ע.פ. 2780/90 - עזרא קצירו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים על יסוד עדותו של עד יחיד שהוא נרקומן שרכש סמים אצל המערער(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בסחר בסמים כאשר התביעה מתבססת על עדותו של אחד משה ביטון, שהעיד כי המערער, יחד עם אחד רוני שינו, מכרו לו הירואין במספר הזדמנויות רב, וגבו ממנו 100 שקל למנה כל פעם. הסניגור טען כי לא ניתן לבסס הרשעה על עדותו שלביטון, שהוא נרקומן ובעל הרשעות קודמות בעבירות סמים. נוסף לכך נתגלו, לדעת הסניגור, סתירות באמרות שמסר ביטון במשטרה ועיקרו של דבר ביטון הוא עד יחיד ואין להשתית הרשעה על עדות יחיד כאמור, שהרי הרשעה כזו דורשת זהירות רבה וחיפושאחר חיזוקים בחומר הראיות וחיזוקים כאלה אין. ביהמ"ש המחוזי מצא שניתן להתבסס על עדותו של ביטון והרשיע את המערער בסחר בסמים. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 4 שנים ומאסר על תנאי של שנתיים והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. צודק הסניגור בטענתו כי ההרשעה על יסוד עדותו של עד יחיד דורשת שיקול זהיר ביותר של ביהמ"ש, כאשר הוא מתבסס על דברים שאין להם חיזוק כלשהו בראיות נוספות.אולם, יחד עם זאת, מסורה ההחלטה בדבר מתן האמון בדברי עד בידיו של ביהמ"ש השומעאותו, הן בחקירתו הראשית והן בעת שדבריו מועברים בשבט הביקורת של החקירה הנגדית. ערכה של עדות שבעל פה ומהימנות עדים הם עניין שעל ביהמ"ש להחליט בו על פי התנהגות העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. אמת המידה האמורה ישימה גם במקרה של עד יחיד. היותו של פלוני צרכן סמים הרוכש את הסם מידיהנאשם, איננה הופכת את רוכש הסם לשותף לדבר עבירה. אילו גם היה המדובר בשותף שאיננו עד מדינה, לא היה נדרש סיוע אלא חיזוק בלבד.
ג. ביטון לא ציין באמרתו הראשונה, שמסר ביום מעצרו, כאשר נתגלתה תחנת סמים בדירתו, כי רכש סמים מן המערער וחברו שינו, וזאת למרות שמסר רשימה ארוכה של שמות של אנשים אחרים שמהם רכש סמים. רק באמרתו השניה הזכיר את שמו של המערער - ושל שינו. ברם, עדות כבושה כאמור איננה נדירה אצל רוכשי סמים. אלו אינם מנדבים על נקלה את כל הפרטים על מקורותיהם. על כן אין לדחות את התרשמותו הבלתי אמצעית של ביהמ"ש מאמינות דבריו של ביטון, בשל כך שמסר את המידע על המערער רק בעת שנחקר יום אחרי מעצרו. המערער טען כי אינו מכיר כלל את ביטון אך ביטון הכיר את המערער לכל הדעות, הוא זיהה את תמונתו במיסדר זיהוי תמונות, הוליך את המשטרה למקום מגוריו של המערער וכיוצא באלה ראיות שהמערער עמד בקשר עם ביטון.
ד. הסניגור טען גם כי לאור הוראות סעיף 54א' לפקודת הראיות נדרש סיוע לדברי העד, כי יש לראות בו עד מדינה מאחר ואיש משטרה העיד מטעמו במשפטו. גם טענה זו יש לדחות. ביטון לא היה שותף לעבירתו של המערער. זאת ועוד, המדינה הודיעה כי לאהובטחו לעד טובות הנאה כלשהן, וכי סניגורו של ביטון הזמין מיוזמתו את איש המשטרה שיעיד על שיתוף הפעולה של העד עם חוקריו. בכך בלבד אין כדי להפכו לעד מדינה. אשר לעונש - מדובר בסחר בהירואין, עבירה אשר כשלעצמה מצדיקה ענישה מחמירה. למערער אין אמנם הרשעות קודמות בסחר בסמים אבל יש לו הרשעות בהחזקה ובשימוש בסם ובעבירות אלימות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 24.6.91).
ע.פ. 361/90 - סעד קהמוז נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בעבירת סמים משום שהעד אינו אמין(מחוזי נצרת - ת.פ. 21/89 - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בכך כי מכר לאחד גבריאל עמר כ-100 גרם הירואין. ההרשעה נסמכה על דברים שאמר עמר לחוקר משטרה, ועל פיהם קיבל את הסם, שנתפש ברשותו, מהמערער.
שיחה זו בין החוקר ועמר הוקלטה בהסתר. בביהמ"ש העיד עמר כי לא קיבל את הסם מהמערער, שאותו אינו מכיר, אלא מלבנון. אולם, השופט ראה להעדיף את דבריו של עמר במשטרה, שהוקלטו, על פני עדותו, זאת על פי סעיף 10א'(א) לפקודת הראיות. בהכרעת דינו מציין השופט כי עדותו של עמאר הותירה עליו "רושם שלילי מאוד", והתרשמותו היא כי ביקש לעזור למערער, "ושיקר במתכוון כדי להרחיק הנאשם". על עד כזה, אומר השופט, "אינני מוכן לסמוך... ואני קובע שהוא שיקר הן בפני והן בהודעותיו במשטרה". אשר לדבריו של עמר בהקלטה שיש בה כדי להפליל את המערער, אמר השופט כי הוא מוצא לקבלם כנכונים וכי החיזוק הנדרש להם צריך שיהא "חיזוק בעל משקל משמעותי... שלא צריך... ליפול במשקלו מראיה מסייעת ולא סתם חיזוק קטן". את החיזוק הנדרש מצא השופט, בין היתר, בשקריו של המערער כי אינו מכיר את עמר וכי לא היו ביניהם קשרים כלשהם, כשהוברר כי הוא מכיר אותו וכיוצא באלה חיזוקים. הערעור נתקבל.
ב. דרישת סעיף 10א'(ד) לפקודת הראיות ל"דבר לחיזוקה" של האמרה המתקבלת על פי סעיף 10א', היא "הגבול התחתון" למהותה של הראיה הנוספת. גבול זה מידתו אינה אחידה, ולפעמים אין בו כדי לשמש "חגורת בטחון" לחיזוק האמינות בדברים שנאמרו מחוץ לכתלי ביהמ"ש, ותתחייב ראיה בעלת משקל ניכר יותר, שאף תגיע לכדי דרגת סיוע. על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו תמיד כי גם אם עברה האמרה את שלב הקבילות, עליה עוד לעבור את שלב האמינות, שלאחריו יוכרע גורלו של הנאשם לשבט או לחסד. גבול הבטחון להסתמכות על דברים שאמר עד באמרה, ייקבע, על כן, על פי "קו אדום" המתחייב בכל מקרה.
ג. בענייננו עמד לפני ביהמ"ש עד שאינו בוחל לשקר. זאת, לא רק בעדותו, אלא גם בשיחותיו המוקלטות עם החוקר. מובן על כן מדוע לא הסתפק ביהמ"ש ב"דבר לחיזוק" דבריו של עמר במשטרה שהמערער מסר לו את הסם, וביקש ראייה נוספת שלא תיפול במשקלה מסיוע. השאלה היא האם נמצאה ראייה אשר כזאת והתשובה היא שלילית. הראיות שעליהן סמך ביהמ"ש המחוזי יש כרסום רב במשקלן, ואין בהן כדי לאמת לכאורה את דברי עמר באמרתו. כרסום זה אינו מאפשר את הרשעת המערער, בהתחשב בטעמים שהביאו את השופט לחפש לדברי עמר סיוע. לפיכך יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 21.5.91).
ע.פ. 89+652/90/624 - עזרא יחזקאל ויוסף נימני נגד מדינת ישראל
*הרשעות ברצח והריגה(מחוזי ת"א - ת.פ. 506/88 - הערעורים נדחו).
