רע"א 371/89 - אילן ליבוביץ נגד א... אליהו בע"מ ורולקס תעשיות... בע"מ
*צו מניעה לאיסור יבוא מוצרים כדי להגן על היבואן בעל הזכות להפצה בלעדית של המוצר בישראל(מחוזי ת"א - ת.א. 1734/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הראשונה משווקת עטי פרקר בארץ עפ"י חוזה הפצה בלעדי שהעניק לה יצרן עטים אלו. למשיבה השניה זכות להפצה בלעדית של עטי קרוס בארץ מטעם היצרן. המערער עוסק בשיווק סיטונאי של ציוד משרדי ונהג לרכוש עטי פרקר ועטי קרוס מהמשיבות בארץ. בשלב מסויים החל המבקש לרכוש את העטים מידי היבואן של עטים אלה בארה"ב, והוא משווק אותם בארץ במחירים נמוכים מאלו המוצעים ע"י המשיבות. המשיבות ביקשו למנוע יבוא והפצה מתחרים של העטים ע"י המערער והן פנו לביהמ"ש בתובענות שבמסגרתן נתבקש סעד של צו מניעה. המשיבות ביססו את התובענות על שלוש עילות חילופיות: עילה קניינית, כאשר הטענה היא כי השקיעו משאבים בפרסום המוצר ליצירת מוניטין ולפיכך יש להן במוניטין זכות קניינית שאין לפגוע בה; סעד מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר על פי הטענה נהנה המערער מפירות השקעתו של המפיץ הבלעדי; עילה נזיקית, המתבטאת בגרם הפרת החוזה, היינו, ההפרה של זכות ההפצה הבלעדית, שמא המפיץ הבלעדי לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות כלפי היצרן בהתחשב בתחרות שאליו הוא נחשף. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה שהמשיבות הצביעו על קיומה של זכות לכאורה ראוייה להגנה והורה בצו מניעה זמני לאסור על המערער להפיץ את העטים. הערעור נתקבל.
ב. באשר לשאלה אם המוניטין מהווה זכות קניינית - אכן, מוניטין של מוצר הוא נכס ויכולה להיווצר לגביו זכות קניין. זכות זו שייכת לייצרן ולא למפיץ. המוניטין של המוצר דבק במוצר עצמו, והמוצר מזוהה בדרך כלל עם הייצרן שמייצר אותו, ולא עם המפיץ אשר מפיץ אותו. שאלה אחרת היא אם הייבואן המתחרה עושה שימוש במוניטין שלא ברשות בעליו. אין צורך לדון בשאלה מה היה הדין אילו היה הסכם בין הייצרן לבין הייבואן בארה"ב האוסר עליו להפיץ את המוצרים מחוץ לארה"ב. הסכם כזה אינו קיים, והתשובה לשאלה האמורה היא כי בפעולותיו של הייבואן המתחרה אין משום שימוש במוניטין של המוצר שלא ברשות בעליו, הייצרן. הרוכש את הסחורה רוכש אותה יחד עם המוניטין אשר צמוד אליה. משרכש את הסחורה, רשאי הרוכש להפיצה הלאה, תוך שהוא נהנה מן המוניטין אשר קיים לסחורה זו. המסקנה היא כי השימוש שעושה המערער במוניטין של העטים אין בו משום נטילת קניין המשיבות שלא ברשות ולמשיבות אינה צומחת עילה .קניינית כנגד המערער.
ג. אשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט - לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר, אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו, אלא צריך כי ההתעשרות היא "שלא עפ"י זכות שבדין". קיימים מקרים בהם ניתן להצביע על זכות שבדין כעילה להתעשרותו של הנתבע ומאידך קיימים מקרים בהם ניתן להצביע על דין אשר שולל את הפעולה שגררה את ההתעשרות של הנתבע, אך קיימים מקרים הקשים להכרעה כאשר אין להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בכך אם ההתעשרות היא בלתי צודקת. מבחן הצדק מודרך עפ"י "תחושת המצפון והיושר" ועפ"י השקפות בדבר "הישר והטוב". לא רגש הצדק של השופט האינדבידואלי קובע בעניין זה, אלא עקרונות שנתגבשו במרוצת הזמן ושעל פיהם פוסקים. כאמור, לא נפגעו המשיבות בזכות קניין ואף לא בזכות חוזית ואולם מכוחם של דיני עשיית עושר ניתן להגן אף על ציפיה, גם אם אין היא עולה כדי זכות חוזית או קניינית, ופגיעה בה עשוי שתוגן במסגרתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט
ד. בתביעתן מבקשות המשיבות בעצם, הגנה על ציפייתן להמשך הקשר המסחרי עם לקוחותיהן כמפיצות בלעדיות. הזכות למימוש הציפייה זוכה בדרך כלל להיקף הגנה קטן
יותר מאשר זו המוענקת לזכות קניין. מול ציפייתו של התובע ניצבים שיקולים ואינטרסים נוספים שיש להביאם בחשבון, וידם של אינטרסים אלו עשויה להיות על העליונה. במקרה כזה ציפייתו של התובע לא תזכה להגנה. בענייננו, מול האינטרס של המפיץ הבלעדי להמשך הקשר עם לקוחותיו, ניצבים ומתמודדים שני אינטרסים נוספים: האינטרס הציבורי שבתחרות החופשית; האינטרס של הפרט לחופש העיסוק המוכר בשיטתנו כאחד מחירויות היסוד הבסיסיות של האדם. בהתמודדות זו האינטרסים של התחרות החופשית ושל חופש העיסוק על העליונה. המסקנה היא כי אף אם קיימת התעשרות של המתחרה על חשבון המפיץ הבלעדי, הרי שאין לומר שהיא "אינה כדין".
ה. טענתן האחרונה של המשיבות היא, כאמור, עילה בנזיקין של גרם הפרת חוזה. גם טענה זו יש לדחות. הזכות הבלעדית של המפיץ כפי שניתנה לו בחוזה לא הופרה. הייצרן שהעניק את הזכות הבלעדית לא הפר את התחייבותו למכור סחורתו בישראל רק למפיץ הבלעדי, ואף אם פחת ערכה של זכות ההפצה לאור היבוא המתחרה אין פירוש הדבר כי זכותו של המפיץ הופרה. אשר לטענה כי פעולות המערער עלולות לגרור את הפרת ההתחייבויות החוזיות של המפיץ הבלעדי - מדובר בחשש והשערה גרידא ואין ראיה כי הפרה כזו אכן תתרחש. לפיכך ניתן להשאיר בצריך עיון את הדיון בשאלת התגבשותה של עוולת גרם הפרת חוזה במקרים מסוג זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודה רסלר למבקש, עוה"ד גב' ליאורה פולצ'ק ודוד סיטן למשיבות. 18.1.90).
רע"א 845/90 - סהר חברה לביטוח בע"מ נגד עמיהוד וקסלר ואח'
*ביטול פס"ד נגד אחד הנתבעים שטען כי עוה"ד שייצג את הנתבע השני לא ייצג אותו(מחוזי ת"א - המ' 1148/90 . הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הגישה תובענה בסדר דין מקוצר כנגד חברה ושניים אחרים, ובכללם המשיב הראשון (להלן: המשיב), שעילתה החזרת הלוואה שניתנה לחברה בערבות שני הנתבעים האחרים. הוגשה בקשת רשות להתגונן שנתחזתה כמוגשת גם מטעם המשיב באמצעות עו"ד (להלן: הפרקליט). בסעיף 2 לתצהיר, שניתן לתמיכה בבקשה, כתב הערב האחר כי התצהיר ניתן גם בשם המשיב. הבקשה נדחתה בחלקה הגדול וביום 8.11.89 ניתן נגד הנתבעים פסק דין לגבי הסכום שלגביו לא ניתנה רשות להתגונן. במחצית השניה של חודש ינואר הגיש המשיב בקשה לביטול פסה"ד מיום 8.11.89, כשבתצהיר נאמר כי המשיב קיבל מלשכת ההוצל"פ אזהרה לפרוע את החוב הפסוק, ולדבריו הוא לא ידע על פסה"ד, לא הומצאו לו ההזמנה וכתבי בי דין, הוא לא הכיר את הפרקליט ולא מינה אותו לייצגו והוא לא הסמיך את הערב האחר להצהיר בשמו. לגופו של עניין טען המשיב כי המבקשת אישרה לו בכתב שהיא תהיה מנועה מלנקוט נגדו "איזה שהם הליכים מחוץ למימוש נכס" נשוא משכון שניתן למבקשת בקשר לאותו חוב. ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את פסה"ד ולתת למשיב רשות להתגונן והמבקשת חוייבה בתשלום הוצאות של 2,000 ש"ח והוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה מבלי לבקש תשובה מהמשיב.
