בש"פ 272/97 - מבורך ג'רבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בחבלה חמורה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי בליל ה-15.10.96 כשיצא מאולם שמחות נכנס לרכבו, נהגבזמן פסילה ופגע במכונית שבה היו המתלוננים. כשאלה פנו אליו כדי לבקש ממנופרטים, חבט במתלוננת וגרם לה לחבלה ולאחר מכן היכה קשה את המתלונן, בעט בו עדשאיבד את הכרתו וכתוצאה מהמכות והחבטות היה המתלונן כ-10 ימים מאושפז ללא הכרה,כחודשיים היה עדיין הקרבן בבית חולים לוינשטיין כשמצבו קשה, זכרונו והתמצאותוטרם שבו אליו והוא נזקק לסיוע מלא בפעולות יומיומיות. כשהגיעה המשטרה כבר לאהיה העורר במקום, הוכרז כעבריין נמלט עד שהסגיר עצמו ביום 26.11.96. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ודחה את טענת הסניגור כי ישלהתחשב בכך שהעורר היה שיכור בעת שעשה את המעשים, כיוון שהוא הכניס עצמו למצבבו היה נתון. כן סבר השופט שעניינו של העורר אינו מתאים לחלופת מעצר, היינובמוסד לגמילה מאלכוהול. הערר נדחה.
ב. באשר לטענה בדבר קיומה של חלופת מעצר במוסד לגמילה - ההלכה הפסוקה קבעה מההנסיבות המיוחדות המצדיקות מתן אפשרות לטיפול גמילה וגישתה נתקבלה ע"י המחוקקמשהוחק סעיף 44א' לחסד"פ. טיפול גמילה מאלכוהול אינו מצדיק התייחסות שונהמטיפול גמילה מסמים בכל הנוגע להחלטה אם להעניק הזדמנות לטיפול כשמדובר בשלבהמעצר. בדרך כלל אין ביהמ"ש משחרר נאשם מן המעצר כדי לאפשר לו "להתחיל" תהליךשל גמילה מסם. המקרים הנדירים שבהם יטה ביהמ"ש לאפשר טיפול גמילה, הם אותםמקרים שבהם התברר כי הנאשם כבר נמצא בעיצומו של טיפול גמילה. בענייננו, החששמפני הסיכון הנשקף משחרורו של העורר, גם אם ישהה במוסד לגמילה, הוא רב. העוררהוא אדם בעל הרשעות קודמות מרובות ובהן עבירות אלימות בהן הורשע עוד לפנישהתחיל להתמכר לסמים ולאלכוהול. הוא ריצה תקופות מאסר ממושכות בגין עבירותאלימות ועבירות סמים, נמלט מהמשטרה לאחר שביצע את המעשים נשוא הערר, התנהגותובעת האירוע ולאחריו וכן עברו הפלילי מצביעים על היותו מסוכן לציבור שאין תחליףהולם למעצרו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. עמירם למבקש, עו"ד י. ליבליין למשיבה.19.1.97).
ע.א. 6126/92 - אטלנטיק חברה לדייג... בע"מ נגד דג פרוסט... בע"מ ואח' (מחוזי ת"א - ת.א. 1908/90 - הערעור נתקבל).
*דחיית תביעת נזיקין בעילה של היפר חובה חקוקה ושל עשיית עושר ולא במשפט כאשר ייבוא ללא רשיון גרם נזק למתחריםא. המערערת, חברה בפירוק, עסקה, לטענתה, בדיג מרחקים באמצעות ספינות רשומותבישראל, והיתה מייבאת את הדגים לישראל בפטור מהמכס על פי צו המכס והפטור.המשיבה היתה חברת דיג הרשומה בישראל ולפי אותו צו ניתן לה פטור מן המכס לדגיםבכמות מוגבלת לפי רשיון. לטענת אטלנטיק הפרה דג פרוסט את תנאי הרשיון בכךשייבאה ומכרה בישראל במחירי היצף דגים בכמות רבה הרבה יותר ממה שהותר לה,וכתוצאה מכך נגרמו לאטלנטיק נזקים כספיים אשר בסופו של דבר, כך הטענה, הביאולמינוי כונס נכסים על נכסיה ולפירוקה. אטלנטיק הגישה תביעה בנזיקין שעילותיההיפר חובה חקוקה והתעשרות שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסףוהערעור נתקבל ככל שמדובר בעילה של התעשרות שלא כדין ונדחה ככל שמדובר בעילה שלהיפר חובה חקוקה, והתיק הוחזר לדיון לגופו של עניין.
ב. לעניין העילה של היפר חובה חקוקה - בתוך חוקי המיסים ניתן להבדיל ביןחוקים שכל עניינם הכנסות המדינה, ובין חוקי מיסים, שמלבד הפן הפיסקלי יש בהם גםפן של העדפת פעילות משקית פלונית, וכבר נפסק כי אין כל מניעה לכך שאמצעי פיסקלי
ישמש להגשמת מדיניות כלכלית. אולם ספק אם צו המכס נועד לתת בידי אטלנטיק עילתתביעה על הפרת ההגבלות שהוגבלה דג פרוסט. אם יבואן פלוני עבר על הגבלות המכס,על המכס לתבוע ממנו את שלו, ובזה גם נעוצה תקנתו של הסקטור המוגן. לפיכך ישלדחות את הערעור ככל שהוא מתבסס על עילת היפר חובה חקוקה.