א. באחד הערבים, בנובמבר 1988, נחנכה מספרה של חברתו של המערער יחזקאל והמערער ביקש להתקין נעילת בטחון במספרה. המערער נעלב מהערה שהעיר המנוח משה מובדלי ועזב את המקום. הוא שב לאיזור לאחר כשעה כשהוא מלווה במערער נימני ומצוייד בסכין. יחזקאל ונימני חיפשו אחר המנוח ומצאוהו ליד ביתו, תקפוהו והמערער דקר את המנוח בזרועו ובחזהו גרם למותו. גירסתו של יחזקאל היתה כי חזר למקום כדי לפגוש בחברתו, אלא שפגש במקרה את המנוח והותקף על ידו ומשום כך דקר אותו תוך כדי התגוננות. המערער נימני טען כי היה בביתו כשהגיע אליו יחזקאל והציע לו להצטרף אליו על מנת להתקין מנעול במספרה, ואז קרא יחזקאל למנוח והמנוח הופיע ובידו סכין והחלה מהומה כשהשניים תוקפים זה את זה.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסותיהם של המערערים וקבע על יסוד עדויותיהם של עדי ראיה כי יחזקאל עזב את המספרה ושב למקום לאחר זמן יחד עם נימני כאשר הוא מצוייד בסכין. יחזקאל חיפש את המנוח וקרא לו. המנוח לא ציפה לכך. אותה שעה
החזיק המנוח בידיו את ילדו הקטין, מסר את הילד לחברו, ופנה לעבר המערערים. הללו תקפו את המנוח מיוזמתם, כאשר נימני מעודד את יחזקאל שלא להרפות וצעק "דקור אותו", "גמור אותו". כאשר אחר מתושבי המקום ניסה להפריד בין השניים איים עליו נימני ולכן הלה נסוג. המנוח ניסה לסגת ולהתגונן בידיו אך נדקר שלוש דקירות, שאחת מהן פגעה בחזהו ושתיים בזרועו. על יסוד העובדות הנ"ל, שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, הוא הרשיע את יחזקאל בעבירת רצח, ברוב דעות, ואת נימני בעבירת הריגה ודן אותו ל-7 שנים מאסר. ערעורו של יחזקאל על הרשעתו ברצח וערעורו של נימני על מידת העונש נדחו.
ג. אין ממש בטענות הסניגור כי לא הוכחה מערכת הנסיבות העובדתית שעליה סמך ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו. הנסיון של הסניגור להצביע על סתירות או אי בהירויות בדברי העדים אינו משכנע. כל אחד מן העדים ראה בעיקרו קטעי דברים, ואלו מצטרפים יחד לתמונה שלמה שהיתה אמינה על ביהמ"ש, ולפיה היו יחזקאל ונימני הגורמים שחיפשו את העימות האלים, ומי שתקף בכוונה ומיוזמתו תוך שימוש בסכין היה יחזקאל. הפציעות בזרוע שמאל של המנוח הותירו "תעלות" של כ-10 ס"מ והתעלה בלב היתה באורך של 17 ס"מ. לכן לא היו אלו פציעות במהלך התגוננותו של המערער, אלא דקירות שכוונו לאיזור זה של הגוף דווקא.
ד. לא היתה מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש המחוזי בדבר ההכנה והיעדר הקינטור. בעניין קיומה של ההחלטה להרוג נחלקו הדעות בביהמ"ש המחוזי. שופטי הרוב סברו כי מתקיים יסוד ההחלטה להרוג ואילו שופט המיעוט סבר כי לא נתקיים יסוד זה. שופטי הרוב מציינים כי "אין ספק שיחזקאל נטל את הסכין כשהוא מתכוון לעשות בה שימוש... שהחלטה (לגרום למותו של המנוח) גמלה בלבו... במהלכה, ואתה למד כל אלה מהעובדות... דקירתו בסכין, שלוש פעמים ובאיזור החזה, כשכל פעם ננעץ להב הסכין בכל אורכו...". השופט בעל דעת המיעוט סבר כי מדובר בצעיר - מוצר של חוגי נוער השוליים - שהסכין היא כלי משחק בידו והממהר לשלפה, אם הוא סבור כי כבודו נפגע. השופט גם מעיר כי אין בטחון שגם בידי המנוח לא היתה אותה עת סכין. שופט המיעוט מציין כי "העובדה שהוא (יחזקאל) נעץ את סכינו מספר פעמים... ובכל הפעמים הללו עשה זאת בכח רב, אינה מעידה דווקא על הרצון בתוצאה, אלא... התחממות התיגרה". בעניין זה הדין עם שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי.
ה. יש משמעות רבה לאופי התקרית שבין המערערים לבין המנוח, ואין לקבל את השערתו של השופט בעל דעת המיעוט לפיה אין בטחון שבידי המנוח לא היתה גם כן סכין. אכן, מדובר בצעיר מחברת שוליים בעל רגש כבוד מעוות ומנופח שממהר לשלוף סכין, אולם דווקא מכך ניתן להסיק מסקנה הפוכה מזו שאותה הסיק שופט המיעוט. תרבות הסכין בנוייה בראש ובראשונה על הנכונות להשתמש בכלי מסוכן ואף קטלני כדי לחסל חשבונות ולהשליט יחס כבוד מדומה על ידי הטלת אימה. הנכונות להשתמש בסכין אינה נטולת הבנה של הסיכונים המתלווים לכך, אלא היפוכו של דבר, מתלווה לה הידיעה עד כמה הדבר מסוכן, ואף יעיל בהתמודדות העכורה של שולפי הסכינים. מי שמניף סכין בעלת להב ארוכה בכוונה לתוקעה בחזהו של הנפגע, פועל בהכרח באופן מודע ובהבנת מהות המעשה, היינו שהוא מקפח בכך פתיל חייו של מי שניצב מולו.
ו. קיומה של ההחלטה להרוג אינו נבחן לפי משך הזמן החולף מעת שמתגבשת ההחלטה להפעיל אמצעי מסוכן ועד לשימוש באמצעי האמור. ההחלטה יכולה לקום כהרף עין, והמבחן לקיומה הוא בהבנה וברצייה של התוצאה. העובדה שההחלטה צומחת מתוך חמת זעם או להט הרגע, אין בה כדי להפחית מקיומה של ההחלטה, וקיומה אף אינו נשלל בשל כך שקדם לה קינטור. כל יסוד מיסודות הכוונה לפי סעיף 301 לחוק העונשין עומד על רגליו הוא, וקיומו של האחד - או היפוכו של דבר, היעדרו של האחד - אינו משפיע על
קיומו או היעדרו של היסוד האחר. אם מצרפים יחד את כל הנתונים אין אלא להסיק כי תוך תקיפת המנוח ובלהט מעשהו הפראי והאכזרי, ובדירבון מצד מי שבא עימו כדי לחזק ידיו ולמנוע הפרעה מצד אחרים, גמלה בלב המערער ההחלטה להרוג.
ז. ערעורו של נימני מתייחס למידת העונש. אולם, עונש של 7 שנות מאסר אינו נראה חמור כלל ועיקר, אם מביאים בחשבון שמדובר על מסע עונשין מתוכנן ומוסכם מראש, כאשר נימני יודע שהמערער יחזקאל נוטל עימו סכין גדולה ומסוכנת מתוך כוונה ברורה להשתמש בה, והוא אף מאיץ בו להתמיד במעשה התקיפה. העובדה שבסוף התקיפה קרא נימני ליחזקאל "תברח, מספיק כבר" איננה מפחיתה מחומרת השותפות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה שרמן ליחזקאל, עו"ד א. רינון לנימני, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 6.6.91). בש"פ 2908/91 - מדינת ישראל נגד מזל שמביחו
*שחרור בערובה (סמים - הרואין)(ערר שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבה הואשמה בכך שהחזיקה בחדר הילדים שבדירתה, הירואין במשקל של כ-425 גרם וכן כלים המשמשים להכנת הסם. את הסם הביא לדירתה אדם בשם כחלון ועזרתה של המשיבה לכחלון התבטאה הן בהחזקת הסמים בדירתה והעמדת הדירה לרשותו לצורך הטיפול בסם וחלוקתו למנות, והן במילוי אחרי הוראותיו בקשר להעברת הסם למקום אחר. המשיבה אינה מתכחשת לביצוע העבירות האמורות. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את בקשת המדינה לעצור את המשיבה עד תום ההליכים, וביסס את החלטתו לשחרר את המשיבה, חרף היות הרשעתה מובטחת, על תחושתו, שאין חשש כי המשיבה תמשיך לעסוק בעתיד בסחר בסמים. הערר נתקבל.
