ומתקיימים כאן גם "מבחן הסיכון" וגם "מבחן השכל הישר" הנשקלים במסגרת הדיון בסוגייה כגון זו.
ו. אשר לטענת הרשלנות התורמת - טענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי - שניים הם המבחנים העיקריים אשר הוצבו בפסיקת ביהמ"ש לבחינת האשם התורם : אם אדם סביר היהנזהר יותר (מבחן האדם הסביר) ; מבחן חלוקת האשמה - ביהמ"ש ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בענייננו מצביעה סקירת העובדות על אשם תורם מצד כל אחד מהמשיבים אם כי לא באותה מידה.
ז. בשיק שקיבל המשיב הראשון היה פגם גלוי לעין - אי התאמה בין הספרות למילים. אמנם המשיב העיד על עצמו שאיננו יודע עברית, אך אין זה סביר כי אדם שאיננו יודעעברית יקבל לידיו פיסת נייר שהוא איננו יודע לקרוא את תוכנה ומבלי שיפנה לאדם שמבין את הכתוב בה ימסור בידי פלוני סכומי עתק. יתירה מזו, כל אדם סביר, בנסיבות כאלה, יבקש את המסב שיזהה עצמו בדרך נאותה וימסור כתובת להתקשרות כלשהי, שמא תיווצר בעייה, אפילו טכנית ופעוטת ערך. בדיקה פשוטה היתה מגלה לסוחרהסביר שאין לקבל את השיק הנדון בשל הפגם שעל פניו. כאשר אדם מוסר כ-48,000 דולרבעבור מסמך שאיננו יודע מה תוכנו, כלל הבריות יאמרו עליו שהוא רשלן חסר אחריות שהתנהגותו לוקה באי סבירות. לפיכך יש לקבוע כי המשיב הראשון אחראי במאה אחוז רשלנות תורמת ויש לקבל נגדו את הערעור.
ח. הנסיבות האופפות את עניינו של המשיב השני דומות עד למאוד לאלו של המשיב הראשון. ההבדל הוא כי גם אם המשיב השני היה בודק את השיק, היה זה נראה תקין על פניו, שהרי השיק שהוא קיבל לא היה פגום באי התאמה של הסכום בין הספרות למילים. מאידך, אין לשחרר את המשיב השני מהחובה להתנהג בזהירות סבירה כאשר הוא מוסר לאלמוני כ-36,000 דולר, בלי כל בדיקה, ומבלי לדעת דבר על מוסר השיק. זו ללא ספק התנהגות רשלנית הגובלת בעצימת עיניים. כאשר סוחר כספים רציני מקבל לידיו שיק בנקאי, מצפים ממנו שיתייחס אליו כאל מסמך שלכאורה הוא אמין, אך עם זאת גם בכובד ראש, תוך נקיטת אמצעים מינימליים כדי להגן על עצמו. כך, לדוגמא, אילו הוצגה בפני הסוחר תעודת זהוי, שאף היא מזוייפת, אשר מציגה, לכאורה, את האדם אשרשמו חתום על השיק - יתכן וניתן היה לגרוס כי הסוחר נקט באמצעי זהירות סביר ובכלזאת רומה. בנסיבות המקרה יש להטיל על כל אחד מהצדדים %50 של אחריות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. שבולת למערערת, עו"ד י. שכטר למשיבים. 4.2.90).
בג"צ 594/89 - מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נגד המועצה הארצית לתיכנון ולבנייה ואח'
*דיון בתכנית מתאר ארצית לתחנת המימסר "קול אמריקה"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה "תכנית מיתאר ארצית לחחנת מימסר לשירותי רדיו...", בדבר הקמת תחנת מימסר לשידורי רדיו של תאגידי השידור של ממשלת ארה"ב (קול אמריקה)
באיזור הערבה. העותרים חוששים מההשפעות הסביבתיות שתהיינה לתחנת המימסר ובעיקר קרינה המסוכנת לבני אדם, לבעלי חיים ולמכשור אלקטרוני. לדעתם, שיקולי בריאותם וסכנת הקרינה הנשקפת להם לא קיבלו את המשקל הראוי להם, ובתוכנית כמתכונתה היום אין ערובה כנגד אותה סכנת קרינה. אף כי טענות העותרים לגוף העניין מתייחסות לסכנת ההשפעה הסביבתית של הקמת התחנה, הרי שעתה של שאלה זו טרם הגיעה. המועצה טרם גיבשה דעתה אם השפעות סביבתיות אפשריות של התחנה אינן מצדיקות אי הקמתה בתחום העותרת הראשונה. בשלב זה צמצמו העותרים את עתירתם לשאלה אם מוקנית למועצה הסמכות לדון בתוכנית לפרטיה, ולחילופין האם ראוי ונכון שתדון בתוכנית לפרטיה. לטענתם תהווה תוכנית המיתאר הארצית, למעשה, תוכנית בינוי או תוכנית מפורטת ולא תוכנית במתכונת תוכנית ארצית ובכך חרגה המועצה מסמכותה. כמו כן אין "חשיבות ארצית" להקמת תחנת המימסר במובן סעיף 49(6) לחוק התיכנון ולפיכך אין בסמכות המועצה הארצית לדון בתוכנית. העתירה נדחתה.
ב. עפ"י חוק התכנון והבנייה יכולה תוכנית ארצית לקבוע את התכנון של מקומות ומפעלים למטרות צבוריות בעלי חשיבות ארצית, ובמסגרת תוכנית כזו יכולה היא לכלול הוראות בעניינים שיכולים להיות נושא לתוכנית מיתאר מחוזית ואף לדון בנושאים שהוועדה המקומית רשאית לכלול בתוכנית מיתאר מקומית או בתוכנית מפורטת. תוכנית ברמה גבוהה יותר, יכולה לכלול הוראות של תוכניות ברמה נמוכה ממנה.
ג. אשר לטענה כי קיומו של הסכם בין לאומי בדבר הקמת התחנה והאינטרס של המדינה בקיומו של הסכם כזה אינם מהווים עניין בעל "חשיבות ארצית" במובן סעיף 49(6) לחוק - אין צורך להכריע בכך, שכן בענייננו מתקיימים נימוקים ושיקולים אחרים, העושים את קביעת מיקומה ותיכנונה של התחנה לעניין בעל חשיבות ארצית. די בכך שמדובר בפרוייקט מיוחד, אשר השאלה באיזה מקום בשטח המדינה ראוי להקימו ולתכננו יהיה בעלת חשיבות ארצית. חשיבות כזו יכולה להווצר עקב השפעות סביבתיות מיוחדות של אותו מפעל, שאלת ריחוקו ממקומות אחרים הקשורים בו, בעיות גישה אליו, השפעתו על דרכי תחבורה, ועוד כהנה דברים שיכולה להיות להם השפעה כלל ארצית.
ד. אשר לטענה כי גם אם מוסמכת היתה וועדת התכנון הארצית לדון בעניין מיקום התחנה לא היה מקום שהוועדה תדון ותכריע גם בפרטי התוכנית עד להגשה של תוכנית מפורטת - יש לקבל את שיקולי המשיבות המצדיקים את הדיון בפרטי התוכנית ולא להסתפק בקביעת מיקום התחנה. אמנם, ע"י כך נשללת זכות ההתנגדות של העותרים לתוכנית, זכות שהיתה להם אילו נדונה התוכנית בוועדה מקומית או מחוזית, אולם, זכות זו נשללה מפורשות ע"י החוק. היעדר אפשרות להתנגד או לערער על תוכניות המועצה הארצית אינו מקרי. מדובר במועצה בעלת הרכב המייצג את הממשלה, את הרשויות המקומיות לסוגיהן, וחברים בה אנשי מקצוע מתחומים שונים, כמו תכנון ובנייה, ואיכות הסביבה, סוציולוגיה וכן נציגים אחרים. לגבי וועדה ברמה כזו סבר המחוקק שדי במסקנות שזו הגיעה אליהן, כדי שאם אלה יאושרו ע"י הממשלה תהא זו החלטה שאין לערער עליה.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד מ. חשין וא. בנדור לעותרים, עו"ד מנדל למשיבות. 18.2.90).