ב. פרקליטה של המבקשת טען כי השופט "איים" עליו עם פתיחת הדיון שאם לא ישתוק ויסכים לבקשה ייענש בהוצאות לדוגמה - יהא אשר יהא משקלה של טענה זו הרי אין לה תימוכין בפרוטוקול וכל מה שנאמר בו הוא שביהמ"ש המליץ לפרקליט המבקשת לוותר על טענות טרומיות ולהסכים לביטול פסה"ד. בהצעה זו אין כל פגם. עוד טענה המבקשת כי לא ניתן לה לחקור את המשיב כראוי, אך גם לטענה זו אין תימוכין בפרוטוקול, ומכל מקום רשאי היה ביהמ"ש להפסיק את החקירה אם ראה שהיא מתארכת יתר על המידה. הטענה השלישית היא שהפרקליט של החברה והערב האחר או מי מהם לא צורפו לדיון ולא הועדו
- אולם, לא היה מקום לצרפם כבעלי דין ואם רצתה המבקשת להעידם כדי לסתור את תצהיר המשיב יכלה לעתור לרשות מיוחדת כדי להעידם כבר בגדר ההמרצה.
ג. לגוף העניין טענה המבקשת כי המשיב אך עתר לביטול פסה"ד ולא לביטול ההחלטה הדוחה את הבקשה לרשות להתגונן - אך ההחלטה האמורה נבלעה בפסה"ד ומכל מקום טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות לערער. גם הטענה האחרת של המבקשת כי ההליך שננקט ע"י המשיב לא היה ההליך המתאים אינה מצדיקה מתן רשות להתגונן, שכן אם צודק המשיב בטענה שהבקשה לרשות להתגונן הוגשה שלא על דעתו, משמע שבעקבות ההליך שהוגש נגדו ניתן פס"ד המחייב אותו לתשלום סכום כסף ללא הזמנתו לדיון, וכבר משום כך היה דין בקשתו להתקבל. גם לגופו של עניין הראה התצהיר עילת הגנה. אין עילה למתן רשות לערער גם לעניין ההוצאות לטובת המשיב וגם לעניין ההוצאות לטובת המדינה. בבקשה זו חוייבה המבקשת לשלם לאוצר המדינה 7,500 ש"ח.
(בפני: השופט ש. לוין. 21.2.90).
ע.א. 34/88 - ג'וזפינה רוטנברג רייס ואח' נגד עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח'
*רכישת דירה ע"י אחות בכספו של האח ודרישת יורשי האח כי הדירה תירשם על שמם בטענה של היווצרותה של נאמנות(מחוזי חיפה - המ"פ 1096/85 - הערעור נתקבל).
א. למנוחה חנה אברמן (להלן: המנוחה) היה אח בשם סמיל רייס, (להלן: המנוח), תושב מילאנו באיטליה. המנוחה עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1959. בשנת 1965 העביר המנוח ארצה כספים, ששימשו בידי המנוחה לרכישתה של דירה בחיפה (להלן: הדירה). ביום 29.11.65 נרשמה הדירה על שמה של המנוחה והיא גרה בה עם משפחתה עד פטירתה במרץ 1985. המנוח נפטר באיטליה עוד בשנת 1970. המערערת, אלמנתו של המנוח, המשיכה להתגורר באיטליה ובתו של המנוח (המערערת השניה) עלתה ארצה בשנת 1983. המשיב הראשון הוא עזבונה של המנוחה. ביום 3.7.85, לאחר פטירתה של המנוחה, הגישו המערערות תובענה להצהרה כי הדירה נרכשה ע"י המנוחה עבור אחיה המנוח, וכי היא החזיקה בה בנאמנות עבורו, ולפיכך הן הבעלים של הדירה. המשיבים התגוננו בשתי טענות: כי הדירה ניתנה למנוחה ע"י המנוח במתנה; כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות, וציין כי גם לגופו של עניין לא עלה בידי המערערות להוכיח את יצירתם של היחסים המשפטיים אשר לקיומם הן טענו. הערעור נתקבל.
ב. מסכת הראיות שנפרשה בפני ביהמ"ש כללה בעיקרה מכתבים שנשלחו מאת המנוח אל המנוחה לפני רכישת הדירה. כן הופיעו כעדים בתו של המנוח ובנה של המנוחה ובסופו של דבר העדיף ביהמ"ש להסתמך על המכתבים. מתוכן המכתבים הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא הוכחה יצירת יחסים משפטיים מחייבים בין המנוחים, כך שהדירה איננה של המנוח. באשר לנתונים עובדתיים אלה המסקנה העולה מהמכתבים היא שונה. מקריאת המכתבים ניתן להסיק כי בין המנוחים נוצרה מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות לעניין רכישת הדירה עבור המנוח.
ג. אשר להגנת התיישנות שעליה התבסס ביהמ"ש המחוזי בהכרעתו - התביעה היא תביעה במקרקעין שלגביה חל סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות אשר לפיו תקופת ההתיישנות היא בת 15 שנים. עילת התביעה נולדה, לפי גירסה זו, לכל המאוחר ביום 29.11.65, יום רישום הדירה על שם המנוחה, התביעה הוגשה ביום 3.7.85, היינו קרוב לעשרים שנה מיום היוולד עילת התביעה, ומכאן שהתביעה התיישנה. טוענות המערערות כי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע שתי תקופות התיישנות לתביעות במקרקעין, האחת של 15 שנים והשניה של 25 שנים (במקרקעין מוסדרים), וכי מי שטוען להתיישנות עליו להראות כי חלה התקופה האחת ולא רעותה, ומכאן שיש להחיל על המקרה התיישנות של 25 שנים שטרם עברה. בדין דחה ביהמ"ש טענה זו, בקבעו כי התקופה הארוכה יותר המופיעה בסיפא של
סעיף 5(2) הנ"ל הינה בגדר החריג לכלל המופיע ברישא שתקופת ההתיישנות היא של 15 שנים. כאשר הנתבע מעלה טענת התיישנות והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור.
ד. טענה אחרת בפי המערערות שיש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעו לתובע העובדות, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכאן, לטענת המערערות נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה. ביהמ"ש המחוזי דחה, ובדין דחה, טענה זו, כי בפני המנוח ויורשיו היתה פתוחה האפשרות לברר, ללא צורך במאמץ מיוחד, את מצב הרישום של הדירה. אין גם לומר כי עריכת החוזה על שם המנוחה והרישום על שמה היה בגדר תרמית, שהרי דובר על כך מפורשות בהתכתבות בין הצדדים.