ב. כמות ההירואין שמדובר בה הינה אדירה, ולעומת הנזק הציבורי המירבי הנובע מהפצתו של סם זה, מתגמד משקלם של השיקולים האישיים האפשריים לקולא ; עולה מסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי שניתן לעצור נאשם בעבירת סמים בשל חומרת העבירה בלבד, וזאת אפילו אינה קיימת סכנה מיידית לחידוש פעילותו העבריינית של הנאשם באם ישוחרר ; המטרה המרכזית של שיבוש המערכת של הפצת הסם לא תושג, לרוב, אלא ע"י מעצר הנאשמים בפועל, ועל כן אין בשחרור בערובה משום חלופה נאותה למעצר ; השיקול האנושי המתעורר כל אימת שמתבקש מעצרה של אישה, שהינה אם לילדים, נחלש במקרה דנן לנוכח העובדה, שחבילות הסמים הוסתרו בחדר הילדים דווקא, בנסיבות בהן היו שני הילדים, גילאי 10 ו-15, מודעים לעובדה זו. קשה להתייחס בהבנה ובהתחשבות מיוחדות אל אם אשר לא היתה ערה לנזק האפשרי העלול להיגרם לילדיה, מבחינה חינוכית ונפשית, עקב חשיפתם לפעילות העבריינית החמורה שהתנהלה בביתם. אמנם המשיבה כבר שוחררה מספר ימים לפני מתן ההחלטה דנן, אך בנסיבות העניין, כשאין מדובר ברצון למנוע שיבוש הליכי משפט, אלא בהשגת מטרה כללית יותר של פגיעה בעיסוק הבלתי חוקי בסמים, אין לייחס חשיבות כה רבה לעובדה שהמשיבה שהתה במשך סוף השבוע בביתה. בכל הנסיבות יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיבה עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. גב' עו"ד רבקה לוי גולדבוג לעוררת, עו"ד גלרון למשיבה. 30.6.91).
ע.פ. 1444/91 - מדינת ישראל נגד מכלוף אבגי
*קולת העונש (התפרצות והיזק בזדון)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בשתי פרשיות פליליות: התפרצות למשרדי מנהלת בנק הפועלים בכוונה לגנוב, פריצת כספת וגניבת מסמכים מתוך הכספת ובכללם פנקסי שיקים ריקים ; התנהגות אלימה והיזק בזדון לרכושו של המתלונן, בכך שהמשיב חתך צמיג רכב של
המתלונן, תקף את המתלונן בסכין וגרם לו לשני חתכים חמורים בלחיו. על הפרשה הראשונה נגזר דינו של המשיב ל-5 חודשי מאסר ועל הפרשיה השניה 7 חודשי מאסר כשהעונשים מצטברים. מאחר ותקופת המאסר החלה מיום המעצר ביולי 1990, הגיע המועד להבאתו של המשיב בפני וועדת שחרורים וזו הפחיתה שליש מתקופת המאסר. נמצא שבחודש אפריל כבר שוחרר המשיב מהמאסר, למעשה עוד בטרם הוגש הערעור על פסק הדין שניתן בחודש מרץ. המדינה טוענת שהעונש כפי שנגזר למשיב אינו עומד בכל יחס לחומרת המעשים, ולפיכך, למרות שהמשיב כבר שוחרר מהכלא, אין ברירה אלא לקצוב לו את העונש הראוי ולהחזירו להשלמת ריצוי העונש שייקבע. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. מגזר הדין מתקבל הרושם שהשופט הקל עד כדי כך עם המשיב משום שהתרשם שיש סיכוי כי הלה ישקם את חייו בעזרת חברה אותה הוא מבקש לשאת לאשה. ברור לחלוטין כי גזר הדין אינו תואם כלל ועיקר את מדיניות הענישה ואת המתחייב מחומרת המעשים ומעברו הפלילי של המשיב. לפיכך, אפילו אם מתגבשת אצל המשיב תכנית או מחשבה לשקם עצמו, הוא יצטרך להתחיל בכך בתקופת מאסרו ולהתמיד עם השחרור. שירות המבחן הגיש תסקיר שאינו קובע עמדה לגופו של עניין, אלא מציע לדחות את הדיון כדי לתת שהות לשירות המבחן להביא את המשיב לתהליך גמילה מסמים, וכדי להיווכח עד כמה התכנית לבנות את עתידו ביחד עם חברתו תתאמת ותצביע על כיוון חיובי. לאחר שקילת ההצעה המסקנה היא שאין להיענות לה. אפילו אם יש סיכוי מסויים לתפנית בהתנהגותו של המשיב, עדיין אין בכך כדי לבטל את הצורך להעמיד את העונש על המינימום המתחייב. כל דחייה בהכרעה רק תכביד בהמשך ומוטב כי ההכרעה הסופית תיפול כבר עתה ותוכניות השיקום תקודמנה ותיושמנה במשך הזמן. מאחר ואין דרכו של ביהמ"ש העליון למצות את הדין עם נאשם כאשר מתקבל ערעור על קולת העונש, הוחלט כי תקופת המאסר הכוללת לריצוי בפועל בגין שתי הפרשיות גם יחד תועמד על שלש שנים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד קרביס למשיב. 27.6.91).
ע.פ. 1292/90 - שלומית מאיר נגד מרינת ישראל
*משמעות "הודאה במקצת" בעצירת רכב בניגוד לתמרור האוסר עצירת רכב(מחוזי ת"א - ע.פ. 1281/88 - הערעור נדחה).
א. בספטמבר 1987 נרשם דו"ח למערערת על שהחנתה מכוניתה ברח' הרכבת בת"א במקום בו מוצב תמרור ב-29 האוסר עצירה במקום בו מוצב התמרור. המערערת השיבה תחילה שהיא כופרת בכל העובדות, אך סמוך למועד שנקבע להקראה, שיגרה מכתב לביהמ"ש לתעבורה ובו נאמר "בהמשך להודעתי... הנני להוסיף כי אני מודה בכך שעצרתי. לאור הודאה זו במקצת אבקש לקבוע מועד להוכחות". התיק נקבע להוכחות ובמשפט נשמעה עדות שוטר שערך את הדו"ח. המערערת לא העידה אך גירסתה ועמדתה הוסברו ונומקו בטיעונים משפטיים. ביהמ"ש לתעבורה ציין בפסק דינו כי יש בסיכומים שהוגשו בכתב ע"י הסניגור טענות מעניינות, אך חרף זאת לא מצא מקום להתייחס אליהן בנסיבות העניין. לגופו של עניין דחה ביהמ"ש את טענות המערערת, הרשיע אותה בעבירה שיוחסה לה וגזר לה קנס של 100 ש"ח ו-1,500 ש"ח הוצאות משפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור, פרט לכך שביטל את החיוב בתשלום הוצאות משפט. ניתנה למערערת רשות ערעור, משום שבבימ"ש השלום "לא ניתן לה יומה" לאור דחייתן על הסף של טענותיה, שלדברי השופט היו מעניינות, ומשום אי בהירות מסויימת שבהנמקת דרגת הערעור. הערעור נדחה. ב. הסניגור טוען כי בכתב האישום אין פירוט של הוראות החיקוק היוצרות עבירה, שכן כתב האישום מדבר על שניים: תקנה 22(א) לתקנות התעבורה וכן על תמרור ב-29. הראשונה אינה קיימת והשני לא ברורה משמעותו. טענת הסניגור היא כי לפי דרישת סעיף 85(5) לחוק סדר הדין הפלילי צריך כתב אישום להכיל "ציון הוראות החיקוק
שלפיו מואשם הנאשם". הטענה היא כי אין זו דרישה פורמאלית גרידא, אלא יש לה חשיבות עניינית, וטעמה - מתן אפשרות לנאשם לברר את מהות העבירה בה הואשם. טענה זו יש לדחות. באשר לליקוי בהזכרת התקנה - על טענה דומה כבר השיב ביהמ"ש העליון כי איזכור זה מקורו בשיבוש הנובע מכך שתקנות התעבורה הותקנו ב-1961 אך החלק הראשון, ובכללו תקנה 22, תוקן ב-1970 ומכאן הטעות. ברם, טעות באיזכור אין בה כדי לפסול דיון, לאחר כל השלבים הדיוניים שחלפו ותכנם. הליקוי האחר שעליו מצביע הסניגור, הוא בכך שציון התמרור ב-29 בלבד אין בו די. גם טענה זו דינה להידחות. בכתב האישום נאמר במפורש "לא צייתת לתמרור ב-29 בכך שעצרת את הרכב הנ"ל בדרך, בצד שבו מוצב התמרור הנ"ל". מכאן שכבר מפרק העובדות שבכתב האישום גופו יכול אדם לדעת בבירור במה הוא מואשם.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור שהחלטה על הצבת תמרור פלוני במקום מסויים היא החלטה בת פועל תחיקתי, ולטענתו כל הצבת תמרור במקום מסויים מחייבת פרסום ברשומות. טענה זו אין לקבל. היא נוגדת את ההלכה המקובלת במשפטנו, כפי שהתגבשה מימים ימימה, לפיה הצבת תמרור פלוני במקום מסויים, מהווה אך קונקרטיזציה של הנורמה המשפטית, לפיכך אינה מחייבת פרסום ברשומות.