על"ע 24/88 - פלוני נגד ועד מחוז תל אביב
*הרשעה בגין הטעיית רוכשי מקרקעין וחומרת עונש ההשעייה(הערעור נדחה).
א. בקשר עם פעילות המערער בעיסקאות מקרקעין באיזור יו"ש הוגשו נגדו שתי קובלנות. על פי הראיות נתן המערער ידו ביודעין להטעיית קונים, שנתנו בו אמון מלא ולא טרחו לערוך בדיקה נוספת אצל עורך דין אחר, בבואם לרכוש מקרקעין. במגעים
עם קונים אלה הציג המערער את עצמו כנציגה של "חברה" בשם "פסגות השומרון" שמעולם לא הוקמה. בחוזים שנערכו ע"י המערער נכתב מפורשות כי בידי אותה "חברה" זכויות במקרקעין הנמכרים, שעה שידע כי עובדה זו כוזבת. הוא אף חתם על חלק מן החוזים, בהציגו עצמו כנציגה של אותה "חברה". משפעל המערער לרישומה של חברה, הרי היתה זו חברה בשם אחר. על שם אותה חברה, שאף רישומה לא הושלם מעולם, פתח המערער חשבון בנק שבו היתה זכות חתימה לו בלבד, ולחשבון זה הכניס כספים שקיבל מרוכשי הקרקע, אשר כרתו חוזים עם "פסגות השומרון". זאת ועוד, המערער ידע כי על מנת לעשות עיסקות מקרקעין ביו"ש יש להצטייד בהיתר משלטונות הממשל ובהיתר כזה הוא לא הצטייד. בגין עבירות אלה גזר ביה"ד המשמעתי המחוזי למערער 5 שנות השעייה. ערעורו של המערער בפני ביה"ד הארצי נדחה והערעור על כך נדחה.
ב. המערער טען כי אפילו עשה מהלכים מוטעים ולא היה זהיר דיו, אין במעשיו כדי לבסס את העבירות שיוחסו לו. טענה זו אין בה ממש. כל אחת מן העובדות שפורטו לעיל מגלה התנהגות העומדת בסתירה בולטת להתנהגות המצופה מעו"ד, אשר בשום פנים ואופן אינה מתיישבת עם חובותיו של עורך דין בתוקף האמון הרב שנרחש לו. אין כאן עניין רק ב"חברה" שאינה קיימת, המתיימרת לבצע עיסקות במקרקעין שבהן אין לה כל זכויות, אלא בטווית רשת, שהיה בה כדי להטעות את הקונה התמים, המשליך יהבו על המערער, רק משום היותו עורך דין. אל כל אלה נוספה העובדה שהמערער גבה כספים והכניסם לחשבון, שרק לו היתה בו זכות חתימה, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם של אותם כספים. לפיכך דין הערעור על ההרשעה להידחות. גם באשר לעונש אין להתערב. אכן, עונש הרחקה מהלשכה לחמש שנים הוא עונש חמור ביותר, אך מאידך גם מעשיו של המערער חמורים הם, העונש תואם את חומרת העבירות ובוודאי שאינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור שנייה. העובדה שהמערער שילם את מלוא הכסף לנפגעים כבר היתה בפני בתי הדין שדנו בעניינו ובנסיבות אלה אין בכוחן כדי להשפיע על השיקול בערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, אלוני. החלטה - השופט אלוני.26.2.90).
ע.פ. 75/89 - יצחק חסן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהדחת קטין לסמים וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 132/88 - הערעור נדחה).
א. קטין כבן 16 (להלן: הקטין) ניגש לביתו של המערער וביקש לקנות ממנו מנת הירואין, כאשר בתמורה יפקיד אצלו שרשרת זהב כערבון. הקטין הוסיף כי שלח אותו אחד בשם ביטון. המערער נענה להצעת הקטין ומסר לו מנת הירואין בתמורה לשרשרת זהב שהפקיד בידיו. המערער יעץ לקטין להסתיר את ההירואין מתחת ללשון עד אשר יגיע למחוז חפצו. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות של סחר בסמים וכן בהדחת קטין לסמים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, וכן הופעלו נגד המערער מאסרים על תנאי קודמים של שנתיים ושל ארבעה חודשים כשכל עונשי המאסר מצטברים. בערעור מעלה הסניגור טענה משפטית נגד הכרעת הדין, והיא כי אין להרשיע את המערער בעבירה של הדחת קטין משום שהסם שנמסר לידי הקטין לא היה מיועד לשימושו אלא צריך היה להימסר לביטון, אשר בשליחותו פעל הקטין.
הערעור נדחה.
ב. סעיף 21(א) קובע עבירה של הדחת קטין כאשר הנאשם "נותן לקטין סם מסוכן" כאמור בסעיף משנה (1). מדובר בסעיף משנה זה בצורה כללית וגורפת במתן סם מסוכן לקטין, ולא במסירת הסם לקטין לצורך צריכתו של הסם ע"י הקטין דווקא. מסעיפי המשנה (2) ו-(3) לסעיף 21(א) ניתן ללמוד כי כאשר המחוקק ביקש להתייחס לשימוש
בסם ע"י הקטין עצמו, ביטא זאת בצורה ברורה ומפורשת. מכאן שאין לתת פירוש מצמצם כזה לסעיף משנה (1) הנ"ל. אין גם ספק כי לא בהיסח הדעת בחר המחוקק בניסוח כה רחב וכללי של הוראה עונשית זו. המטרה של סעיף 21(א) היתה לקבוע עונשים חמורים ומכאיבים ביותר עבור כל אדם המסבך קטין במערכת הבזויה והמסוכנת של הסחר בסמים והשימוש בהם. סעיף משנה (3) מדבר באופן מיוחד על הדחת קטין לשימוש בסמים, אך יש לייחס חומרה לא פחותה מזו למתן אפשרות לקטין לההפך לסוכן או סרסור במערך הכללי של הפצת סמים מסוכנים. לפיכך, הרשעת המערער בעבירה של הדחת קטין בדין יסודה למרות שהסם היה מיועד לאחר.
ג. אשר לעונש - אין להתערב בגזר הדין, וזאת בהתחשב, בין היתר, בעברו הפלילי הרציני של המערער, הכולל הרשעות במספר רב של עבירות הן נגד הרכוש והן בענייני סמים. הסניגור העלה טענה של "אחידות העונשים" בהטעימו כי ביטון ששלח את הקטין ושהורשע בעבירות חמורות יותר נדון לאותו עונש כמו המערער. מתברר כי ביהמ"ש היה ער לצורך להטיל עונשים פרופורציונאליים על שני הנאשמים האמורים. צויין בגזר הדין כי מעשיו של ביטון יותר חמורים, אך לעומת זאת עברו הפלילי של המערער הינו עשיר הרבה יותר, וכי משום כך מן הדין להטיל על שניהם עונש זהה. בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד אלכסנדר טנדלר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.3.90).