ה. הטענה היחידה שלא נדונה כדבעי, למרות שהועלתה, היא הטענה בדבר היווצרותה של נאמנות. בנסיבות המקרה, בו נתן פלוני סכום כסף כדי שפלמוני ירכוש רכוש עבור פלוני וירשום אותו - בינתיים - על שם השליח, נכון היה לבדוק את עניין הנאמנות בצורה יסודית. המקרה אמנם אירע לפני תחילת תוקפו של חוק הנאמנות, אולם הספיקות של בתיהמ"ש בדבר תחולת הנאמנות הפרטית התייחסו להיווצרותה של נאמנות כמוסד משפטי מוסדר, ולא לקיומן של זכויות שביושר בדרך כלל. לעניין זה, סעיף 161 לחוק המקרקעין, השולל זכויות שביושר, אינו חל כאן, שכן רכישת הדירה התבצעה לפני תחילתו של חוק המקרקעין. לפי דיני היושר, מקום בו מועברת הבעלות בנכס לפלוני, בעוד הכסף לרכישת הנכס בא מידי אלמוני, קמה חזקה לטובת האחרון לפיה מוחזק הנכס בנאמנות עבורו בידיו של הראשון. החזקה האמורה מקורה ברצון להתחקות אחר אומד דעתו של נותן הכספים, והיא יוצרת הנחה לכאורה בלבד, הניתנת לסתירה בראיות. המגמה להתחקות אחר כוונתו של נותן הכספים הביאה גם לגיבושה של חזקה הפוכה בדבר כוונת מתנה, כאשר בין נותן הכספים ובין הבעלים הרשום קיימים יחסי קירבה מיוחדים. כשם שניתן לסתור את החזקה המקורית בראיות, כך ניתן גם לסתור את חזקת המתנה, ולהראות כי כוונת המשלם היתה לשמור לעצמו את הבעלות בנכס.
ו. במקרה שלפנינו מדובר ביחסי אח ואחות ואינו מתקיים המבחן של יחסי הקירבה המיוחדים, המקיימים את החזקה בדבר מתנה. מכאן כי גם לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי אשר סבר כי לא ניתן להכריע בין גירסאות הצדדים על סמך המכתבים שהוצגו, היה מקום לפסוק לטובת יורשותיו של המנוח, לנוכח החזקה המקורית בדבר שמירת הזכות בנכס למשלם כספי הרכישה. קל וחומר שיש לפסוק כך לאחר שהוסק, כאמור, מקריאת המכתבים כי המנוח ביקש לשמור לעצמו את הבעלות בדירה. לנוכח מסקנה זו התוצאה לא היתה משתנה גם אם היתה מתקבלת הסברה כי בין האח והאחות שררו יחסים מיוחדים שהצדיקו קיומה של החזקה בדבר מתנה, שכן החזקה נסתרה בראיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד עמי י. נחום ובנימין בכר למערערות, עודד ואב טלמור למשיבים. 22.1.96).
ע.א. 507/88 - יוסף אבו חוסיין נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח'
*טענה לזכות קיזוז של חברת ביטוח נגד תביעת סוכן הביטוח לעמלות. *גובה ההוצאות שנפסקו(מחוזי חיפה - ת.א. 1036/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי בעניין הוצאות נתקבל).
א. המערער הינו סוכן ביטוח של המשיבה והגיש נגדה תביעה כספית על סכומי עמלות שונים. בהגנתה לא כפרה המשיבה בזכאותו של המערער לעמלות ולהחזרי הוצאות, אך טענה כי זכותה לקזז תשלומים אלה כנגד חובותיו של המערער כלפיה, חובות בגין פרמיות ביטוח שלא העביר. ביהמ"ש המחוזי דחה את רוב סעיפי התביעה וקיבל את טענת המערער במישור אחד, זכותו במחצית החוב של המשיבה לשותפו של המנוח אשר שולם כולו
לשותף - והורה על התשלום בהתאם. הערעור מופנה כנגד דחיית התביעה לתשלום העמלות והוצאותיו האחרות של המערער. הערעור הנגדי נזנח בחלקו ונותר ערעור נגדי בעניין אי פסיקת הוצאות לטובת המשיבה בביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. המערער טוען כי בפועל לא פיגר בתשלומי הפרמיות למשיבה ולכן לא היה כל חוב אשר היא רשאית לקזז. באשר לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי על המערער היה מוטל נטל השכנוע בעניין תנאי הסדר התשלומים בינו לבין המשיבה והוא לא הצליח להראות כי אופשר לו לשלם את היתרה באיחור של 4 חודשים. ביהמ"ש הדגיש כי מדובר בתקופת אינפלציה דוהרת ואין זה סביר כי המשיבה היתה מאפשרת למערער להשהות תשלום שהוא חב לה במשך 4 חודשים. מסקנה זו נכונה היא. צודקת המשיבה כי ההסדר מלכתחילה לא איפשר למערער לפגר בתשלומיו, ואין חשיבות לעובדה שהמשיבה לא הציגה נוהג כתוב בנוגע להסדרי הגבייה. די בחילופי המכתבים שהגישה כדי ללמוד על ההסדר הספציפי עם המערער, מה גם שנטל השכנוע היה מוטל על המערער.
ג. המערער טען כי אין קשר בין תשלום הפרמיות מצידו לבין זכויותיו לעמלות מצד המשיבה ועל כן אין לקזז את חוב הפרמיות. לחיזוק טענתו מצביע המערער על סעיף 15 לחוק חוזי הביטוח הקובע כי המבטח זכאי לבטל חוזה ביטוח אם דמי הביטוח אינם משולמים במועדם, ומכאן למד המערער כי המבטח אינו זכאי להפעיל סנקציות קיזוז נגד סוכן הביטוח. טענה זו בדין נדחתה. חוק חוזה הביטוח בהוראה הנ"ל מסדיר יחסי מבטח מבוטח ואין לו נגיעה למעמד הסוכן. הוראת הקיזוז הרלוואנטית היא סעיף 53(א) לחוק החוזים ולא הוכח קיומו של הסכם המונע קיזוז. אשר לטענות האחרות של המערער כי מבחינה עובדתית אין כל חוב מצידו למשיבה, הרי כל טענותיו לגבי טעויות אצל המשיבה בניהול חשבונות אינן רלוונטיות לאור ההסכמים המאוחרים יותר לתשלום הפיגורים, אליהם הגיע במשא ומתן עם המשיבה.
ד. המשיבה בערעור נגדי מלינה על כך שלא נפסקו הוצאות לטובתה. ביהמ"ש המחוזי סירב לזכותה בהוצאות "מאחר והנתבעת חוייבה בחלק מן התביעה". לטענת המשיבה, הסכום בו חוייבה מסתכם בפחות מ-%5 מסך התביעה בעוד ששאר חלקי התביעה נדחו. כל מחדלה של המשיבה, כך היא טוענת, היה טכני, שכן היא שילמה את הסכום בו זכה התובע לשותפו המנוח ולא החזיקה אותו תחת ידיה. לעניין זה הדין עם המשיבה. אכן, אין ביהמ"ש העליון מתערב בענייני פסיקת הוצאות בערכאה נמוכה, אולם המקרה דנן מצדיק סטייה מן הכלל. תביעתו של המערער הוכחה כחסרת בסיס ברובה המכריע ובמקרה כזה אין הנתבע צריך לצאת בחסרון כיס. הסכום בו חוייבה המשיבה היה סכום פעוט ביחס לשווי התביעה וכאמור שילמה המשיבה את הסכום הנ"ל בטעות לעזבונו של השותף המנוח. בנסיבות אלה היה מקום לחייב את המערער בהוצאות המשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד אבו חוסיין למערער, עו"ד מ. ריבק למשיבה. 15.2.90).