ד. טענה אחרת של הסניגור מתמקדת במשמעות המושג "הודאה במקצת" בהודעת הנאשמת לביהמ"ש בכתב ובהיקף הנדרש בה על מנת שתחסום את ההרשעה לפי תקנה 240. גם טענה זו דינה להידחות. במקרה דנן, פרטי כתב האישום הם כי בתאריך מסויים, בשעה מסויימת, ברחוב מסויים, לא ציית הנאשם לתמרור ב-29 בכביש, עצר את הרכב הנ"ל בדרך בצד שבו מוצב התמרור. אם אדם "מודה שעצר" ומדובר בנסיבות כתב אישום נתון, הרי יש במילים "אני מודה שעצרתי" הודאה בזהות הרכב, הנהג, מקום העצירה, מועד העצירה וכדומה, ואין צורך בעדויות נוספות, למעט העדות שנשמעה על אודות הצבת התמרור. גם "הודאה במקצת" אינה ניתנת בחללו של אוויר. ולא ייתכן שהכוונה בהודאה "מודה שעצרתי" תפורש כמודה שעצרתי במקום כלשהו ביום מן הימים. אם אדם מודה שעצר, יש לפרש את הודאתו כך שיישתמע ממנה שהוא מודה שעצר במקום מסויים ובתאריך מסויים כמפורט בדו"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמחה ניר למערערת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 3.6.91).
ע.א. 488/88 - השחף... בע"מ נגד סולניר בע"מ ואח'
*תביעת מטלטלין של שותף אחד נגד שותף אחר כאשר
השותפות התפרקה(מחוזי ת"א - ה.פ. 164/88 - הערעור נדחה).
א. על פי הסכם שבין המערערת (להלן: השחף), המשיבה השניה (להלן: סולור), חברה ביסוד בשם דסי, ובעלי מניות שונים בשחף ובדסי הוקם עסק משותף, לייבוא ושיווק נייר. העסק נקרא סולניר. בין היתר הוסכם בין הצדדים כי השחף תתן שירותים לסולניר ותמנע מעיסוק בכל פעילות אחרת. ההסכם פקע וחודש מספר פעמים ולבסוף חודש ב-1986 והמחלוקת היא אם חודש לשנה או לשנתיים. בסוף חודש ינואר 1988, ביקשה סולניר ליטול לידיה מלאי, מכונות וכלי עבודה, מכוניות ומשאיות, (להלן: המטלטלין), שבידי השחף. בהמרצה לביהמ"ש המחווי ביקשו המשיבות כי ביהמ"ש יצווה על השחף להשיב להן את המטלטלין השייכים להן והמוחזקים ע"י השחף שלא כדין. השחף הגישה תצהיר תשובה בו נאמר כי השחף טוענת לבעלות על המטלטלין למעט מלאי הנייר, המלגזה והמכוניות. לחילופין טוענת היא לזכות להחזיק בהם מכח ההסכם עד לסוף שנת 1988 שלפי פרשנותה זהו מועד פקיעתו. לחילופי חילופין נטען כי להשחף קמה "הזכות להחזיק את הציוד... כעכבון וכבטוחה לתשלום המגיע לחברת השחף...". ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה והערעור על כך נדחה.
ב. באשר לבעלות על המטלטלין - כל שהשחף טענה הוא כי הציוד נרכש ע"י סולניר עבור השחף ולשימושה. ברם, עצם העברת המטלטלין למקום מושבה של השחף לצורך הפעילות המשותפת בין השחף לסולניר אינה יוצרת את העברת בעלות. באשר למועד סיום ההסכם - יכול היה ביהמ"ש המחוזי, על יסוד הראיות שהיו בפניו, להגיע למסקנה כי ההסכם הסתיים בסוף ינואר 1988 כטענת המשיבות.
ג. נימוק אחד היכול להצדיק החזקת המטלטלין בידי השחף, הוא מכוח היותם של הנכסים, נכסים המעוכבים על ידה כדין להבטחת זכויותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין די בטענת הפרה או נזקים באורח סתמי וערטילאי כדי להצדיק טענת עכבון. מהתצהירים עולה שסולניר אכן לא עמדה בהתחייבות לשלם תשלום מסויים להשחף, ובכך, לכאורה, 1הפרה את החוזה. אולם, בהמשך תהליך העכבון חלו פגמים. סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר... תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים...". על פי סעיף 11(ב) לחוק המטלטלין כאשר עולה "שווי המטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המטלטלין...". במקרה שלפנינו עולה בבירור כי ביחס בין מה שהמשיבות היו חייבות להשחף לבין שווי המטלטלין שעוכבו יש חוסר איזון. כמו כן הלכה פסוקה היא כי "אין אדם יכול לטעון לזכות לעכבון בלי לפרט את הסכום הנדרש...". בענייננו ידעה השחף את העלויות שאותן, לטענתה, צריכות היו המשיבות להשיב לה, ובכל זאת נמנעה מלציין עלויות אלו ובכך לאפשר לטענת העכבון להיות ראוייה לידון. העולה מכאן כי המטלטלין הוחזקו ע"י השחף שלא כדין והמשיבות היו זכאיות לצו עשה שיורה על השבתם אליהן.
ד. במהלך הדיון ביקשה השחף בהמרצה לצרף תצהירים לעניין אירוע שהתרחש לאחר חקירת המצהירים ובשלב הסיכומים. ב"כ סולניר הודיע כי אינו מתנגד לבקשה. אעפ"כ החליט השופט לדחות את הבקשה והשחף מערערת כנגד החלטת השופט בניגוד להסכמה שהיתה בין הצדדים. אכן, בדרך כלל יכבד ביהמ"ש את ההסכמה בין הצדדים לגבי נושא שבסדרי דין או בדיני ראיות, אך לעולם יהיה הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט בכל מקרה על פי נסיבותיו. במקרה דנן חברו שני שיקולים שהינחו את השופט שלא לקבל את התצהירים. האחד הוא השלב המאוחר שבו ביקשו להגישם, לאחר הגשת הסיכומים, והשני היעדר הרלבנטיות של האמור בתצהירים לגבי העניין הנדון. השופט היה רשאי לשקול את הצורך בתצהירים הנוספים ומסקנתו כי לא היה מקום לקבלם נכונה היא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד יוסף שגב ודורון חסדאי למערערת, עו"ד יורם וסרצוג למשיבות. 30.6.91).
ע.א. 643/88 - עזבון המנוחה יהודית זיידנציג ז"ל ואח' נגד חנה שטיין ואח'
*טענה של הפרת הסכם ע"י מוכרת שלא שילמה מס השבחה, כאשר נקבע כי לא היה יסוד לתביעת מס השבחה. *טענה של "גרם הפרת חוזה" ורשלנות של עו"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 2200/82 - הערעור נתקבל).
א. ביום 24.4.79 נחתם הסכם מכר שלפיו התחייבה יהודית זיידנציג למכור מגרש (להלן: הנכס) למשיבים הראשון והשני (להלן: המשיבים). סעיף 5 להסכם קבע כי "כל המיסים וההיטלים ו/או תשלומי חובה ואגרות אחרים... אשר חלים על המגרש עד יום 1.4.79... ישולמו ע"י המוכרת...". במעמד חתימת ההסכם הפקידה המוכרת חלק מן התמורה ששילמו לה המשיבים בידי עו"ד יצחק וסטמן (להלן: המערער 3) אשר ייצג אותה, יחד עם עו"ד יוסף עציון (להלן: המערער 2) בעיסקה האמורה. בהוראותיה למערער 3 נאמר כי "מן הכספים המופקדים בידיך... עליך לשלם כל התחייבויותי לפי הסכם שנחתם היום... עם ביצוע הנ"ל תוכל להחזיר לי הסכומים שיוותרו". המערער 3 אישר בסופו של המסמך כי ינהג בהתאם להוראות אלה.