ע.א. 219/88 - רבקה וינגרטן ואח' נגד מדינת ישראל
*תביעת פיצויים בגין הפקעת דירות בעיר העתיקה בירושלים, כאשר התובעים טוענים כי עד לשנת 1948 היו "דיירים מוגנים" בדירות המופקעות(מחוזי י-ם - המ' 853/75 - הערעור נדחה).
א. באפריל 1968 הפקיעה המדינה מקרקעין שונים ברובע היהודי. המערערים תבעו בגין ההפקעה פיצויים עבור שלשה נכסים (להלן: נכס 25, נכס 26 ונכס 32). עד להפקעה היתה הבעלות בכל אחד מהנכסים בידי הקדשים (ווקף) שונים, כאשר כל אחד מהנכסים היה מושכר להורי המערערים והם שילמו דמי שכירות לבעלי הנכסים עד לשנת 1948. ההורים התגוררו בחלק מנכס 25. חלק אחר מנכס 25 וכן הנכסים 26 ו-32 נהגו ההורים להשכיר לדיירי משנה מקרב האוכלוסיה היהודית. כאשר נכבש הרובע היהודי בשנת 1948 ע"י הלגיון הירדני, סייעו הרשויות בישראל לדיירים שפונו מהרובע היהודי וסידרו למרביתם דיור במערב העיר. הורי המערערים לא קיבלו דיור כאמור. את הזכות לפיצוי מעגנים המערערים בטענה כי האם המנוחה, שנפטרה בפברואר 73, החזיקה בנכסים עד לשנת 1948 מכח זכות ה"חזקה" המעניקה להם, לטענתם, זכות הדומה לזכויות מכח שכירות לתמיד או לרורות, ולחילופין, אמם היתה דיירת סטטוטורית בנכסים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי להורים לא היתה כל זכות משפטית הראוייה לפיצוי עקב ההפקעהוממילא גם לא למערערים. הערעור נדחה.
ב. ה"חזקה" שעליה ביסס ב"כ המערערים את התביעה עולה לדעתו מהמקורות שעליהם הסתמך. ממקורות אלו עולה כי מאז 1781 היה נוהג בירושלים שלפיו "יהודי ראשון ששכר חצר מגורים וישב בה 3 שנים רצופות נהייתה ל'חזקתו' על פי תוקף שטר וחזקה שנכתב בפנקס הבית דין צדק ונמסר בידו לראיה. או אסור היה ליהודי אחר לשכור את הבית או החצר מהגוי, ורק הוא 'בעל החזקה' היה משכירם ליהודים ברווח קבוע... היהודים שכרו את דירותיהם מהמוסלמים ועל פי הרוב אף היו צריכים לשלם שכר דירה לשנה מראש... בעל החזקה מצידו היה משכיר חדרים לדיירים שהיו אצלו בחינת דיירי משנה, ולא היה יהודי מעז לעקוף את השוכר ולשכור את החדר במישרין מהבעלים הערביים...". צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שזכות זו של "חזקה" לא העניקה להורי המערערות אינטרס בר פיצוי בהפקעה. "חזקה" זו היתה תקנה פנימית של יהודים תושבי
ירושלים שנוצרה למנוע הפקעת מחירי שכירות ע"י בעלי הבתים המוסלמים והנפקות של ה"חזקה" היתה ביחסים שבין היהודים לבין עצמם. לא היתה לה כל נפקות ביחסים שבין השוכרים שנהנו מה"חזקה" ובין בעלי הבתים. כלפיהם היו השוכרים שוכרים רגילים בדמי שכירות חוזית רגילה המתחדשת מידי שנה בשנה.
ג. זאת ועוד, הבעלות בכל אחד מהנכסים היתה מוקנית לווקף אחר ומכאן שמדובר בנכסים שהיו שייכים להקדש מוסלמי. לגבי נכסים כאלו, לא היה מנהל ההקדש רשאי למכור או להשכיר לזמן של יותר משנה אחת. אמנם, בהסכמת בית הדין היו רשאים להחכיר נכסי "ווקף" גם לזמן ארוך יותר, אך במקרה הנדון כאן לא נטען, ואף לא הוכח, שמדובר באחת מהחכירות שניתן היה להחכיר. אין לקבל את דברי ב"כ המערערים שלפיהם זכות ה"חזקה" יצרה מצב של חכירה לתמיד שכן אין זה מתקבל על הדעת שתקנה פנימית בין יהודים תשפיע על הכללים המוסלמים הנוגעים לנכסי הקדש, ומכל מקום דבר מעין זה לא הוכח. על כן ברור כי השכירות הנדונה היתה בהתאם לנוהג הקבוע לגבי נכסי הקדש, הינו חכירה לשנה בכל פעם. בשנת 1948 הותירו אחריהם הורי המערערים זכות ליתרת תקופה של שכירות בת שנה ומעבר לתקופה בת שנה לא היתה להורים המנוחים זכות בנכסים, וממילא לא היתה להם במעמד ההפקעה זכות לפיצויים. להורי המערערים גם לא היו זכויות כדיירים מוגנים בעת שפינו את הנכסים. משך כ- 20 שנה, מ-1948 ועד להפקעת הנכסים לא התגוררו בנכסים, ואין יסוד לומר שעמדה למערערים עם ההפקעה זכות של דיירים מוגנים בנכסים. לכך יש להוסיף כי הדיירים שגרו בנכסים במועד ההפקעה קיבלו פיצויים מהמדינה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. מזובר למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.2.90).
ע.א. 831/86 - פרופסור משה מאור נגד פרופסור דן מיכאלי ואח'
*תביעה בשל פרסום לשון הרע שהוגשה ע"י רופא בעקבות דו"ח וועדה למינוי מנהל מחלקה בבית חולים(מחוזי ת"א - ת.א. 744/81 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1979 פורסם מכרז למשרת מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים רוקח בתל אביב ובישיבת וועדת המכרזים מאוקטובר 1979 נבחרו התובע למנהל החלק הרדיותרפי של המחלקה ופרופ' ד. גורשיין למנהל החלק הכימותרפי. השניים שהו אז בחו"ל. גורשיין הגיע ארצה חודשים מספר לפני התובע והחל בתפקידו כמנהל המחלקה האונקולוגית וכאחראי לחלק הכימותרפי. התובע חזר ארצה יותר מאוחר והחל בתפקידו כמנהל החלק הרדיותרפי של המחלקה ביולי 1980. הועלו תלונות מצד גורמים שונים לגבי אופן מילוי תפקידו של גורשיין והתלונות גברו עם בוא התובע למחלקה, שכן התובע פנה בתלונות רבות לפרופ' מיכאלי, מנהל המרכז הרפואי. בעקבות ריבוי התלונות מינה מיכאלי וועדה בת 4 פרופסורים שבראשה הועמד הנתבע השני (פרופ' זליגסון) ועוד פרופסורים אחרים. בהגדרת סמכויות הוועדה נאמר כי נועדה לקבוע את כשירותו של פרופ' גורשיין למלא תפקידו כמנהל המחלקה לכימותרפיה. וזאת לאור הצורך להחליט על קביעותו בבית החולים. הוועדה קיימה מספר ישיבות, הופיעו בפניה עדים ואף התובע הופיע בפניה. בדו"ח של הוועדה, נשוא הערעור, נקבע שגורשיין והמערער אינם מתאימים לניהול מחלקה. הוועדה קבעה לגבי המערער כי הוא רופא טוב מאד, ברמה מקצועית גבוהה, והוא מעורר אמון וסמכותיות, אך מאידך "התגלה כאדם שמוכן לנקוט באמצעים שעלולים היו אפילו להסב נזק לחולים על מנת להוכיח את צדקתו, ולא בחל אף בשיטות התנכלות שונות על מנת להרחיק את פרופ' גורשיין מהמחלקה". מסקנת הוועדה היתה כי המערער אינו יכול לקבל את התפקיד של מנהל המחלקה האונקולוגית. פרופ' מיכאלי קרא בפני המערער, בנוכחות מנהל ביה"ח פרופ' אבירם, את חלק הדו"ח המתייחס למערער ועניין הדו"ח הועלה גם בפגישה בין מיכאלי לבין נציגי וועד הרופאים. בגין
הקטע האמור בדו"ח הוועדה הגיש המערער תביעה בשל פרסום לשון הרע נגד המשיבים וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. אחת השאלות שבעובדה שנותרה במחלוקת בביהמ"ש המחוזי היתה אם סמכויות הוועדה הורחבו גם לגבי כשירות התובע, או שהיתה מוסמכת מתחילה ועד הסוף לדון בכשירותו של גורשיין בלבד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העדויות שלפיהן הורחבו סמכויות הוועדה גם לדיון בעניין כשירותו של התובע ובכך אין להתערב. שאלה אחרת היתה אם הרחבת הסמכויות הובאה לידיעת המערער והאם ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני הטענות שהועלו כנגדו. אשר לכך באה עדות כי לאחר שהורחבו סמכויות הוועדה הסבירה הוועדה למערער, כאשר הופיע בפניה, כי סמכויות הוועדה הורחבו והיא עלולה לדון בכל הנעשה במחלקה כולל במערער עצמו. לעניין זה יתכן כי מבחינת הוועדה היה מקום, כאשר העיד המערער, להעמידו במפורש על כך שכשירותו שלו אף היא עומדת לדיון.