ע.א. 437/87 - צחי כהן (קטין) נגד חברת החשמל לישראל בע"מ
*תביעת פיצויים של נער שנפגע ממכת חשמל כאשר השליך חוט מתכת ופגע בקו מתח גבוה(מחוזי נצרת - ת.א. 534/85 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1979, בהיות המערער בן 10 שנים, עמד על גג בית אשר בשכנות לבית מגוריו, נטל חוט מתכת ארוך, נעמד בצמוד למעקה הגג העשוי מתכת, וכמעשה קונדס זרק את החוט. החוט פגע בכבל חשמל של קו מתח גבוה העובר בקרבת הבית וכתוצאה מכך התחשמל המערער, נכווה קשות בחלקי גופו השונים ונשאר נכה לצמיתות בשיעור גבוה. המערער תבע את המשיבה בנזיקין באשר לטענתו נגרמו נזקיו בתאונה עקב רשלנותה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
ב. אין מחלוקת שהנזק נגרם ע"י כבל חשמל המהווה חפץ מסוכן כמובנו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין וכי על כן, על המזיק להוכיח שלא התרשל, וכי נקט באמצעי זהירות נאותים למניעת הנזק. קו המתח שהחוט פגע בו עובר במרחק של קרוב ל-5 מטר מהבית, עליו עמד המערער בעת שזרק את החוט. טענת המשיבה היא שבשמרה על מרחק של כ-5 מטר מהכבלים ועד לבית הסמוך, בנוסף להתקנת הכבל בגובה מתאים מפני הקרקע, שמרה על אמצעי זהירות מקובלים וראויים, ולא היה עליה לנקוט באמצעי זהירות נוספים. מאידך טוען המערער כי היה על המשיבה לנקוט אמצעי זהירות גם כנגד סיכון כדוגמת זה שבענייננו. אין ספק כי המשיבה חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים, המתחייבים לפי הנסיבות למניעת סכנת התחשמלות הצפוייה מרשת זו. השאלה היא אם אמצעי הזהירות בהם נקטה המשיבה היו סבירים ואם היה די בהם. התשובה לכך היא חיובית.
ג. מזיק החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריותו כלפיו חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט באלה, ובשל כך נגרם הנזק, חב הוא כלפי הניזוק. המבחן הוא אובייקטיבי, והשאלה היא אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה. בענייננו הראתה המשיבה שנקטה באמצעי זהירות סבירים. אמצעי הזהירות המקובל כדי למנוע סכנת התחשמלות ע"י קווי חשמל עיליים הוא ע"י הרחקתם מבניינים סמוכים מרחק בטיחותי מינימלי וכן התקנתם בגובה מינימלי מסויים מעל הקרקע. אמצעי זה היה מקובל בעת קרות התאונה והוא מקובל עד היום. אמצעי זה מקובל בישראל ומקובל גם בארצות אחרות שבהם המרחק הנדרש הוא אף פחות מזה שהמשיבה שומרת כאן בארץ. על פי כל הראיות היתה בניית קו המתח הגבוה בהתאם לנוהלים המקובלים וכן עמדה המשיבה בדרישות הבטיחות שאותם הציב משרד האנרגיה והתשתית. אכן, שמירת נורמה הנדרשת בתקנות או ע"י הרשות הממונה לא תמיד תכריע בשאלה אם הצעדים שננקטו די בהם מבחינת סבירותם, אך העובדה שאמצעים שננקטו תואמים את דרישות הרשות הממונה, יש בה תימוכין לטענה שאמצעי הזהירות שננקטו היו סבירים. אמנם אין באמצעים שננקטו ע"י המשיבה כדי לשלול כליל אפשרות של פגיעה ע"י כבל החשמל הנדון, אך על המשיבה אינה מוטלת אחריות מוחלטת לכל נזק שייגרם ע"י כבל חשמל שבהחזקתה. מה שמוטל עליה הוא רק לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעתו של נזק כזה ובכך עמרה המשיבה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין. אור. החלטה - השופט אור. עו"ד קין מירון למערער, עו"ד ב. שריה למשיבה. 13.2.90).
ע.א. 583/87 - מפעלי מתכת עג"ם בע"מ נגד מס שבח מקרקעין ואח'
*שומת מס שבח(ועדת ערר מחוזי חיפה - עמ"ש 14/86 - הערעור נדחה).
א. המערערת רכשה מהמשיבה השניה (להלן: המשיבה) שתי חלקות במפרץ חיפה (להלן: הקרקע). בחוזה ננקבה התמורה בסכום של כ-170,000 דולר. המערערת והמשיבה הגישו למשיב הצהרות בדרך של שומה עצמית עפ"י הוראות סעיף 73 לחוק מס שבח. המשיב לא קיבל את השומות וביום 21.10.85 הוציא שומות, שנשאו כותרת "שומה זמנית" לפי סעיף 78(ב)(1) של החוק. בשומות אלה הוערך שווי הקרקע ע"י המשיב בסכום של כ-420,000 דולר. על שומות אלה הגישו המערערת והמשיבה השגות ומשנדחו ההשגות הוגשו עררים לוועדת ערר. ביני לביני הוציא המשיב, ביום 22.3.86, הודעות שומה נוספות שנשאו כותרת "הודעות שומה סופיות" לפי סעיף 78(ד) של החוק. בהודעות אלה הצריך המשיב את שווי הקרקע כמו בהודעות השומה הזמניות. העררים תוקנו כך שיכללו ערר גם על השומות הסופיות. וועדת הערר קיבלה את העררים של המערערת והמשיבה בחלקם והשומות תוקנו באופן ששווי הקרקע נקבע בסך השווה ל-340,000 דולר. ההפחתה נעשתה ע"י
וועדת ערר לאחר שזו התחשבה במספר גורמים שלא נלקחו בחשבון ע"י המשיב. הערעור נדחה.
ב. טענתה הראשונה של המערערת היא כי "השומה הזמנית" שנשלחה ע"י המשיב ביום 21.10.85 כללה שומה לפי מיטב השפיטה, ועל כן, אין היא יכולה להוות שומה זמנית עפ"י החוק. כיוון שכך השומה הזמנית אינה תקפה ואילו השומה הסופית שנשלחה ביום 24.3.86, כבר נשלחה לאחר חלוף שישה חודשים מיום שהוגשה ההצהרה בדבר שומה עצמית, ועל כן הפכה, לפי סעיף 78(ד) לחוק, לשומה סופית. טענה זו אין לקבל. צודקת המערערת בטענתה כי "השומה הזמנית" שנשלחה לה, אינה יכולה להוות שומה זמנית, שכן בשומה זו העריך המשיב את שווי הקרקע עפ"י מיטב השפיטה ושומה זמנית הינה אישור זמני של הנתונים שמופיעים בהצהרת הנישום. אולם, התוצאה היא כי השומה שנשלחה ב-21.10.85, בתוך התקופה של שישה חודשים, על אף שכותרתה הינה "שומה זמנית", הרי על פי תוכנה הינה שומה סופית, במובן זה שהיא קובעת את שווי הקרקע לפי מיטב השפיטה של המשיב. עפ"י סעיף 108 לחוק לא יגרע תקפן של ההודעה או פעולה אחרת שנעשתה לפי החוק בגלל פגם בצורה וכדומה. מכאן כי אם בטעות כונתה שומה כ"שומה זמנית" על אף שעל פי תוכנה הינה "שומה סופית", הרי זו למעשה שומה סופית על פי מיטב השפיטה, כפי שברור מעיון בה.
ג. טענה אחרת בפי המערערת כי המשיב לא קבע שקיימים יחסים מיוחדים בין המערערת למשיבה, או חוסר תום לב מצידה, ומשלא קבע כך, לא היה מקום לחרוג מהתמורה הנקובה בחוזה ולקבוע שווי גדול יותר לקרקע. ב"כ המערערת מבקש כנראה להסתמך על הגדרת "שווי" שבסעיף 1 לחוק, אולם בנסיבות המקרה אין בטענה זו ממש. המשיב העריך את שווי הקרקע בלמעלה מפי שניים מהמחיר המוצהר וועדת הערר מצאה ששוויה הוא פי שנים מהמוצהר. אם קיים פער ניכר בין שווי הנכס לבין המחיר לפי ההסכם, יהיה זה מוצדק לקבוע שנתקיימו בנסיבות המקרה או חוסר תום לב, או השפעה על המחיר בגין יחסים מיוחדים בין הצדדים, ולפי ההגדרה שבסעיף 1 במקרה כזה יהיה השווי הסכום שיש לצפות לו ממכירת הזכות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון.