ב. כשפנו עורכי דינה של המוכרת (להלן : עוה"ד) למשיבה השלישית, המועצה המקומית רמת השרון, (להלן : המועצה), לקבל אישור להעברת המגרש ע"ש המשיבים, נדרשו לשלם היטל השבחה הנובע משינוי תכנית שאושרה במרץ 1971 (להלן: התכנית). ביום 24.1.80 פנה המערער 2 למועצה בעניין מס ההשבחה וציין כי "הדרישה לתשלום המס כיום הינה בלתי חוקית ונוגדת את הדין וסדרי מינהל תקינים", ולפיכך ביקש לתת מיד אישור העברה. בעקבות ייעוץ משפטי כי אין בידה להתנות מתן האישור בתשלום ההיטל, נתנה המועצה בינואר 1980 אישור העברה לרשם הקרקעות. עם קבלת האישור הועבר הנכס ע"ש המשיבים. בכך ראה המערער 3 את סיום שליחותו והחזיר למוכרת את יתרת הפקדון שנותרה ברשותו.
ג. ביולי 1981 ביקשו המשיבים לבנות על המגרש ואז הודיעה להם המועצה כי לא יקבלו היתר בניה כל עוד לא ישולם היטל השבחה כחוק. לאחר חילופי מכתבים בין ב"כ המשיבים לבין ב"כ המנוחה, שילמו המשיבים את ההיטל וקיבלו היתר בניה. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בתובענה נגד המוכרת ונגד עוה"ד. בתביעתם תבעו החזר סכום היטל ההשבחה, תשלום פיצויים מוסכמים בשל הפרת ההסכם וכיוצא באלה תביעות. עילת התביעה נגד המוכרת נעוצה בהפרת ההסכם ונגד עוה"ד מושתתת התביעה על גרם הפרת חוזה ורשלנות. הנתבעים שלחו הודעת צד שלישי למועצה.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דרישתה של המועצה לתשלום היטל ההשבחה היתה שלא כדין. אעפ"כ קיבל ביהמ"ש את התביעה הן נגד העזבון והן נגד עוה"ד. זאת משום ש"הנתבעים לא נקטו באיזה אמצעים משפטיים... על מנת לאיין את דרישת המועצה למס ההשבחה... בנסיבות שנוצרו עליה (המוכרת) היה... לשלם את החוב... או, לקבל אישור... שהחוב הנ"ל מבוטל... זיידנציג הפרה את סעיף 5 של ההסכם בכך שלא שילמה את מס ההשבחה... בין שדרישה זו היתה חוקית ובין שדרישה זו היתה בלתי חוקית... אי ביצוע ההתחייבות על פי כתב ההוראה וההתחייבות ע"י עוה"ד... מהווה הפרת התחייבות אישית של עוה"ד ועליהם לשאת בתוצאות באופן אישי... עוה"ד ביודעין ובלי צידוק מספיק גרמו לזיידנציג שתפר חוזה מחייב כדין... עוה"ד לא עשו מעשה שעו"ד סביר ונבון היה עושה באותן מסיבות... עוה"ד התרשלו...". הערעור נתקבל.
ה. גישתו של ביהמ"ש המחוזי מוטעית מיסודה. אם מחוייבת המוכרת על פי ההסכם לשלם את כל המסים וההיטלים החלים על המגרש עד ליום 1.4.79, ונתברר כי לא קמה כלל חובה לשלם היטל השבחה בשל התכנית, הכיצד הפרה המוכרת את סעיף 5 להסכם ? מדוע היה על המוכרת, ולא על המשיבים, לפנות לערכאות ולנקוט בהליכים משפטיים נגד המועצה ? שונים היו כמובן פני הדברים אם בסופו של דבר היה נקבע בהליך כלשהו כי בדין דרשה המועצה את תשלום ההיטל, או אז היתה מתעוררת השאלה על מי חל תשלום זה לפי ההסכם. אפשר שבכך שלא שילמה את ההיטל נטלה על עצמה המוכרת סיכון מסויים, שמא יוחלט שאין עמדתה נכונה, ותראה כמי שהפרה את ההסכם. אולם משנתברר כי לא חלה כלל חובת תשלום, וודאי שאין יסוד לקבוע שהיתה הפרת ההסכם.
ו. פועל יוצא מהנ"ל כי גם עוה"ד אינם יכולים להחשב כמתרשלים כלפי המשיבים, כשם שלא גרמו להפרת החוזה. יתירה מזו, אפילו היה מתברר כי טעו עוה"ד בהערכתם את המצב המשפטי, כי זכאית היתה המועצה לתשלום היטל ההשבחה, וכי חיוב זה חל על המוכרת, אין בין כך ובין רשלנות או גרם הפרת החוזה מצדם ולא כלום. עניינה של העוולה שבסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הוא ב"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב...". אם יראו עו"ד ככל מתערב אחר בחוזה שבין לקוחו ואדם שלישי, על אף שייעוצו המקצועי של עוה"ד בא כדי להגן על האינטרס של לקוחו, כי אז ימנעו מעוה"ד למלא תפקידו כראוי, ומן הלקוח לקבל עצה ראוייה, וישבשו יחסי האמון שבין הלקוח לבין עוה"ד. היחסים המיוחדים בין עוה"ד ולקוח מחייבים, על כן,
הענקתה של הגנת הצידוק שבסעיף 62(א) הנ"ל. באשר לעוולת הרשלנות מצד עוה"ד - לא זו בלבד שאם היתה רשלנות מצדם היה זה עניין שבינם ובין שולחתם, המוכרת, שהיא בעלת דינם של המשיבים, אלא שאין בנמצא כל רשלנות במעשיהם, שהרי נתברר כי צדקו בעמדתם שאין בידי המועצה לדרוש תשלום היטל השבחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עופר קאופמן למערערת, עו"ד א. אלרום לעוה"ד של המוכרת, עו"ד ד. שידלובר לקונים. 27.6.91).
על"ע 1303/90 - פלוני נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*גזירת הדין ע"י ביה"ד המשמעתי ב"הרכב חסר" כאשר עד הכרעת הדין דן ביה"ד בהרכב מלא(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נתקבלו).
א. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בחלק מפרטי הקובלנה שהוגשה נגדו ע"י המשיב וזיכה אותו מחלק מהם. לאחר מתן הכרעת הדין ולפני מועד שמיעת הטיעון לעונש, נתמנה חבר ביה"ד, עוה"ד גדעון גינת, לכהונת שופט של בימ"ש מחוזי. עם מינויו כשופט נפסקה חברותו בלשכת עוה"ד ועקב כך גם בביה"ד המשמעתי. פרקליטי שני הצדדים הציעו לדחות את הדיון בגזר הדין עד שנשיאות ביה"ד, שמינתה את חברי המותב המקורי, תשוב ותמנה לו חבר נוסף במקום מר גינת. ביה"ד סבר כי המצב הוא ש"נבצר" מחבר ביה"ד גינת להשתתף בדיון, ובהסתמכו על הוראת סעיף 18 לחוק, המשיך בדיון בהרכב חסר וגזר את דינו של המערער.
ב. שני הצדדים ערערו לביה"ד הארצי כאשר הערעור נסב בעיקרו על הכרעת הדין. המערער טען שהרשעתו איננה מבוססת ויש לבטלה בכלל, ואילו ב"כ הקובל טען כי יש להרשיע את המערער בכל פרטי הקובלנה. הערעור נסב גם על מתן גזר הדין בהרכב חסר. ביה"ד הארצי סירב לדון בערעור הצדדים על הכרעת הדין, למרות ששני הצדדים ביקשו ממנו שיכריע בכל הנוגע להכרעת הדין ולאחר מכן יחזיר את הדיון, אם יהיה צורך בכך, לביה"ד המחוזי שידון בגזר הדין בהרכב מלא. ביה"ד הארצי הורה שהקובלנה תחזור ותידון מתחילתה בפני הרכב שונה של ביה"ד המחוזי. באי כח שני הצדדים גילו תמימות דעים בערעוריהם לביהמ"ש העליון כי שגה ביה"ד הארצי כאשר סבר כי דין הקובלנה לחזור ולהתברר מתחילתה. שני הצדדים עתרו להחזרת הדיון לביה"ד הארצי לבירור ערעוריהם על הכרעת הדין לגופם. כמו כן הסכימו שני הצדדים בשל הרכבו החסר של ביה"ד המחוזי יש לקיים דיון חוזר במידת העונש. הערעורים נתקבלו במובן זה שהתיק הוחזר לביה"ד המחוזי למתן גזר דין בהרכב מלא.