ג. מבחינת המסגרת המשפטית היתה זו וועדה שלא נקבעו לה בדין דפוסי נוהל, אך אין ספק כי יש לראות בה גוף מעין שיפוטי על פי המובן שניתן בפסיקה למונח זה. לפיכך היתה חייבת במתן זכות השמיעה למערער על פי כללי הצדק הטבעי. זכות זו אינה מתמצית בכך בלבד שהגוף מזמן את מי שעלול להיפגע כדי שיטען טענותיו, אלא יש להודיע לאותו אדם מהות התלונות המועלות נגדו, על מנת שיוכל להגיב עליהן בפרוטרוט. בענייננו קיימה הוועדה את זכות השמיעה של המערער כאמור כאשר זומן למסור עדות בפניה ומסר אותה באריכות בשתי ישיבות, ברם, מבחינה עקרונית ראוי היה לקרוא למערער שוב להופיע בפני הוועדה בגמר כל העדויות שנשמעו, על מנת לאפשר לו להשיב לטענות שהועלו נגדו ע"י העדים האחרים. אולם אין נקודה זו מהותית בענייננו מאחר שהמסקנות השליליות לגבי אישיותו של המערער, שהובאו בסיפא של דו"ח הוועדה, אינן נובעות מן העדויות של העדים האחרים, אלא דווקא מדברים שהובאו בפניה ע"י המערער עצמו, הן בתלונותיו בכתב נגד גורשיין, הן בהרצאת דבריו בפני הוועדה והן בתשובותיו לשאלות של חבריה.
ד. אין ספק שהקטע בדו"ח הוועדה שצוטט לעיל יש בו משום לשון הרע על המערער, לפי ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להלן: החוק). כן ברור כי לשון הרע פורסם משנמסר דו"ח הוועדה ע"י חבריה לפרופ' מיכאלי וכאשר מיכאלי מסר תמציתו לחברי וועד הרופאים ולמנהל ביה"ח פרופ' אבירם. כמו כן המשיבים לא הצליחו לפרוק מעל שכמם נטל הוכחת טענת "אמת דיברתי" הרובץ עליהם על פי סעיף 14 לחוק. כדי לפרוק נטל זה, היה עליהם להביא בפני ביהמ"ש אותם עדים שהופיעו בפני הוועדה וזאתלא עשו. נותרת השאלה אם עומדות למשיבים ההגנות על פי סעיף 15 לחוק.
ה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות לפרסום שנעשה הגנות במסגרת סעיף 15 לחוק וכן כי הפרסום של הדברים: נעשה ע"י הנתבעים בתום לב כאמור ברישא של סעיף 15 לחוק. בעניין זה צודק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו. ב"כ המערער טוען כי גם לעניין הוכחת ההגנות להן טוענים המשיבים, לפי סעיף 15, היה על ביהמ"ש לחזור ולשמוע את כל העדים שהופיעו בפני הוועדה, וכי הסתמכותו על הפרוטוקולים של הוועדה לא היתה כדין, בהיותם בבחינת עדות שמיעה. הפרוטוקולים הוגשו כמוצגים מטעם התביעה דווקא ויו"ר הוועדה העיד כי הוא עצמו רשם בפרוטוקולים את עיקרי דברי העדים שהופיעו בפניו. מכאן שהפרוטוקולים מהווים "עדות מקור" לעובדה שמה שנרשם בהם מהווה תמצית דברי העדים שהעידו בפני הוועדה, אם כי בתור עדות מקור כזאת אין הפרוטוקולים יכולים להוות ראייה לאמיתות של תוכן דברי העדים. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש להסתמך על הפרוטוקולים כשהוא בא לבדוק את טענות ההגנה, וביניהן תום הלב של המשיבים.
ו. כדי ליהנות מהגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק על הנתבע להראות, כי הבחין בדבריו בין עובדה לדעה, וכי העובדה היתה אמת. אשר לדעה המובעת - הסעיף מגן על
דעה הנאמרת בתום לב, אף אם אינה מעוגנת במלואה במציאות. אין ספק כי "הקטע המשמיץ" נשוא התביעה מהווה הבעת דעה לגבי אופיו ומעשיו של המערער, כפי שלדעת הוועדה נתגלו בהתנהגותו בתפקיד הציבורי. הבעת הדעה אינה חייבת להיות נכונה מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה. מטרת הוועדה היתה לתקן את מה שדרש תיקון בניהול המחלקה הנדונה בביה"ח הנדון, ובעיקר לדאוג לכך כי יועמד בראשה אדם המתאים להשיג מטרה זו. על סמך החומר שהיה בפניהם יכלו חברי הוועדה באופן סביר להגיע למסקנה כי המטרה לא תושג ע"י מינוי המערער למנהל וזאת בגלל קווי האישיות שלו. בנסיבות אלה היה גם סביר שיאמרו בדו"ח שלהם מה הם אותם קווי אישיות.
ז. ההגנות האחרות של סעיף 15 מתייחסות אף הן להבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע, אך הן מוגבלות למקרים בהם קיימים חובה או הצדק לפרסם את הדברים מכח היות המפרסם או מקבל הפירסום ממונה או מעוניין בפירסום בגלל היחסים שקיימים ביניהם. בענייננו היו קיימים יחסים כאלה בין הצדדים לפרסום, כאמור בסעיפים 15(2), (3) ו-(7). כאשר מדובר במסקנות של הוועדה שנקראה לבדוק נושא מסויים, אין צורך שהעובדות המהוות בסיס לדעה יפורסמו בין הצדדים יחד עם המסקנות דווקא, אלא מספיק אם העובדות נמצאות בתוך הפרוטוקולים או החומר האחר של הוועדה, שהועברו עם מסקנותיה למי שחובה להעבירן. הגנה על פי סעיף 15(4) היתה קיימת לנתבעים אפילו היה פירסום כזה בצורה רחבה הרבה יותר מן הפרסום המצומצם שניתן לדו"ח הוועדה. ההגנות שעל פי סעיף 15(2), (3) ו-(7) ממילא חלות גם הן על המשיבים, והשימוש בהן היה במקומו אפילו היה מדובר בנתבע אשר שימש בתפקיד שאינו תפקיד בשירות ציבורי.