ד. המערערת ביקשה שביהמ"ש יתערב בקביעה שווי הקרקע שנעשתה ע"י וועדת הערר. גם בקשה זו יש לדחות. וועדת הערר לא היתה מוכנה לסמוך על עדויות מנהל המערערת ומנהל המשיבה בדבר נכונות המחיר הנקוב בחוזה וחוות הדעת של השמאי מטעם המערערת נמצאה ע"י הוועדה "שטחית". לעומת אלה נמצאה עדותו של השמאי המחוזי מהימנה ומשכנעת. על יסוד אלה החליטה וועדת הערר את אשר החליטה. קביעתה היא קביעה עובדתית ונסמכת על שומה ועובדות שהוועדה ראתה להסתמך עליהן ואין להתערב בה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חיים שפרן למערערת, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 8.1.90).
בש"פ 111/90 - מדינת ישראל נגד פלונים קטינים
*שחרור בערובה (יידוי אבנים בכלי רכב)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. בדצמבר 1989 קשרו שני המשיבים ואחרים קשר ליידות אבנים בכלי רכב. המשיב הראשון, עמד בנקודה הצופה על הכביש הראשי מירושלים לא-טור וסימן לחבריו על בואן של מכוניות ישראליות והללו יידו אבנים על המכוניות שעברו לידם. לפי כתב האישום נזרקו אבנים על מונית ועל מכונית משטרה שחלפו במקום. דקות מספר לאחר מכן הגיעו למקום שוטרי משמר הגבול והמשיב השני זרק עליהם אבנים, ניסה לברוח ונעצר. המשיב הראשון נעצר לאחר מכן הודה בביצוע המעשה. המשיבים הואשמו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והתביעה ביקשה מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה אך לדעתו "אין לומר עליהן שהן כה מוצקות וכה
וודאיות שהרשעה על פיהן היא קרובה לוודאי, בייחוד כאשר העד והמתלונן העיקרי חסר מן הספר" ועל כן הורה לשחרר את המשיבים בערבות. ב"כ התביעה טען בערעור כי בהודעה שמסר המשיב הראשון ובעדויות השוטרים יש ראיות לכאורה כנדרש בחוק, ולעומתו טוענת הסניגורית כי יש לאמץ את החלטת ביהמ"ש המחוזי, וזאת משום שאין עדות של נהג המונית שנפגעה ראשונה מיידוי האבנים; ניתן לגלות אי אלו סתירות ביחס למועדי האירועים כפי שתוארו בעדות השוטרים; המשיב השני טוען טענת אליבי וטענתו נתמכת בתצהירים של קרובים. הערר נתקבל.
ב. תנאי קודם למעצרו של נאשם עד תום ההליכים הוא קיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמתו, ובמקרה דנן קיימות ראיות כאלה במידה הדרושה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. השינויים בהודעות השוטרים שעליהם הצביעה הסניגורית, אין בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות. קיימים הסברים לחוסר התאמה זה. היעדר עדותו של נהג המונית אינה מפחיתה ממשקל הראיות העולה מתוך הודעת המשיב הראשון והודעות השוטרים. טענת האליבי שבפיו של המשיב השני אין בה, לכאורה, כדי לסייע בידו, לא מבחינת זמני האירועים ולא מבחינת המרחק שבין מקום האירועים למקום שהוא נמצא בו, לטענתו. לפיכך יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ש. ניצן לעוררת, עו"ד גב' א. חדאד למשיבים. 19.1.90).
ע.א. 773/88 - שי רדום ושושנה רדום נגד מחסני קירור בנמל תל אביב בע"מ ואח'
*מינוי מנהלים בחברה(מחוזי ת"א - ה.פ. 571/88 - הערעור נדחה).
א. המשיבה נוסדה ב-1950 ואימצה לעצמה את לוח א' של התוספת השלישית בפקודת החברות, בשינויים מסויימים. תקנה 4 לתקנות, שהוספה, קובעת כי מנהלי החברה ייבחרו לתקופה של שנה אחת. ב-1960 חל שינוי במבנה החברה, ונתקבלה תקנה 5 האומרת "מספרם של מנהלי החברה יהיו 3 והם... שלמה רדום: אבא רדום: דוד שני: זכות החתימה יהיה...". אבא רדום נפטר בדצמבר 1963, שלמה רדום נפטר בדצמבר 1966. בפברואר 1967 נבחר המערער כמנהל החברה, במאי 1985 נבחר אחר תחתיו וכך נבחרו כמנהלים המשיבים 3,2 ו-4. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פס"ד הצהרתי כי "המשיבים 3,2 ו-4... המתיימרים לפעול כמנהלים... לא מונו כדין והינם נעדרי סמכות כמנהלים". לטענת המערערים, הדרך היחידה לבחירת מנהלים היא בשינוי תקנה 5 לתקנות החברה. משלא נעשה הדבר אין תוקף למינוי המנהלים שנעשה מאז פטירתם של המנהלים שמונו בדרך תיקון התקנות.
ב. כל המינויים שנעשו לאחר פטירת המנהלים נעשו ע"י מועצת המנהלים ומאז 1985 אושרו מינויים אלה מדי שנה ע"י האסיפה הכללית ברוב רגיל. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים וקבע כי במשך השנים נזנחה תקנה 5 ולא נהגו על פיה. זאת ועוד, לדעתו אין צורך בהחלטה מיוחדת לשם מינוי מנהל בחברה, ודי בהחלטה של רוב רגיל כאמור בלוח א' שאותו אימצה החברה. בערעור נטען כי אי שימוש בתקנה 5 לא יכול להביא לביטולה, וכן כי ביהמ"ש לא שם לב לכך כי הוראות מסויימות בלוח א' לא הוחלו על החברה, וביניהן התקנות המסמיכות את האסיפה הכללית למנות מנהלים לחברה. הערעור נדחה.
ג. החברה הינה אישיות משפטית הפועלת באמצעות שני האורגנים העיקריים שלה, והם האסיפה הכללית והדירקטוריון. חלוקת הסמכויות בין שני אורגנים אלה נעשית ע"י מסמכי היסוד של החברה. כפוף להסדר שונה במסמכי היסוד, הסמכות למנות מנהלים לחברה נתונה לאסיפה הכללית, הפועלת על פי רוב רגיל של חבריה. הסמכות הסופית של
החברה היא האסיפה הכללית, כך, למשל, אם הדירקטוריון אינו מסוגל לפעול, הסמכות לפעול בשם החברה נתונה לאסיפה הכללית, אשר פועלת - כפוף לקביעה אחרת במסמכי היסוד - על פי החלטת רוב רגיל של חברי האסיפה. הוא הדין, כפוף לקביעה במסמכי היסוד, הסמכות למנות מנהלים (דירקטורים) נתונה לאסיפה הכללית וזו פועלת על פי החלטה רגילה.