ג. אם נפל פגם בהליך של גזר הדין, היה זה לאחר מתן הכרעת הדין, ותקפותה של הכרעת הדין לא יכלה להיפגם עקב מה שהתרחש לאחר שניתנה. סברת ביה"ד הארצי כי משניתן גזר הדין בהרכב חסר, גם הכרעת הדין היתה כלא היתה, בטעות יסודה. משהגיע ביה"ד הארצי לכלל מסקנה שגזר הדין שניתן בביה"ד המחוזי איננו תקף היה עליו לברור באחת משתי דרכים: לדון לאלתר, כעתירת הצדדים לפניו, בערעורים על הכרעת הדין, על מנת שאם ימצא לאשר את הרשעת המערער או להרחיבה יורה על קיום דיון חדש לעניין מידת העונש ; או להחזיר מיד את הדיון לביה"ד המחוזי על מנת שיחזור וידון בהרכב מלא בענשו של המערער ויתן גזר דין חדש. ביה"ד היה מיטיב לעשות לוא נקט בדרך הראשונה, אך גם אילו בחר בדרך השניה היה פוסק כדין. ברם להוראה כי הקובלנה תחזור ותידון מתחילתה לא היה יסוד ודינה להיבטל.
ד. באשר לשאלה אם היה רשאי ביה"ד המחוזי להמשיך בדיון ולגזור את ענשו של המערער בהרכב של שניים - שאלת פרשנותו של הביטוי "נבצר" בהקשרה של הוראת סעיף 18 הנ"ל נדונה בעבר בביהמ"ש העליון ונקבע כי "ברור ש'נבצר' מתייחס לסיבות פטירה, מחלה, היעדרות מהמדינה וכיוצא באלה...". המסקנה בעניין זה היא כי "נבצר"
מחבר להשתתף בדיון, אינה מתייחסת למניעה ארעית בלבד, אלא כוללת גם מצבים של מניעה לצמיתות או לזמן ארוך. כך שניתן לקבוע כי היעדרותו של מר גינת מהמשך הדיון במשפטו של המערער נבע מכך ש"נבצר" ממנו להמשיך ולהשתתף בו, ובכך הונחה תשתית לקביעה כי היעדרותו היתה "מוצדקת" וביה"ד מוסמך במקרה כגון זה להמשיך בדיון בהרכב חסר.
ה. נותרה השאלה אם בנסיבות העניין ראוי היה להמשיך ולדון בהרכב חסר והתשובה לכך היא שלילית. קיומו של דיון בהרכב חסר הינו בבחינת חריג, שאין להתירו אלא בנסיבות בהן קיימת מניעה ממשית לקיים את הריון בפני הרכב מלא. המניעה האמורה לא די לה שתבחן מצד הצידוק שהיה לחבר ביה"ד להיעדר מן הדיון, אלא צריך שיתקיים גם צידוק לקיומו של הדיון בהרכב חסר. על בחינתו של היבט זה מופקד אב ביה"ד, ועליו לבחון ולהעמיד אלה מול אלה את השיקולים התומכים בקיום הדיון בהרכב חסר כנגד השיקולים השוללים קיום דיון כזה. אחת הנסיבות שיש לקחת בחשבון היא מימד הזמן, היינו השאלה אימתי, ביחס למועד ישיבת ביה"ד, נודע אודות היעדרותו הצפויה של חבר ביה"ד מהמשך הדיון או מהישיבה המיועדת. גם היעדרות שנסיבתה כשלעצמה מוצדקת, אפשר שלא תצדיק קיום דיון ברכב חסר, אם דבר ההיעדרות נודע מבעוד מועד והיה סיפק לנקוט מהלכים שיאפשרו לנשיאות ביה"ד להשלים את ההרכב החסר ולקיים את הדיון במועדו או במועד קרוב אחר בפני הרכב מלא. בענייננו היה מספיק זמן לפנות לרשות שמינתה את ביה"ד כדי שתמנה חבר אחר לביה"ד במקומו של מר גינת. החלטת ביה"ד לקיים את הדיון בהרכב חסר היתה מוטעית.
ו. לפיכך יש לבטל הן את החלטת ביה"ד הארצי והן את גזר דינו של ביה"ד המחוזי. באי כח הצדדים ביקשו להחזיר את הדיון לביה"ד הארצי לבירור הערעורים על הכרעת הדין. ברם, חרף הסכמה זו, ולמרות שבהיות הדיון לפניו היה ביה"ד הארצי מיטיב, לכאורה, לעשות אילו העדיף דרך זאת, אין זה מן המידה שביהמ"ש העליון יכתיב לביה"ד הארצי דרך דיונית, שתזקיק אותו לערעור על הכרעת דין מרשיעה שאין גזר דין בצידה. מוטב איפוא שהדין יוחזר לביה"ד המחוזי שיחזור וידון בעונש ויתן גזר דין חדש כאשר הדיון יקויים בהרכב של שלשה.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד צבי הדר למערער, עו"ד אליקים הררי למשיב. 17.6.91).
ע.א. 813/88 - אסטבליסמנט נהל בע"מ נגד שאול בצרי
*הכללת עסק שיש בו מכונות משחק אלקטרוניות, במסגרת "מועדון קלפים והימורים" המשוחרר מהגבלת מקסימום שכ"ד בחוק הגנת הדייר(מחוזי ת"א - ע.א. 770/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הינו דייר מוגן במושכר שבבעלות המערערת, והוא מנהל בו עסק שבו מופעלות מכונות משחק אלקטרוניות. המערערת פנתה לביה"ד לשכירות בבקשה לקבוע את דמי השכירות בעד המושכר. היא גרסה כי דמי השכירות משוחררים מגבולות המקסימום, באשר מדובר בבית עסק הנופל בגדר תקנה 1(13) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), המתייחסת ל"מועדון קלפים והימורים". ביה"ד לשכירות קיבל את בקשת המערערת וקבע כי בית העסק הוא "מועדון הימורים" ודמי השכירות בגינו משוחררים מתיקרת המקסימום.
ב. בערעור לביהמ"ש המחוזי התהפכו היוצרות ושופטי הרוב סברו שבית העסק שמנהל המשיב איננו "מועדון הימורים" כמשמעותו בתקנה 1(13) הנ"ל. על פי עמדת הרוב אין עיסקו של המשיב בגדר "מועדון" כלל, שכן "מועדון" משמעו מקום בו מתקבצים אנשים מחוג מסויים ולא מקום הפתוח לציבור הרחב. כמו כן סברו שופטי הרוב כי במקום לא מתנהלים "הימורים", שכן מדובר ב"משחק" שאיננו אסור על פי חוק העונשין, והתקנות מדברות בהימורים בלבד. זאת ועוד, גם אם מדובר במשחקים שאינם תלויים במיומנות,
אלא במזל או בגורל בלבד, הרי התמורה הניתנת לזוכה טפלה להנאה שבעצם המשחק והיא בבחינת שעשוע בלבד ולא בעלת ערך. הוגש ערעור לאחר נטילת רשות והערעור נתקבל. ג. כוונת המחוקק וההיסטוריה החקיקתית בנושא, מצביעים על מגמה לצמצם את סוגי בתי העסק, שדייריהם נהנים מתשלום שכר דירה מוגבל. השחרור מהוראות המקסימום מקיף מגוון רחב של עיסוקים שהמשותף להם הוא היותם איתנים מבחינה כלכלית. נטיית ביהמ"ש היא לבור מבין האופציות הפרשניות האפשריות את זו אשר תשתלב במגמה האמורה, היינו שחרור בתי עסק ממגבלת דמי השכירות המקסימליים. מגמה זו מובילה למתן פרשנות מרחיבה לצירוף הלשוני "מועדון הימורים" שבפנינו. נקודת מוצא פרשנית הפוכה עומדת לפי טבעו של האיסור הפלילי ביסוד ההוראות שבחוק העונשין, הקובעות כעבירה עריכה או השתתפות בעריכת משחקים אסורים, הגרלות והימורים. יש לצפות לכך שהמונח "הימור" המופיע בתקנות מזה ובחוק העונשין מזה לא יזכה בהכרח לפרשנות זהה.
ד. סברת הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה כאמור כי אין מדובר בענייננו ב"מועדון", שכן מונח זה מיוחד למקום אליו מתכנס חוג ידוע ומסויים של אנשים. דעה זו אין לקבלה. המונח "מועדון" בהקשר דנא אינו מוביל בהכרח למסקנה, כי מדובר במועדון סגור דווקא. בלשון יום יום, נעשה שימוש במונח מועדון גם - ובעיקר - בהקשר למקומות התוועדות שאינם מיוחדים לאנשים מסויימים דווקא. כך הם מועדון לילה, מועדון ביליארד והמתנ"ס שמשמעותו מועדון תרבות, נוער וספורט. גם מטרת התקנות מתיישבת עם מתן פירוש רחב למונח "מועדון", שהרי הסיכוי לקיים בית עסק יציב ומשגשג מבחינה כלכלית עולה דווקא מקום בו מדובר באפשרות להגיע לציבור יותר גדול של מבקרים. על כן המסקנה היא כי בפנינו "מועדון".