ח. המערער התפטר שלושה ימים לפני הגשת הדו"ח, ולטענתו, משהגיש התפטרותו, לא היה יותר מקום לכלול בדו"ח הוועדה את הקטע הנוגע לו. ברם, הוועדה וודאי שהיתה חייבת, בכל מקרה, להגיש את הדו"ח למי שמינה אותה, ועל כך חלה ההגנה של סעיף 15(2). מותר גם להניח כי בעת הגשת הדו"ח טרם ידעו חברי הוועדה על התפטרות הנתבע. אולם, אפילו בהנחה כי בעת שנעשה הפרסום של מסקנות הוועדה כבר ידעו כל המפרסמים כי המערער התפטר מתפקידו במחלקה, גם אז הפרסום יכול היה ליהנות מן ההגנה של סעיף 15(4) לחוק. סעיף קטן זה אינו מגביל את הזכות להביע דעה רק כל עוד האדם שלגביו היא מובעת נושא בתפקיד הציבורי שלהתנהגותו בו מתייחסת הבעת הדעה. לא הובאה כל אסמכתא להגבלה כזאת וההגיון אומר כי הבסיס להענקת הזכות קיים גם כאשר אותו עובד ציבורי חדל לכהן בתפקידו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' וולנשטיין. החלטה - השופטת וולנשטיין. עו"ד גדעון מאור למערער, עו"ד נ. קונשטוק למשיבים. 21.3.96).
ע.א. 103/87 - קו מוצרי דלק בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*חיובה של חברת קו מוצרי דלק בע"מ במס רכוש על רצועת קרקע שהופקעה לצורך הנחת קו דלק(מחוזי חיפה - ע"ש 424/86 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא חברה ממשלתית, העוסקת, בין השאר, בהנחת קווי צינורות דלק במעבה האדמה. לצורך זה הוסמכה המערערת ע"י שר האוצר, בתוקף סמכותו לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות, לרכוש זכויות הדרושות להנחת קו הצינורות, תחזוקתו והפעלתו, לתקופה של 49 שנים בקרקע שתוארה בצו. המערערת עשתה שימוש בסמכותה ופירסמה הודעה מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות שלפיה השימוש ברצועת הקרקע המתוארת בתוספת של ההודעה "דרושה לתקופה של 49 שנים... לשם הנחת צינור... כולל זכות מלאה... להכנס לקרקע, לעבור בה למטרת הנחת הצינור ואחזקתו, לביקורת ותיקונים...". בינואר 1981 פירסמה המערערת הודעה כי בכוונתה "לקנות מייד חזקה בקרקע האמורה...". ברצועת קרקע, ברוחב 10 מטר, הנמתחת מאיזור אלרואי פרדיס
בצפון ועד לאיזור גלילות שבמרכז (להלן: הרצועה) נחפרה תעלה ברוחב של מטר ובעומק של 1.5 מטר והונחו צינורות שקוטרם 10 אינץ'. התעלה כוסתה באדמה ולאחר מכן שב המצב לקדמותו והבעלים יכולים להמשיך להשתמש ברצועה כמקודם ולגדל גידולים שונים, בכפוף למגבלה שלא לטעת ברצועה עצים עמוקי שורש. המחלוקת נשוא הערעור היא אם המערערת צריכה לשלם מס רכוש בגין רצועת הקרקע האמורה.
ב. בפני ועדת הערר טענה המערערת כי איננה "בעל" הרצועה, כהגדרתו של מונח "בעל" בחוק מס רכוש. ועדת הערר סברה כי על המערערת חלה פיסקה (1)(ב) להגדרת "בעל" בשל כך שהיא המחזיקה בשטחים שהופקעו לטובתה, והיא הנהנית והשולטת למעשה בשטחים אלה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי החלופה האמורה בסעיף (1)(ב) איננה חלה על המערערת, שכן מדובר ברכישה כפוייה, ואילו החלופה הנ"ל חלה רק על העברה מרצון. ברם, ביהמ"ש המחוזי סבר שעניינה של המערערת נופל להגדרת "בעל" האמורה בסעיף (1א), היינו כי מדובר בקרקע שפורסמה עליה הודעה לפי סעיף 5(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) ושר האוצר אינו זכאי לחזור בו מהרכישה כאמור בסעיף 14 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערערת קנתה חזקה ברצועת הקרקע בה הונחו צינורות הדלק ואינה יכולה לחזור בה מן ההפקעה ומכיוון שכך יש לראותה כ"בעל" רצועת הקרקע המופקעת לעניין סעיף (1א). הערעור נתקבל.
ג. המערערת טוענת כי אין לראותה כ"בעל" על פי החלופה האמורה בסעיף (1א) שכן כל שקיבלה מכוח ההפקעה היא זיקת הנאה, שאין עימה זכות להחזיק ברצועת הקרקע. מכיוון שכך לא התקיימה לגבי ההפקעה מגבלת היעדר ההדירות הקבועה בסעיף 14. בכך צודקת המערערת. עפ"י סעיף 14 הנ"ל לא יוכל שר האוצר לחזור בו מן ההפקעה, אם קנה את החזקה בקרקע שמרכישתה הוא רוצה לחזור, ואילו זכויותיה של המערערת ברצועה אינן עולות כדי זכות שיש עמה חזקה ברצועת הקרקע. יש לראות את תפיסת החזקה בתוואי הצינור ע"י הנחת הצינור והשארתו במקומו כשולית לנוכח מותר הזכויות הנוגעות לרצועת הקרקע. כאמור, לאחר שהוטמן הצינור במעבה האדמה שבו פני הקרקע למצבם הקודם. לכן, יש להיזקק לבחינת זכויותיה של המערערת הקמות לאחר מכן. אשר לאלה, מדובר במגבלת שימוש שהוטלה על הבעלים, ומגבלת שימוש זו אינה כרוכה בשלילת החזקה מן הבעלים. אמנם נשמרת למערערת זכות הגישה לצינור במקרה הצורך, אך עד כה לא נעשה שימוש בזכות זו, והסבירות שכך יארע נמוכה. בנסיבות אלה אין לומר כי בידי המערערת, "החזקה" ברצועת המקרקעין. המסקנה שהמערערת איננה "בעל" לפי חוק מס רכוש מתיישבת עם תכליתו ומטרתו של חוק מס רכוש, המבקש לחייב במס את מי שבידיו לפחות החזקה במקרקעין אך לא פחות מכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל אורן למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 14.3.90).
ע.א. 429+440/87 - זכרון שושנה... בע"מ, חממי והשמשוני נגד דור איטח ואח'
*מחלוקת על זכות במניות חברת מקרקעין שנמכרו ע"י בעלי המניות פעמיים(מחוזי ת"א - המ' 574/84 - הערעור של זכרון שושנה נתקבל ושל חממי והשמשוני נדחה).