ד. לסמכותה של האסיפה הכללית למנות מנהלים ברוב רגיל ניתן לקבוע, במסמכי החברה סייגים. מקום שקויימו סייגים מיוחדים, הרי אלה קובעים את סמכותם וכוחם של האורגנים השונים. עם זאת, גם במצבים אלה עומדת סמכותה "השיורית שבשיורית" של האסיפה הכללית הפועלת ברוב רגיל, לפעול כאורגן של החברה, מקום שהפעולה על פי מסמכי היסוד אינה אפשרית. בענייננו, על פי המבנה המקורי של החברה, הסמכות למנותאת מנהליה היתה נתונה לאסיפה כללית הפועלת ברוב רגיל. דבר זה נובע משתיקתן של התקנות בכל הנוגע למינוי מנהלים ומשתיקה זו נובע כי סמכות המינוי היא בידי האסיפה הכללית. מתעוררת השאלה אם תוצאה זו השתנתה ב-1960, עם החלפת תקנה 5 המקורית בתקנה 5 החדשה, אשר קבעה את מספר מנהלי החברה ואשר נקבה בשמם. התשובה לכך היא כי סעיף 5 המתוקן לא שינה באופן מהותי את ההסדר המשפטי באשר לבחירת מנהלי החברה. אכן, ב-1960 נקבו התקנות בשמם של שלשה מנהלים, ובכך ניתן למינויים "כוח סטטוטורי" ככוחן של התקנות. על כן אילו ביקשו לשנות מהרכב זה בסמוך לאחרהמינוי, צריך היה לקיים את השינוי בדרך של שינוי התקנות עצמן. השינוי מ-1960 אינו קובע את תקופת כהונתם של המנהלים וניתן לטעון כי המינוי הוא לשנה אחת כקבוע בתקנה 4 המקורית שלא שונתה. מכל מקום, אין בתקנה 5 פתרון לשאלה מה הדין אם מי מהמנהלים נפטר תוך כדי כהונתו. בהיעדר הסדר מיוחד למינוי של מנהל פטירתו של מנהל שנקבע בתקנות, יחול הדין הכללי שלפיו האסיפה הכללית היא המוסמכת, ברוב רגיל, למנות את מנהליה של החברה. הליך זה התקיים בעניין שלפנינו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד דרור ברנדויין למערערים, עו"ד אפי פרי למשיבים. 7.1.90).
בש"פ 995/89 - יאיר גילאור נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר עקב התארכות המשפט (הערר נתקבל).
המבקש הואשם בביצוע עבירות רבות וחמורות של מרמה וזיוף, עשיית שימוש במסמכים מזוייפים, התחזות כאחר וגניבות. העורר נמצא במעצר מיום 27.12.88 וביום 9.2.89 הוחלט לעצרו עד תום ההליכים. כנגד צו המעצר הוגש ערר לביהמ"ש העליון והערר נדחה ביום 2.4.89. חלפו הימים, והמשפט, לא זו בלבד שלא הסתיים בתום שנה מיום הגשת כתב האישום, אלא כמעט ולא החל. הוגשה בקשה להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים לאחר תום השנה, הבקשה נענתה ע"י ביהמ"ש העליון תוך הדגשה כי "יש רק לקוות כי תמצא אפשרות לקצוב הזמן הדרוש לסיום המשפט בתקופה המוארכת". ביהמ"ש העליון לקח בחשבון את חומרת העבירות וכן את העובדה שהיו דחיות רבות בשמיעת המשפט בשל בקשות דחייה מצד הסניגוריה והקשיים של ביהמ"ש להועיד ימים לדיון. כבר עתה ברור כי המשפט לא יסתיים תוך תקופת ההארכה. מכאן הבקשה לעיין מחדש בנושא המעצר והבקשה נתקבלה.
על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב מוטל עומס כבד כאשר הוא נדרש לדון במשפטים פליליים רבים, מורכבים וקשים, בהם מוחזקים הנאשמים במעצר עד גמר ההליכים. מכאן הקושי להתמקד במשפט פלוני ולסיימו תוך שמיעת הדיון מיום ליום, וגם הקושי להועיד למשפט מספר מספיק של ימי דיון שיאפשרו סיומו של ההליך תוך תקופת שנה מיום המעצר או תוך תקופת מעצר סבירה נוספת לאחר מכן. אם לא ניתן להגיע לתוצאות כאלה אין
ברירה אלא למצוא דרך אחרת להבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט, למניעת שיבוש ההליכים ולהפגת החשש שהנאשם בהיותו משוחרר יפגע בשלום הציבור ובטחונו. לפיכך הוחלט לשחרר את המבקש בערובה ובתנאי שעם שחרורו יימצא אך ורק בדירת מגוריו ולא יצא אלא לשם התייצבות לדיון בביהמ"ש.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' מרק למבקש, עו"ד גב' שרה ספיר חן למשיבה. 16.1.90).
בש"פ 211/90 - מדינת ישראל נגד אמג'ד ג'ודה בן עטא
*שחרור בערובה (שיבוש הליכי משפט) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בתיק פלילי מסויים ושוחרר בערבות ובתנאים של מעצר בית. תוך כדי שחרור באו המשיב ואחרים לביתו של המתלונן, שהעיד נגדם בתיק הפלילי האחר, ואיימו עליו שיחזור בו מן העדות, שאם לא כן "יעשה לו שחיטה בפנים...". תחת איומי סכין הוקלט המתלונן כשהוא אומר שכל העדות שמסר בביהמ"ש היא שקר. המשיב והאחרים שעמו הודיעו למתלונן כי עליו להופיע בביהמ"ש ולומר את הדברים שהקליטו. בגין כך הואשם המשיב בתיק פלילי חדש בעבירה של הדחה בעדות. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערבות כספית ותוך הגבלה שיהיה במעצר בית. ביהמ"ש אומר בהחלטתו כי אין ספק שקיים חומר ראיות לכאורה נגד המשיב על הדחה בעדות, ועל כן קיימת עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיו ביהמ"ש רשאי לצוות על מעצרו של אדם אם קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לידי שיבוש הליכי משפט. ברם, השופט מוסיף ואומר כי "במקרה דנן כבר לא קיים החשש מאחר שכבר הוגש כתב אישום נגדו על הדחה בעדות". הערר נתקבל.
העובדה שהוגש כתב אישום אין לה ולא כלום לעניין קיום או אי קיום יסוד סביר לחשש של שיבוש הליכי משפט. מרובר בהדחה לעדות שנעשתה תוך איומים בסכין ובנסיבות חמורות מאוד ובכך בלבד קיים יסוד סביר לחשש של שיבוש הליכי משפט. יתירה מזאת, המעשים האמורים נעשו לפי כתב האישום כאשר המשיב היה במעצר בית בתיק הפלילי האחר שבו הוא מואשם, ומכאן שמעצר בית אין בו כדי להבטיח כי המשיב לא יחזור על המעשים המיוחסים לו בתיק דנן. משנמצאו ראיות לכאורה לדברים המיוחסים למשיב בכתב האישום אין מנוס מלעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' עשירה ראובני לעוררת, עו"ד חביב אללה מחמוד למשיב. 12.1.90).
בש"פ 263/90 - שלמה דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שיבוש הליכי משפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בכך כי הטריד נהג מונית (להלן: המתלונן) אשר העיד במשטרה נגד אשת העורר על עבירות שהיא ביצעה. כמו כן הואשם העורר כי דרש מהמתלונן תשלום ופיצוי על הוצאות שנגרמו לו בקשר לאותו משפט ואף הצליח לקבל מהמתלונן סכום כסף מסויים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור אינו חולק על כך כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, כשם שאין הוא טוען כי עילת המעצר אינה מתקיימת כאן כאשר מדובר בהטרדת עד, העלולה להביא לשיבוש הליכי משפט. הטענה העיקרית של הסניגור היא כי ביהמ"ש לא נתן כלל דעתו לשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ע"י הטלת תנאים מגבילים וכן לא שקל כלל נסיבותיו האישיות של העורר שבחזקתו שני ילדים מנישואיו הקודמים ואין מי שיטפל בהם באשר אשתו גם היא במאסר. הערר נתקבל.
אכן, ביהמ"ש לא התייחס כלל ולא בחן את הטענה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י הטלת מגבלות על שחרורו של העורר בערובה. בהתחשב בעובדה כי האישומים
המיוחסים לעורר מתמקדים לגבי אישיותו של המתלונן בלבד, והיעדר אדם שיטפל בשני ילדיו של העורר כשגם אשתו במאסר, ראוי להיעתר לערר אגב הטלת תנאים מגבילים על השחרור בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד דור לעורר, עו"ד משה גולן למשיבה. 22.1.90).