ה. אשר לאלמנט של "הימורים" - אין לדבוק באופן טכני בהגדרה שבחוק העונשין. יש לבחון באופן מהותי ענייני מה התוכן שיש לצקת למושג "הימורים" בהקשר שלפנינו. המונח "הימורים" מקפל בתוכנו שני רכיבים אינהרנטיים: הראשון, אלמנט הניחוש, הגורל או המזל, ובענייננו אין כל שליטה על צבירת הנקודות והמדובר במכונות מזל גרידא ; הרכיב השני, הכלול בהימור הוא הזכיה, היינו קבלת טובת הנאה בתמורה להשתתפות בו. זו בדרך כלל המוטיבציה להשתתף בהימור. השאלה היא אם הזכיה, בדמות משחק נוסף, המובטחת ל"מנצח" את מכונת המשחק, היא טובת הנאה ההופכת את המשחק למהמר. גם בהנחה שבמקרה שבפנינו התמורה טפלה להנאה שבעצם המשחק, הרי הפרס הוא ביטוי לרצון לנצח. סיכומו של דבר מדובר כאן במועדון הימורים ועל כן יש לקבל את הערעור ולהחזיר את החלטת ביה"ד לשכירות על כנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה הרצוג למערערת, עו"ד אבי גביש למשיב. 26.6.91).
ע.א. 746/88 - אמנון בוזגלו קטין ע"י הוריו נגד יגאל אוחנה ואח'
*הודעת ביהמ"ש שנעתר לבקשה למחיקת תביעת נזיקין, כי עקב המחיקה יבוטל כל מה שנעשה עד המחיקה, כולל חוות דעת רפואית שניתנה לטובת התובע(הערעור נדחה).
א. במסגרת תביעת נזיקין שהגיש המערער נגד המשיבים, נתמנה פרופ' בורמן, ע"י ביהמ"ש, כמומחה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. פרופ' בורמן שלח את המערער לשש בדיקות וסיכם מסקנתו לאמור "...אני קובע כי אחוז הנכות הכולל שלו כיום הוא %45 עלי לציין... מצבו יכול להשתנות... ואולי יהיה צורך לקבוע מחדש את אחוז נכותו בעתיד". לאור האפשרות שאחוז הנכות ישונה בעתיד, ביקש ב"כ המערער להשהות את הדיון בתובענה לשנה שנתיים, או למחוק את התביעה. ב"כ המשיבים תמכו בהשהיית הדיון לפרק זמן מסויים, בציינם שאם יוחלט על מחיקת התביעה, יש לבטל את כל מה שנעשה בתובענה, כולל חוות הדעת של פרופ' בורמן. בעקבות תגובת המשיבים עמד
ב"כ המערער על כך שהתביעה תימחק, וביהמ"ש נענה לבקשה ומחק את התובענה בקבעו לאמור "לאור האמור, ולאור בקשתו החד משמעית של ב"כ התובע - למחוק התביעה - אני מוחקת את התביעה... מובהר בזה, כי כל ההליכים שהיו בתיק זה בטלים, כולל חוות הדעת של מומחה ביהמ"ש". הערעור נסוב על ההחלטה המתנה, כסברת המערער, את מחיקת התביעה בביטול חוות דעת המומחה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי למעשה הופסקו כאן ההליכים על פי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי וכבר נפסק כי "תובע רשאי להפסיק תובענה בהתאם לתקנה ..154. בכל עת וללא תנאי", ולכן לא היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי להתנות את הפסקת ההליכים בביטול חוות הדעת. אין לקבל טענה זו. אמנם בעבר היתה הפסקת תובענה נתונה לחלוטין לשיקול דעתו של הצד המחליט על כך, ואולם לפי נוסח התקנה דהיום המצב שונה, שכן התקנה נותנת לביהמ"ש סמכות רחבה שבשיקול דעת ליתן או לא ליתן רשות להפסיק תובענה. הליך כזה מחייב הגשת בקשה וביהמ"ש יכריע למחוק את התובענה, בתנאים או ללא תנאים, או לדחות את התובענה. למעשה, ביהמ"ש המחוזי נענה כאן לבקשה למחוק את התובענה ללא תנאי, ורק הבהיר לבעלי הרין, שטענו ספציפית לעניין זה, את משמעות המחיקה, שהיא ביטול ההליכים לרבות חוות הדעת הרפואית.
ג. כאשר בא ביהמ"ש להכריע בבקשה להפסיק את התובענה ובתנאים שבהם תותנה ההפסקה, מנחים אותו בשיקול דעתו שני גורמים : הוא לא יתן רשות להפסיק את התובענה על מנת להגישה מחדש אם יש בכך כדי לשלול מהנתבע יתרון שכבר השיג ; הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט. מכאן שגם אם החלטת המחיקה כאן היא מותנית, ולא רק הבהרת התוצאה, הרי שגם כך אין למצוא פסול בשיקול הדעת שהפעיל ביהמ"ש. הוא התיר את הפסקת התובענה והבהיר שתבוטל, בין היתר, גם חוות הדעת הרפואית. כך נשמרו האינטרסים של הנתבעים, ושיקולי טובתם הם בעיקר שמנחים את ביהמ"ש בהתירו הפסקת תובענה. כאן הסכימו המשיבים להשהיית התובענה והתנגדו למחיקה, אך ב"כ המערער עמד דווקא על הפסקת התובענה, וכעת אין לו להלין אלא על עצמו ולא על ביהמ"ש שקבע את שמתבקש היה בהחלטתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד נתן רון למערער, עוה"ד ג. ראובינוף וליפא ליאור למשיב. 27.6.91).
ע.א. 759/88 - יוסף לוין, עו"ד נגד ח.י.ש. חברה ישראלית... בע"מ
*בקשה לשנות הצמדה של דמי שכירות מ"הצמדה לדולר" כפי שנקבע בחוזה ל"הצמדה למדד"(מחוזי חיפה - ה.פ. 2000/87 - הערעור נדחה).
א. בחוזה שכירות מיום 5.12.85 שבין המערער (להלן: המשכיר) ובין המשיבה (להלן: השוכרת) נקבע כי "דמי השכירות הם סכום בשקלים השווה ל-1350 דולר לחודש לפי השער היציג מיום התשלום... לגבי התקופה מ-5.6.87 ואילך לכל צד הזכות לבקש התאמת דמי השכירות לשיעורים שיהיו קיימים אותה שעה בשוק". המשכיר פנה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וטען כי הצמדת דמי השכירות לשער היציג של הדולר נועדה להבטיח את ערכם הריאלי של דמי השכירות וכתוצאה מהקפאת שער הדולר סוכלה המטרה הנ"ל כליל. לפיכך ביקש המשכיר "להחליף את שיטת ההצמדה משער יציג לדולר להצמדה למדד יוקר המחייה". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערעור נדחה.
ב. צודק המערער כי מטרת ההצמדה של דמי השכירות לדולר היתה כרי להבטיח את ערכם הריאלי. אולם הצדדים הם גם שקבעו בחוזה את שיטת ההצמדה, כדי להשיג אותה מטרה, שכן היו מודעים לאינפלציה השוררת ולתנודותיה. זו היתה כוונת הצדדים וזה היה רצונם, וכך גיבשו את תנאי ההתקשרות שביניהם. משלא קרסה שיטת השיערוך שנקבעה, ורק נכזבו ציפיותיו של המערער, לא ניתן להכניס לחוזה תנייה חדשה, שזכרה לא בא בו, אפילו נמצא המערער נפגע. חוסר הכדאיות הכלכלית למשכיר משיטת ההצמדה שנקבעה,
כמתברר לאחר מעשה, אין לו גם דבר עם ביצוע החוזה שלא בתום לב, כנטען ע"י המערער. במיוחד כשניתן על פי החוזה להתאים, לאחר שנתיים, את דמי השכירות לאלה ש"בשוק". סיכומם של דברים, הצדדים התקשרו בחוזה כמו שהוא, תוך שהם צופים שינויים מוניטריים, ואין על ביהמ"ש לערוך עבורם חוזה אחר, אך ורק כיוון שאחד הצדדים לא חזה כי שיטת שיערוך אחרת, שלא נקבעה בחוזה, תיטיב עמו יותר.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד דוד מגריזו למשיבה. 13.6.91).