א. ביום 19.2.84 נכרת הסכם בין דוד איטח ואחרים (להלן: התובעים) מצד אחד ובין דוד ניסן (להלן: ניסן) מצד שני, בו התחייב ניסן למכור לתובעים 300 מניות בחברת מקרקעין בשם זכרון שושנה (להלן: החברה) תמורת סכום של 20,000 דולר (להלן: הסכם התובעים). ביום 5.3.84 נכרתו ע"י ניסן שני הסכמים נוספים למכירת אותן מניות: הסכם אחד למכירת 150 מניות לעזרא חממי (להלן: חממי) והשני למכירת 150 מניות לאסתר השמשוני (להלן: השמשוני) כאשר התמורה בכל אחד מן ההסכמים הסתכמה בסכום של כ-13,662 דולר (להלן: הסכמי המערערים). באשר להסכם התובעים הוברר כי: התמורה
המוסכמת שולמה במלואה ע"י קיזוז חלק מחוב שחב ניסן לתובעים; במעמד כריתת ההסכם ניתנו לתובעים שטר העברת מניות מניסן, יפוי כח בלתי חוזר לביצועה של העיסקה והצהרה למס שבח מקרקעין; תשלום מס השבח הוסדר; לא נתקבל אישור החברה להעברת המניות; המניות לא נרשמו על שם התובעים. אשר להסכמי המערערים הוברר כי: שולמה מחצית התמורה המוסכמת; נחתמו שטרי העברת מניות על שם חממי והשמשוני; נחתם טופס הצהרה למס שבח מקרקעין והמס לא שולם: ניתן אישור החברה להעברת המניות; המניות לא נרשמו על שם חממי והשמשוני. ביהמ"ש המחוזי העניק לתובעים פס"ד הצהרתי "כי העיסקה שנערכה בין המבקשים (התובעים) לבין ניסן תקיפה ועדיפה על פני העיסקה הנוגדת שנערכה עם חממי והשמשוני" וחייב את החברה "לרשום בפנקסיה את העברת המניות הנ"ל" על שם התובעים. על פסה"ד ערערה החברה הקובלת על ההוראה לרשום בפנקסיה את העברת המניות לתובעים וכן ערערו חממי והשמשוני (המערערים) על פסה"ד בכללותו. ערעורה של החברה נתקבל ושל המערערים נדחה.
ב. המחלוקת המשפטית בערעור סבה בעיקר על דבר הדין, שעל פיו יש לבחון את העיסקאות הנדונות. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנותיו על חוק המטלטלין ואילו המערערים סבורים כי יש להכריע את המחלוקת עפ"י פקודת החברות או עפ"י חוק המכר. לעניין זה יש לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי. לפנינו מחלוקת שכולה נובעת מקיומן של עיסקאות נוגדות, והמסגרת הנאותה והיחידה לפתרונה של מחלוקת זו מצוייה בחוק המטלטלין המתייחס במישרין אל סוגיה זו. סעיף 12 לחוק המטלטלין קובע לאמור "התחייב אדם להקנות לחברו בעלות או זכות אחרת במטלטלין, ולפני שמסר לו את המטלטלין או הקנה לו את הזכות חזר והתחייב עם אדם אחר בהקנייה נוגדת, זכותו של הראשון עדיפה, אך אם השני התקשר בעיסקה וקיבל את המטלטלין או את הזכות בתום לב ובתמורה - זכותו עדיפה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים אמנם פעלו בתום לב, אך לא עלה בידיהם להוכיח את עדיפותם.
ג. כאמור מעניק סעיף 12 עדיפות לקונה השני רק אם הושלמה העיסקה לטובתו ע"י קבלת הזכות, ובאשר למניות השאלה היא מה מהווה "קבלת" הזכות. התשובה לכך ניתנת לפי פקודת החברות, וקיימות שתי תשובות אפשריות. האחת, שהקניין עובר רק עם הרישום בפנקס החברים; והשניה, שהקניין עובר עם מסירתו של שטר ההעברה, ואילו הרישום רק משכלל את הזכות. כשמדובר במחלוקת העולה מן הסיפא של סעיף 12 הנ"ל, יש להעדיף את החלופה הראשונה, וזאת בהתאם לסעיף 46(א) לפקודת החברות שלפיו "חבר החברה הוא מי שהסכים להיות חבר בה ושמו רשום בפנקס רישום החברים שלה". העברת מניה בחברה מיועדת להקנות לנעבר את הזכות להיות חבר בה ע"י רישומו בפנקס החברים, וכל עוד לא נרשם בפנקס החברים אין לראותו כחבר בחברה והעברת הזכות טרם הושלמה. ברם, אפילו היתה גוברת החלופה השניה, לא היה בכך כדי להושיע את המערערים. אם נכונה טענתם כי הקניין עובר עם מסירת שטר ההעברה כי אז התובעים הם שקיבלו את הקניין לפני המשיבים שהרי שטרי העברת המניות ניתנו להם תחילה.
ד. המערערים מדגישים את העובדה שבידם אישור החברה להעברת המניות בעוד שאישור כזה עדיין אין בידי התובעים. אכן, ללא אישור כזה אין תוקף להעברת מניות בחברה, אך, מאידך, אין לראות באישור חזות הכל, לעניין בחינת הזכויות המנוגדות, ובוודאי שאין בו כדי להשלים את העיסקה. אין כל מקור בחוק המלמד על כך שדי באישור ההנהלה כדי להביא את העיסקה לידי השלמה במובן הסיפא לסעיף 12 לחוק המטלטלין.
ה. חיזוק נוסף למסקנתו של ביהמ"ש המחוזי ניתן למצוא בסעיף 16(א) לחוק מס שבח מקרקעין שלפיו "תקפן של מכירת זכות במקרקעין ופעולה באיגוד מקרקעין החייבות במס מותנה במילוי אחר התנאים האמורים להלן, וכל עוד לא נתמלא, לא תוקנה כל זכות על אף האמור בכל דין; משנתמלא כוחו למפרע מעת המכירה או מיום הפעולה". התנאים
שמדובר בהם כוללים את תשלום המס ואין חולק שהמערערים לא שילמו את המס הנדרש. אכן, ניתן להקנות לעיסקה תוקף למפרע ע"י תשלום, אך כל עוד לא בוצע התשלום אין לעיסקה תוקף, וזהו מצב העניינים השורר עתה. אפשרות עתידית שונה אינה מעלה ואינה מורידה.
ו. אשר לערעורה של החברה - פניית המערערים אל הנהלת החברה לאישור העברת המניות נעשתה לאחר שכבר אושרה העברת המניות למערערים. משניתן אישור כאמור, צדקה הנהלת החברה כשלא העניקה אישור נוסף שאינו מתיישב עם האישור הקודם. היתה זו זכותה של ההנהלה שלא לתת אישור נוסף כל עוד לא הוכרעו הזכויות המנוגדות לגופן, ולא על החברה להחליט זכותו של מי עדיפה. גדר סמכותם ושיקול דעתם של מנהלים בבואם לשקול בקשה להעברת מניות מצוי בתקנות החברה, ובענייננו לא בחן ביהמ"ש את התקנות כדי לבדוק מה הסמכות שהוקנתה למנהלים לסרב העברת מניות. מכל מקום, טרם ניתנה להנהלת החברה האפשרות להפעיל את שיקול דעתה אם להעביר את המניות, ומשהוברר כי התובעים הם בעלי הזכות במניות מוטלת כיום על ההנהלה החובה לבחון בקשה לאישור ההעברה, לכשזו תובא בפניהם, ולהחליט בה עפ"י הסמכות ושיקול הדעת המסורים להם. בנסיבות אלה יש לקבל את ערעורה של החברה על ההחלטה המחייבת אותה להעניק את האישור המבוקש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד בצלאל גרוס לחברה, עו"ד גב' ענת רותם לתובעים, עו"ד ז. זלצמן לניסן, חממי והשמשוני.22.3.90).