ע.פ. 440/89 - מוחמד שאתת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים-חשיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 50 ק"ג חשיש. מדובר באבוב אשר נמשה ע"י אחרים מן הים, עטוף בשק, והוא הכיל את החשיש האמור. החומר הובא לביתו של פלוני שם הופיע המערער שנטל את רוב החומר לחזקתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש נתן פס"ד מפורט בו דן בחלקם של האחרים בפרשה לעומת חלקו של המערער והשית על מקצת מהנאשמים עונש קל יותר מזה שהושת על המערער. ביהמ"ש קבע כי המערער הוא האיש הדומיננטי בפרשת סמים זו וגם יש לו עבר פלילי בענייני סמים. בהתחשב בכל הנסיבות החליט ביהמ"ש להשית על המערער את העונש, שהוא מופרז בקולתו בהתייחס לחומרת העבירה. הסניגור טוען כי יש פגיעה בעקרון אחידות העונשים בהתחשב בעונש הקל יותר שהוטל על העונשים האחרים. ברם, ביהמ"ש כבר הביא בחשבון את כל נסיבות המקרה, ובגלל עקרון אחידות העונשים החליט להקל עם המערער ולהשית עליו את העונש האמור, כאשר מקובל להטיל על עבירה כגון זו עונש החמור פי שניים ושלשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ריכטמן למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 10.1.90).
ע.א. 332/89 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (מחוזי ת"א - תיק אימוץ 66/88 - הערעור נדחה).
שני ילדיהם של המערערים הוכרזו כבני אימוץ לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימו במערערים תנאי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים כי אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם. המערערים הם בעלי מוגבלות שכלית ובעלי התפתחות נפשית נמוכה. ביהמ"ש קבע כי אינם מסוגלים להבין את המורכבות שבגידול תינוק ואין הם מסוגלים לדאוג לילדיהם אפילו כדי סיפוק צרכיהם הפיזיים, לא כל שכן הצרכים הנפשיים ואפילו הבסיסיים והמינימליים. הבן הוצא ממשמורת ההורים לאחר סדרה שלמה של אישפוזים בבית חולים שעה שהיה ממש בסיכון חיים, והבת שאובחנה כ"בת דחוייה" אושפזה בבית חולים כששתי רגליה שבורות. המערערים מודים שאין ביכולתם לגדל את ילדיהם ללא עזרה, אך אין אפשרות להצמיד להם חונכת 24 שעות ביממה כדי למנוע מהילדים סיכונים של ממש לחיים ולבריאות. גם הצעתו של האב שהקטין יתחנך אצל השכנה או בעזרתה אינה ריאלית. ביהמ"ש המחוזי הכריז, כאמור, על ההורים שאינם מסוגלים לגדל את ילדיהם ועל הילדים כבני אימוץ והערעור נדחה. המקרה דנן הוא קשה מבחינה אנושית, שכן ההורים מעוניינים להחזיק בילדיהם ואוהבים אותם, אך אין הם מסוגלים לדאוג לשלומם, בטחונם ובריאותם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. עו"ד ש. זכריה למערערים, עו"ד גב' א. זיסקינד למשיב. 4.2.90).
בש"פ 727/90 - ואסם אבו זהרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רכישת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר קשר קשר עם אחד אלי חווא (להלן: אלי), לפיו יקנה אלי נשק וימסרנו לעורר. במסגרת קשר זה פנה אלי לשוטר משמר הגבול על מנת לרכוש ממנו את הנשק והלה הסכים לכך, תוך שהוא משתף בעניין זה את הממונים עליו. אלי מסר לשוטר 1,200 ש"ח שקיבל מהעורר ותמורת זאת קיבל שני אקדחים עם מחסניות. אלי נתפס בסמוך לאחר מכן. על פי הראיות מסר העורר לאלי גם על מטרת רכישת הנשק, ויש יסוד סביר לחשש שכלי הנשק היו קשורים במעשי ההתקוממות בשטחים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
טענתו העיקרית של העורר היא כי אין תשתית ראייתית להוכחת אשמתו .ואולם מבדיקת הראיות עולה כי קיימות ראיות כאלה. הראייה העיקרית היא עדותו של אלי ונמצאו לה גם ראיות לחיזוק. אשר לטענה כי מעצרו של העורר יש בו כדי להפלותו נוכח העובדה שביהמ"ש העליון קיבל את עררו של אלי והחליט לשחררו בערובה - טענת הפלייה או אי אחידות בהתייחסות לנאשמים יש לה מקום רק כשקיים שוויון במצבם של הנאשמים. לא זה המצב בענייננו. שחרורו של אלי נבע מהעובדה כי הלה הודה מיד באשמות וגילה את שותפו לעבירה, העורר, שהיה היוזם. בשל הודאתו והאמור בה גם סבל אלי בעת מעצרו בכלא והוחזק בו בנפרד. לאור טיב העבירה ומטרות רכישת הנשק, קיים לכאורה סיכון מצד העורר לציבור, אשר מצדיק את מעצרו, גם אם אין לעורר הרשעות קודמות. כמו כן, מעצר בית בביתו של העורר בכפר יאטה שליד חברון לא נראה כמעצר בר פיקוח.
(בפני: השופט אור. עו"ד ארבל לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 20.2.90).
בש"פ 520/90 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא אחד מששה נאשמים העומדים לדין בביהמ"ש המחוזי. העבירות נגד העורר הן של החזקת נשק שלא כדין והחזקה ושימוש בסם מסוכן. באשר לעניין הסמים קבע ביהמ"ש שאין עילה למעצרו של העורר, ואולם באשר לעבירה של החזקת הנשק הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר ער תום ההליכים. ביהמ"ש הסתמך על עדותו של עד מדינה ומצא שיש סיוע לעדותו. הערר נדחה.
באשר לעדותו של עד המדינה - אמנם הסיוע שביהמ"ש המחוזי מסתמך עליו אין בו כדי להוות סיוע, ואולם קיים סיוע אחר שמחזק את עדותו של עד המדינה. הטענה העיקרית של הסניגור היא כי אפילו יש סיוע אין העבירה של נשיאת הנשק מצדיקה מעצר. הטענה היא כי עבירות של החזקת נשק יכולות לשמש הצדקה למעצר עד תום ההליכים רק אם נעשו בנסיבות מחמירות, ובמקרה דנן, כך טוען הסניגור, אין נסיבות מחמירות המצדיקות את המעצר. טענה זו אין לקבל. על פי טענת התביעה נמצא חברו של העורר בחופשה ממאסר וביקש מהעורר שישאיל לו אקדח ותחמושת. העורר, בלי אומר ודברים, נעתר לבקשה ומסר לחברו אקדח ותחמושת. טוענת ב"כ המדינה כי כאשר מדובר באספקת אקדח ותחמושת לעבריין שהוא אסיר בחופשה, חייב המוסר להניח כי כלי הנשק מיועד לשם ביצוע עבירות פליליות ומכאן החומרה. אכן, בעבירות של נשיאה והחזקה של נשק יש כאלה שיש בהן חומרה היכולה להצדיק מעצר עד תום ההליכים ואחת מאלה היא החזקת הנשק לעת מצוא כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד. המקרה הנדון כאן נכנס לקטגוריה זו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גורן לעורר, עו"ד גב' לב און למשיבה. 13.2.90).
ע.פ. 513/88 - אהרון ברוך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שני מעשי שוד נועזים וברוטליים, בסיוע נשק חם וקר. על כל מעשה שוד הושת על המערער מאסר בפועל לתקופה של 10 שנים, אך נקבע כי שני העונשים יהיו חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. חסד גדול עשה ביהמ"ש עם המערער שחפף בשלימות את שתי תקופות המאסר, על אף שאין כל קשר בין שני מקרי השוד, פרט לעובדה שבשניהם בוצעו עבירות חמורות ביותר ובנסיבות חמורות ביותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, בך. עו"ד לנדשטיין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 1.2.90).