בש"פ 2311/91 - מדינת ישראל נגד עאטף אשקר
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (החזקת הרואין וכלי נשק)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם ביום 10.6.90 בהחזקת הירואין בכמות העולה על ששה קילוגרם, והחזקת שני רובי סער ואקדח. הוא נעצר עד תום ההליכים ותקופת השנה למעצר הסתיימה ביום 9.6.91. בקשת המדינה היא להאריך את תקופת המעצר ב-3 חודשים נוספים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הסניגור התנגד לבקשה וטען כי לפי מצב הראיות בתיק יש סיכוי רב שלא תתקבל גירסת המדינה, הנשענת על טביעת אצבע של המשיב ועל חוות דעת גרפולוגית. כן מצביע הסניגור על הקצב האיטי של התקדמות המשפט כשעד כה התקיימו רק תשע ישיבות שהיו ישיבות קצרות יחסית ובמצב דברים זה נותרו עוד עדי תביעה שצריכים להעיד וגם להגנה יש ראיות משלה. להערכת הסניגור, התקופה של שלושה חודשים נוספים לא יהיה די בה כדי לסיים את הדיון, אם כי ביהמ"ש קבע לתקופת שלושה חודשים אלה שבעה ימי דיון נוספים. מנגד סבור ב"כ המדינה שיש אפשרות לסיים את הדיון תוך שלושה חודשים, ומכל מקום, התביעה מצדה מוכנה שייקבעו מועדים נוספים לדיון גם בתקופת פגרת בתי המשפט. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. אשר לעניין הראיות - כשם שהיה הדבר בעת שהוחלט לעצור את המשיב עד תום ההליכים, כך גם בשלב זה קיימות בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב. מטריד יותר קצב שמיעת הדיון במשפטו של המשיב. מדובר במספר ישיבות קטן יחסית במשך תקופה של שנה, מרבית הישיבות נמשכו כשעה או פחות מכך. אעפ"כ דין הבקשה להתקבל על סמך הצטברות הנימוקים הבאים : העבירה המיוחסת למשיב חמורה וקיימת סכנה כי יהווה סיכון לציבור או ימלט מאימת הדין אם ישוחרר ; הדחיות של הדיון ממועדים שנקבעו נגדמו בחלקן גם מנימוקים התלויים במשיב וסניגורו וביהמ"ש נכון היה לקיים דיון גם בפגרת ביהמ"ש אך מנימוקים התלויים בסניגור לא נסתייע הדבר ; התביעה מוכנה היתה ועדיין מוכנה לקביעת מועדים נוספים לדיון ובכוונתה לפנות בעניין זה לביהמ"ש. בהסתמך על כל האמור יש לקבל את בקשת התביעה.
(בפני: השופט אור. עו"ד יובל שדמי למבקשת, עו"ד מ. זיו למשיב. 9.6.91).
ע.א. 239/88 - אברהם רובינשטיין ושות'... בע"מ ואח' נגד פקיד שומה ת"א
*תשלום מקדמות בשל "הוצאות עודפות" על פי סעיף 181ב' לפקודת מס הכנסה, כאשר ה"הוצאות העודפות" נובעות מפחת על רכב שטרם נוכה(מחוזי ת"א - עמ"ה 270/86 - הערעור נדחה).
א. מדובר בחיוב שהושת על המערערות (חברות בניה) בגין אי תשלום מקדמות בשל הוצאות עודפות על פי סעיף 181ב' לפקודת מס הכנסה, בהתייחס לפחת על כלי רכב שבבעלותן. על פי העובדות המוסכמות התייחס הערעור ל-17 כלי רכב צמודים, כהגדרתם בתקנה 3 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב). הדיון נסב על דבר חלותן של הוראות סעיף 181ב' הנ"ל על הוצאות שהן פחת. סעיף זה קבע, בתקופה הרלבנטית, כי "חבר בני אדם שהוציא למטרות המפורשות בתקנות לפי סעיף 31 סכומים שלפי התקנות האמורות אינם מותרים בניכוי או עולים על הסכומים שנקבעו כמותרים בניכוי... ישלם לפקיד השומה, במועד שנקבע, מקדמה... מהסכומים האמורים, ויגיש לו באותו מועד דו"ח כפי
שנקבע... לא שילם חבר בני אדם את המקדמה... רשאי פקיד השומה לשום לפי מיטב שפיטתו את סכום המקדמה שאותו חבר בני אדם חייב לשלמו...". פקיד שומה הוציא שומה למערערות וחייב אותן בתשלום מקדמות בשל הוצאות עודפות לפי סעיף 181ב' לפקודה בתוספת קנסות. ביהמ"ש המחוזי אישר את שומת פקיד השומה והערעור נדחה.
ב. ההוצאות בהן מדובר בענייננו הן, כאמור, הוצאות בגין פחת על כלי רכב, והשאלה היא אם הוצאות מסוג זה באות בגדרו של סעיף 181ב' הקובע חובת תשלום מקדמות בגין הוצאות עודפות. המערערות טענו כי פחת מעצם טיבו אינו יכול להיות בגדר הוצאה עודפת, שכן לשון סעיף 181ב' לפקודה מדברת בסכומים שהוצאו באופן אקטיבי, ואילו פחת מבטא ירידת ערך של נכסים. כן נטען כי פחת איננו מהווה הוצאה אלא מעת שנוכה, היינו פחת שלא נוכה איננו בגדר הוצאה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי "את המונח 'להוציא' בסעיף 181ב' אין לפרש במובנו המילולי, כי אם יש לראותו כמתייחס לכל סוג של הוצאה שניתן היה לנכותה... היינו גם הוצאה של פחת". ביהמ"ש העליון החליט כי אכן אין להבחין בין הוצאה שנובעת מפחת כאמור לבין הוצאות אחרות הנוגעות לעניין. כן נדחתה הטענה שהפחת איננו בגדר הוצאה אלא מעת הניכוי וכאן עדיין לא נוכה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בנקל למערערות, עו"ד יעקב כהן למשיב. 10.6.91).
ע.א. 399/88 - מובילי ברנע בע"מ נגד יובל גד בע"מ
*דחיית ערעור על ממצאים עובדתיים וחיוב בהוצאות לטובת המדינה עקב חריגה במספר עמודי הסיכומים (הערעור נדחה).
המערערת משמשת כמוביל והיה לה הסכם עם המשיבה בדבר ביצוע הובלות. הוגשה תביעה מטעם המערערת לתשלומים אשר לטענתה לא שולמו לה, ומנגד הוגשה תביעה ע"י המשיבה בגין נזקים שנגרמו לה. ביהמ"ש המחוזי בחן את הראיות שבאו בפניו ודחה את התביעות. הערעור נדחה באשר מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים. עם זאת, על אף דחיית הערעור, לא זכתה המשיבה בהוצאות. מדובר בסיכומים בכתב, כאשר הנשיא הורה כי כתבי הסיכום לא יעלו על שבעה עמודים. דא עקא, ב"כ המערער סיכם את טענותיו על גבי 11 עמודים וב"כ המשיבה על גבי 12 עמודים, ללא נטילת רשות לסטות מן ההחלטה. על כן לא נפסקו הוצאות לטובת המשיבה, ואילו המערערת חוייבה לשלם לטובת אוצר המדינה 3,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. 10.6.91).
רע"פ 1459/91 - יצחק טולדנו נגד מדינת ישראל
*החמרת העונש בעבירת תעבורה ע"י ביהמ"ש המחוזי
(הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בגרימת מוות לפי סעיף 304 לחוק העונשין ונדון ע"י ביהמ"ש לתעבורה לקנס כספי בסך 5,000 ש"ח, פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים ושנת פסילה על תנאי, ששה חודשים מאסר על תנאי וכן שירות לתועלת הציבור במשך 500 שעות בבית חולים. המדינה ערערה על קולת עונש הפסילה וביהמ"ש המחוזי החליט להחמיר בפסילה ולהעמידה על 5 שנים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הענישה ההולמת והמרתיעה בעבירה מן הסוג הנ"ל, בנסיבותיה, היא פסילה לתקופה שתמצה באופן משמעותי את חומרת העבירה ותוצאותיה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ראשית, עניין כגון זה איננו בין הנושאים המובאים בפני ערכאת ערעור שניה. שנית, צדק ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לעונש הפסילה. אין לראות כל פסול בכך שביהמ"ש המחוזי ראה לפסוק עונש העולה על המינימום הקבוע בסעיף 64 לפקודת התעבורה. זאת ועוד, גישתו של ביהמ"ש המחוזי, בכל הנוגע לענישה בעבירות של גרם מוות בחוסר זהירות, מקובלת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שלמה הרדי למבקש, עו"ד משה גולן למשיבה. 11.6.91).