ע.א. 486/89 - ליליאן אלטמן נגד רודולף אלטמן
*מזונות (מחוזי י-ם - 270/89 - הערעור נדחה).
סכומי המזונות שהמשיב היה חייב לשלם לשני ילדיו עמד באוגוסט 1986 על 660 ש"ח לחודש לערך. ביהמ"ש המחוזי החליט להפחית מסכום המזונות שבהם חוייב המשיב והעמידם על 200 ש"ח לחודש למערערת ו-150 ש"ח לבתם של בני הזוג. טענת המערערת היא כי לא היה מקום להפחית את סכום המזונות. ביהמ"ש סבר כי חלו שינויים המצדיקים התערבות בשיעור המזונות והם: הבת הגיעה לגיל 18 והיא מתגייסת לצבא ועם זאת הביע המשיב נכונות להמשיך ולתמוך בה בסכום של 150 ש"ח וביהמ"ש נתן לכך תוקף של פס"ד; המשיב הוא מורה דרך ובשל המאורעות האחרונים שפגעו בתיירות פחתה הכנסתו; הוא ניסה ידו בהדרכת תיירים בפורטוגל וגם שם לא הרוויח אלא כ-1600 ש"ח במשך השנה; הוא עתה כבן שישים ובשל המשבר בענף התיירות רשום כדורש עבודה בלשכת העבודה; האשה זוכה בקיצבה חודשית משוויצריה ששיעורה כ-960 ש"ח. על יסוד האמור החליט ביהמ"ש להפחית משיעור המזונות כאמור והערעור על כך נדחה. בהתחשב במשאביהם של כל אחד משני בעלי הדין ובנסיבות החדשות שנוצרו אין מקום לשלול את מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עודד בן עמי למערערת, המשיב לעצמו. 14.3.90).
בג"צ 31/90 - הנדה סעיד אלעמודי נגד אלוף פיקוד הדרום ואח'
*הריסת בית לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
בנה של העותרת (להלן: הבן) חשוד בביצוע עבירות בטחוניות חמורות, ובכללן רצח חשוד בשיתוף פעולה, נסיון לרצח וגרם חבלה חמורה לחשוד נוסף בשיתוף פעולה, וכן קשירת קשר לרצח חשודים בשיתוף פעולה. הבן גוייס לפת"ח במטרה לרצוח חשודים בשיתוף פעולה עם השלטונות, והוא גייס אדם נוסף לשם ביצוע משימותיו. במסגרת זו רצח הבן נהג מונית ביריות אקדח, כעבור שבוע ירה בעובד עיריה ופצע אותו ולאחר מכן קשר קשר לרצוח אדם שלישי. בגין מעשים חמורים אלה
הוגש נגד הבן כתב אישום לפני בית דין צבאי והמשפט טרם נסתיים. במקביל עשה המשיב שימוש בסמכותו עפ"י תקנה 119 והחליט להרוס את המבנה בו התגורר הבן. העתירה נדחתה. כשלוקחים בחשבון את התנהגות הבן מזה ואת התוצאות הקשות אשר השימוש בתקנה 119 גורר אחריו מזה, עולה כי אין מקום להתערבותו של בג"צ. לבן של העותרת מיוחסים מעשים חמורים ביותר שיש בהם להצדיק את השימוש בסנקציה הקבועה בתקנה 119 ומה גם שהעותרת ובניה האחרים היו מודעים לפעולות של הבן.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד נסאר לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 8.3.90).
ע.א. 493/87 - חסן עוביד ואח' נגד ארתורו ברמודז ואח'
*טענת הנתבעים כי יפוי הכח שניתן ע"י התובע לפרקליטו לא כלל את שמותיהם (מחוזי י-ם - ה.פ. 3533/86 - הערעור נדחה).
המשיב הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד ארבעה נתבעים וביניהם שני המערערים. ביפוי הכוח שהגיש ב"כ המשיב (להלן: הפרקליט) נכתב בכתב ידו כי הוא מתייחס להגשת תביעה נגד שני אנשים, שאינם המערערים. במהלך כל הדיון באותה תובענה לא העלו המערערים טענה כנגד יפוי הכוח. רק משניתן פס"ד, בו חוייבו המערערים לשלם למשיב סכומי כסף, התעוררו לטעון כי הפרקליט לא היה מוסמך לייצג את המשיב. בהקשר לכך הגישו, כעבור שבע שנים מתום ההליכים, בקשה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי לפרקליט לא היה יפוי כוח לפעול בשמו של המשיב נגד המערערים, ועל כן ההליך שהתקיים נגדם בתובענה האמורה בטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
אכן, ההרשאה בכתב של המשיב לפרקליט היתה להגיש תובענה נגד שני האנשים שאת שמותיהם נקב ביפוי הכוח, אולם משהופיע המשיב לביהמ"ש, בדיון שהתקיים בתובענה, ואף העיד במשפט שהוגש, כאמור, גם נגד המערערים, והתייחס אליהם כאל נתבעים - הרי שהראה בהתנהגות זו כי הוא מסמיך את הפרקליט לתבוע גם את המערערים. שליחות מוקנית גם בהתנהגות השולח כלפי השלוח או צד שלישי (סעיף 3(א) לחוק השליחות). מכל מקום, מעורבותו בדיון מהווה אישור בדיעבד מצד המשיב, לכך שהמערערים נתבעו ע"י הפרקליט "ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה" (סעיף 6(א) לחוק השליחות).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. עצמון למערערים, עו"ד מ. יאיר למשיבים. 15.3.90).
בש"פ 832/90 - ראובן אוקנין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לבית מגורים וגניבת חפצי ערך. לעורר שורה ארוכה מאד של הרשעות קודמות מסוגים שווים, עבירות של גניבה, התפרצות, שוד, הדחה בחקירה, תקיפת שוטרים ועבירות אחרות. בעבר נדון מספר פעמים לתקופות מאסר וריצה שנות מאסר בכלא. לאחר ריצוי עונש מאסר לתקופה של חמש שנים חזר כעבור כשנה וחצי וביצע עבירה נגד הרכוש כשמאסר על תנאי של שנתיים וחצי תלוי ועומד נגדו. קיימות ראיות לכאורה בעבירה האחרונה ואם יורשע העורר הרי המאסר על תנאי הוא בר הפעלה. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש המחוזי שאם ישוחרר העורר ממעצרו הוא יהווה סיכון לציבור והחליט לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור טען לאפלייה בין העורר לבין מי שנאשם יחד עמו באותו כתב אישום, כאשר נגד הנאשם האחר הועלו עבירות נוספות של גניבה מחוץ לעבירות שבהן מואשם גם העורר ואעפ"כ הסכימה התביעה לשחררו בערבות. דין הטענה להידחות. טענת אפלייה או אי אחידות יכולה להטען כשהנסיבות הנוגעות לשני נאשמים שוות הן. בין שווים אין להפלות. אולם בענייננו אין כלל להשוות את עברו של האחר לזה של העורר, ואין עברו
של האחר מלמד על סיכון שיש בו לציבור. הנאשם השני הוא בן אחותו של העורר, ביצע את העבירות לפני שמלאו לו 21 שנים וטרם נדון למאסר. מאידך, העורר הוא בן 31 שנים והוא עבריין בעל עבר כאמור לעיל.
(בפני: השופט אור. 1.3.90).
בש"פ 853/90 - חסן עוביד ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בקשר לעבירות הקשורות בהירואין במשקל של 20 ק"ג. לטענת התביעה קשרו העוררים, ביחד עם אחרים, קשר לייבא את ההירואין מלבנון, והיו שותפים לייבואו והחזקתו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והסניגור טוען שאין בחומר הראיות שבידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמת העוררים. הערר נדחה.