ע.פ. 85/89 - אבי אסולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לפוצץ מכונית על יושביה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נענה לבקשתו של פלוני והיה מוכן לפוצץ מכונית על יושביה. במכונית היה מישהו שאת נפשו ביקש אותו פלוני, ואם היה עולה בידי המערער לבצע את זממו יתכן שפלוני ואלה שהיו עמו במכונית היו נהרגים או נחבלים בצורה קשה ביותר. תוך כדי ביצוע המעשה אירע פיצוץ והמערער נפצע קשות בכל חלקי גופו, ברגלו ובידו השמאלית, עין אחת נתעוורה כמעט וכן נפגעו אוזניו וחלקי גוף נוספים מהרסיסים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של נסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח ובהתחשב בעונש שכבר נענש המערער בידי שמיים הסתפק ביהמ"ש בכך שהטיל על המערער 4 שנים מאסר בפועל. הסניגורית ביקשה, כמעשה חסד, שביהמ"ש העליון יוסיף ויקל עם המערער על ידי ניכוי 11 חודשים שבהם היה נתון המערער בעת בירור משפטו במעצר בית. כן עמדה על קשיים ובעיות שהמערער נתקל בהם במהלך הטיפול הרפואי בו לרגל פציעותיו האמורות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הטיפול הרפואי שניתן למערער. בבית הכלא עונה על כל מה שדרוש ולא נראה כי למערער תצמח תועלת, מבחינת הטיפול הרפואי בו, באם ישתחרר מהכלא, ואולי אף היפוכו של דבר. אשר לניכוי מעצר הבית - צודקת התובעת כי ניכוי תקופה זו מהמעצר תהווה למעשה הקלה בעונש. מעצר בית אינו מהווה, בדרך כלל, נימוק לניכוי תקופה זו ממאסר בפועל. בהתחשב בחומרת המעשים אין מקום להקל עם המערער מעבר למה שכבר הקל עמו ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' כרמלה חנוך למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 1.2.90).
בש"פ 142/90 - אלברטו פורטלאונה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של התפרצות בכוונה לגנוב וגרימת נזק לרכוש בזדון, בעקבות פריצה מתוכננת למפעל תכשיטים בנתיבות, כאשר המטרה היא לגנוב את תכולתה של הכספת במפעל. המדובר הוא בעבודה "מקצועית" שכללה איסוף מידע, הצטיידות בכלי פריצה מתוחכמים, חבלה בארון מסעף של טלפונים השייך ל"בזק" וכיוצא באלה. תוך כדי נסיון לפרוץ את הכספת ביצעו הנאשמים, עפ"י האישום, מעשי הרס וחבלה הגובלים בוואנדליזם. הם הופרעו ע"י סיור משטרתי ונמלטו אך נתפסו לאחר מכן. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בנימוק שקיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ימשיך העורר ב"פעילות פלילית חמורה ומתוחכמת" ומכאן החשש הסביר כי הוא מסכן את שלום הציבור. הערר נדחה.
הסניגור אינו טוען שאין חומר ראיות לכאורה, אלא כי עברו של העורר, אף שהוא כולל הרשעות ומאסרים בגין עבירות דומות, איננו כזה המצדיק את המסקנה כי הוא
מסכן את שלום הציבור. יתכן שהיה מקום לייחס משקל לטענות אלה של הסניגור, אלא שבמסגרת הדיון הוגשה ראייה חסויה, ממנה עולה כי העורר מתכנן, עם שיחרורו, בריחה מהארץ בדרכים לא חוקיות ובסיועם של גורמים מבחוץ. ראייה זו הוגשה לביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש לא ראה לנכון להתייחס אליה משום שממילא החליט לעצור את העורר בנימוק שהוא מסוכן לציבור. במקרה מתאים רשאי ביהמ"ש לעיין בחומר חסוי שנמנע מן הסניגוריה לעיין בו, כבר בשלב הדיון על הארכת המעצר. עפ"י חומר זה, אין ספק כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יימלט מן הדין, ומאחר שכך, הרי שעניין זה הוא בגדרו של סעיף 21א(א)(1) של חוק סדר הדין הפלילי ומכאן שיש לעצור את העורר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 22.1.90).
בש"פ 51/90 - מדינת ישראל נגד אליהו מור יוסף ובנימין בן הרוש
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בת"א מתנהל משפט פלילי נגד המשיבים ועוד שנים המשוחררים בערובה. כתב האישום הוגש בינואר 1985 ומאז נתונים המשיבים במעצר. תמה שנה למעצרם והמדינה ביקשה להאריך את המעצר לתקופה של שלושה חודשים לפי סעיף 54. הבקשה נדחתה. האשמות המיוחסות למשיבים הם שוד מזויין, קשירת קשר לבצע פשע, החזקה ונשיאת נשק שלא כדין ושימוש ברכב ללא רשות וגניבה. קצב ההתקדמות של שמיעת התיק עגום למדי. שמיעתו של הער הראשון החלה רק ביום 31.10.89, כלומר כ-10 חודשים לאחר הגשת כתב האישום. המדינה מבקשת להשמיע 77 עדי תביעה, עד היום התקיימו 13 ישיבות בהן נשמעו 20 עדים בלבד, וכרגע קבועות שבע ישיבות נוספות בחודשים פברואר ומרץ. על ביהמ"ש לשמוע איפוא עוד 57 עדי תביעה ומלבד זאת עדי הגנה של ארבעה נאשמים, שכל אחר מהם מיוצג ע"י סניגור אחר. בתנאים אלה יהיה צורך בעוד עשרות ישיבות ובחודשים רבים עד שמשפט זה יגיע לסיומו.
הבקשות להארכת מעצר לפי סעיף 54, רבו לאחרונה, ואלו מעידות על מציאות חדשה שבה יכול לקרות שנאשמים יהיו נתונים במעצר שנה תמימה לפני שיעלה העד הראשון על דוכן העדים. מציאות חדשה זו מחייבת הערכה מחדש והתייחסות מחודשת הן של המחוקק והן של מערכת המשפט במדינה. בינתיים חובה על בתי המשפט לפעול במסגרת החוק הקיים, היינו שלכל נאשם הזכות, כל עוד לא הורשע, להשתחרר ממעצר תוך שנה. הוראה זו חלה אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך מעצר ונסיבות כאלה אינן נמצאות במקרה דנן. כיוון שכך יש לדחות את הבקשה להארכת המעצר בשלושה חודשים, שכן שלושה חורשים אלה לא יספיקו, ואין ספק שאם הבקשה דנן תיענה בחיוב יבואו בקשות דומות מדי שלושה חודשים ולכך אין להסכים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד טל למבקשת, עו"ד אוזנה למור יוסף, עו"ד גב' דבורין לבן הרוש. 30.1.90).
רע"א 748/90 - בתי ספר למלאכה על יד ישיבות חב"ד נגד בזק... בע"מ ואח'
*בקשה לצירוף נתבעים נוספים
(הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי צדק בקביעתו כי צירופם של נתבעים נוספים לתובענה אינו דרוש בגדר תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואין לכפות על התובעים נתבעים שאין הם מעוניינים בהם. אם יש למבקשת עילת הגנה מהותית, תוכל לעוררה גם ללא הצירוף של נתבעים נוספים ואם אין לה עילת הגנה מהותית הצירוף לא יועיל. ביהמ"ש גם אינו מצרף נתבע לתובענה לפי בקשתו של נתבע קיים רק כדי להסמיך את ביהמ"ש לפסוק שיפוי בין הנתבעים. למטרה זו נועדה ההודעה לצד שלישי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ננר למבקשת. 18.2.90).