אכן, הראיות אינן ישירות והן מבוססות על שיחות טלפוניות שבהן נטלו העוררים חלק, על לשון קונספירטיבית בה הם והמשוחחים עמם נקטו, ועל פסיפס של השתלשלות אירועים הקשורים באותן שיחות טלפוניות, המצביע על מעורבותם של העוררים בקשר. מכל החומר עולה כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים. צודקים העוררים בתרעומתם על כך שהבקשה למעצרם עד תום ההליכים הוגשה ביום 25.9.89 והדיון נדחה מספר פעמים כשהעוררים נשארים במעצר ורק ביום 7.2.90 ניתנה ההחלטה למעצרם עד תום ההליכים. על פי כל קנה מידה, ואפילו מדובר בתיק ובו ראיות רבות, אין הצדקה לכך שהדיון יידחה מידי פעם ויתארך, וההחלטה תנתן כעבור כ-4 חודשים וחצי. כשמבקשים מעצרו של פלוני לפני שהוכחה אשמתו, זכאי הוא שיוחלט בעניינו בהקדם, ושלא יהיה עצור תקופה כה ארוכה, קודם שהוחלט אם יש הצדקה למעצרו עד תום ההליכים. אולם, על אף הערה זו אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט אור. עו"ד עצמון לעוררים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.3.90).
בש"פ 862/90 - אילנה אסיס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הרדמת קשישים וגניבת חפצי ערך שלהם) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בכתב אישום שהוגש נגד העוררת מיוחסות לה עבירות חמורות ומכוערות. מדובר במספר הזדמנויות בהן גנבה חפצי ערך מקשישים בהם נשלחה לטפל. בחלק מן המקרים הרדימה העוררת את הקשישים בעזרת כדורים שנתנה להם, דבר שהצריך אישפוזם בבית חולים. היא ביצעה את מעשיה תוך התחזות לאחר וניצול האמון שניתן בה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים ועררה נדחה.
על פי נסיבות ביצוע העבירות, נראה שהעוררת מסוכנת לציבור כשהיא מהלכת חופשי. זאת ניתן ללמוד הן ממספר העבירות שעברה והנסיבות בהן עברה את העבירות, תוך שימוש בתעודת זהות מזוייפת והתחזות לאחר, והן מכך שלאחר שנעצרה בגין אחד המעשים המיוחסים לה בתיק זה ושוחררה בערבות, חזרה לבצע עבירות דומות. היא מעלה באמון שניתן בה עם שחרורה בערובה ולאור התנהגות זו אין לתת בה אמון בשנית. גם הבקשה כי העוררת תיעצר במעצר בית בבית אמה אין לקבלה, שכן מעצר כזה אין בו כדי להבטיח שלא תחזור על מעשים דומים. הטלת מעצר בית בנוייה על אמון שניתן בנאשם, שאכן ישאר בביתו, כשאין אפשרות למעקב והשגחה מתמידים שימלא אחר הצו בדבר מעצר בית, ואמון כזה אין ליתן בעוררת. העוררת היא, לטענתה, בהריון, אך אין בכך כדי לשנות מהתוצאה נוכח האמור לעיל.
(בפני: השופט אור. עו"ד בטיטו לעוררת, עו"ד שדמי למשיבה. 1.3.90).
ע.פ. 51/89 - שמואל שוקרון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, שהיה בן 66 שנים בעת ביצוע המעשה, הואשם ע"י המדינה בעבירה של רצח, בכך שביום 29.2.88 גרם בכוונה תחילה למותה של אשתו. עקב עיסקת טיעון, הנובעת ממצבו הנפשי של המערער, הומר האישום ברצח באישום בהריגה וביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל. הסניגור ביקש להתחשב במצבו הנפשי של המערער, שאם כי אינו חולה נפש הרי הוא בעל שיפוט לקוי, מנת משכל נמוכה וכיוצא בכך. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למרות בעיותיו הנפשיות, ביצע המערער את המעשה לאחר תכנון מוקדם, תוך שכלכל את מעשיו באופן מודע. גם לאחר שביצע את המעשה לא הביע המערער חרטה ולדידו היה המעשה מסוג המעשים שמן הראוי היה לעשותם כדי לגמור את החשבון עם המנוחה. למעשה, היה לכאורה מקום להרשיע את המערער ברצח, ורק מחמת נתוניו הנפשיים המיוחדים הסכימה המדינה לעיסקת טיעון. בנסיבות אלה, וגם כשמתחשבים בגילו הגבוה של המערער בעת ביצוע המעשה, אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עמו יתר על המידה.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד וייצמן למערער, עו"ד קוביט למשיב. .1.3.90).
ע.א. 199/87 - אברהם אפשטיין נגד מנהל מס שבח מקרקעין נתניה
*ריבית והפרשי הצמדה על מס שבח בהעברת מקרקעין למלאי עסקי שנעשתה בתקופה שבין התיקונים השונים לחוק מס שבח (ועדת ערר ת"א - ע"ש 366/86 - הערעור נדחה).
ביום 7.9.83 העביר המערער מקרקעין, נשוא הערעור, למלאי עסקי, כמשמעות העברה זו בסעיף 5(ב) לחוק מס שבח מקרקעין (להלן: החוק). שווי הקרקע בעת ההעברה הוערך ב-37,000 ש"ח ומס השבח שולם ביום 14.7.85. המערער חוייב בריבית בגין התקופה מיום 7.10.83 ובהפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.84 ועד ליום התשלום בפועל. הערעור מתמקד בסעיף 94(א) לחוק מס שבח מקרקעין והשפעתו על מכירות "רעיוניות" בהתאם לסעיף 5(ב)(1) לחוק, ו"עסקאות" שנעשו בין התיקון ה-12 לחוק לתיקון ה-15 לחוק. גדר המחלוקת היא השאלה אם יש להטיל ריבית עד ליום 1.10.84 והפרשי הצמדה וריבית בגין קרן בתוספת הריבית מיום 1.10.84 בשל מכירות כאמור, שנעשו בתקופת הזמן שבין שני התיקונים הנ"ל. וועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב וחייבה את המערער בתשלומי ריבית והצמדה כאמור והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון התייחס לסעיף 94(א) לחוק מס שבח מקרקעין, לסעיפים 28, 30 לתיקון מס' 15, לתיקון מס' 12, לתיקון מס' 8 לחוק ולסעיפים אחרים הרלבנטיים לנושא, וכן למגמת התיקונים השונים בחוק, והגיע למסקנה שיש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמנואל גבאי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 13.3.90).
בג"צ 198/90 - אמאל אסד ג'אמוס נגד אלוף פיקוד המרכז ואח'
*הריסת בית לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
אחיה של העותרת (להלן: האח) הודה, כי השתתף בהנחת מטען חבלה תחת רכבה של חשודה בשיתוף פעולה, כי השליך רימון יד לעבר עמדת צה"ל בשכם, וכי ניסה לרצוח אשה שחשד בה כי היא משתפת פעולה עם השלטונות ופצע את בעלה של אותה אשה במכות. בגין פעולותיו של האח החליט המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה ולהורות על הריסת ביתה של העותרת בו התגורר האח. העתירה נדחתה. לא נפל פגם בהחלטת המשיב שיש בו כדי להצדיק התערבות בג"צ. המעשים המיוחסים לאח חמורים ביותר והאמצעי שננקט נגדו עומד ביחס סביר למעשים אלה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. נסאר לעותרת, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 12.3.90).