ג. אשר לעילה של התעשרות שלא כדין - אטלנטיק טענה כי פיתחה את דייג המרחקיםולצורך זה השקיעה סכומי עתק בפיתוח השוק לדגי בקלה. אילו עמדה דג פרוסט בתנאיההיתר שניתנו לה היתה אטלנטיק יכולה לעמוד בתחרות. אולם דג פרוסט ייבאה כ-5,500טון בקלה בלא מכס ואותם שיווקה במחירי היצף. ביהמ"ש דחה על הסף את התביעה גםבעילה של התעשרות שלא כדין ועל כן יש להניח לצורך הדיון שהטענות העובדתיותשבכתב התביעה נכונות ולבדוק אם אעפ"כ היה מקום לדחות את התביעה על הסף. התשובהלכך היא שלילית.
ד. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדיןנכס, שירות או טובות הנאה אחרת... שבאו לו מאדם אחר... חייב להשיב... אתשוויה...". על פי מערכת העובדות הנטענת אין חולק שהיתה כאן "התעשרות" של דגפרוסט בכך שהיא מכרה כמות עודפת של דגה וקיבלה "נכס" או "טובת הנאה" במובן סעיף1 לחוק; ההתעשרות באה מן השוק שאטלנטיק פיתחה בהשקעה גדולה, ומן הלקוחותשלאטלנטיק היתה ציפייה כי יקנו את דגתם ממנה; דג פרוסט יכלה להתחרות במחיריהיצף, רק מפני שייבאה כמות רבה של דגה בלא מכס מעבר לכמות שהותרה לה. התעשרותהבאה לה איפוא "שלא על פי זכות שבדין".
ה. השאלה היא אם מתקבל על הדעת שכל מי שהבריח את המכס, או השתמט ממס אחר,יהיה פתוח לתביעת "התעשרות שלא כדין" מצד כל סוחר בענף. התשובה לכך היא שלילית.אולם בענייננו מדובר בשוק ייחודי. כל השנים פעלה בו אטלנטיק ולטענתה פעלה בולבדה. בשוק ממוקד כזה ניתן לומר שההתעשרות של דג פרוסט שהתאפשרה לה רק מכח הפרתהוראה חוקית, היא התעשרות שלא כדין, הפתוחה לתביעת השבה. יתירה מזו, כדי להעמידאת היסוד "שלא על פי זכות שבדין" די, על פי הפסיקה, להראות שההתעשרות היתה בלתיצודקת. לפגיעה בצפייתה של אטלנטיק נתווספה "התנהגות פסולה ובלתי הוגנת" שלייבוא עודף שנמכר במחירי היצף ויש בכך כדי להעמיד עילה של התעשרות שלא כדין.לאור האמור לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף ועל ביהמ"ש לבחון ולברר אםהעובדות הנטענות ע"י אטלנטיק נכונות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד דןדורון וגיא פסח למערערת, עו"ד דרור ברנדויין למשיבות. 15.1.97).
ע.פ. 1301+1330/92 - אדריאן שוורץ נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 1301+1330/92 - מילוי דרישות ה"סיוע" לעדות קטינה בפני חוקר נוער על עבירות אינוס. *הסרטת נאשם בוידיאו שלא בידיעתו לצורך מסדר זיהוי. *הדרישות לחזרה על מאפיינים בביצוע עבירה כדי להיעזר ב"זהות השיטה". *צירוף אישומים בכתב אישום אחד כשמדובר ב"עובדות (מחוזי ת"א - ת.פ. 170/91 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. העורר הואשם ב-7 אישומים המייחסים לו שבעה מעשי אינוס בין השנים
1991-1985. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות אינוס שיוחסו לו באישומיםהראשון והשביעי וזיכה אותו מיתר האישומים. בשל ההרשעה באישום הראשון נגזרולמערער 20 שנות מאסר ואילו בשל האישום השביעי 14 שנות מאסר שמתוכן 5 שניםמצטברות והיתר חופפות. המערער ערער על ההרשעה בשני האישומים האמורים ולחילופיןעל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על הזיכוי משני אישומים. ערעורו של המערערנתקבל בחלקו והוא זוכה מן האישום השביעי אך הוחלט לדחות את הערעור בענייןההרשעה וחומרת העונש באישום הראשון ואילו ערעורה של המדינה על הזיכוי משניהאישומים האחרים נדחה.
ב. בקשר לאישום הראשון - באחד הימים, בפברואר 91, בשעה 4 אחה"צ כאשר יצאההקטינה א"ג בת ה-11 מספריית בית העם במרכז ירושלים, ניגש אליה אלמוני מבוגר,ופיתה אותה לבוא עמו למחסן ספרים. בדרכם הגיעו למקלט הבית שברחוב רמב"ן 33.האלמוני פתח את דלת המקלט בעזרת מפתח שהיה נתון בארנק, הכניס את המתלוננת למקלטהחשוך, האיר את המקום במצית, ולאחר מכן ביצע בה מעשים מגונים ואנס אותה.המתלוננת מסרה לחוקר נוער מספר פרטים מזהים ובכללם כי שערו חום עם תלתלים; כילבש ג'אקט מעור בהיר ונעל נעליים חומות עם עקבים. תיאור האנס פורסם בעיתונותוכעבור כמה ימים נתקבלה במשטרה הודעה טלפונית אנונימית, לפיה נמצא במועדוןשש-בש ושחמט במרכז ירושלים אדם העונה לתיאור שפורסם. המערער נעצר ובחיפוש שנערךבחפציו נמצאו: מצת בצבע לבן, ארנק מפתחות ואולר קטן. החוקר יצא למקלט והצליחלפתוח את המנעול בעזרת אחד המפתחות. בניסוי שנערך במהלך הדיון התברר כי שנייםמתוך ארבעה מפתחות מזדמנים נוספים מאותו סוג שבאמצעותו נפתח המנעול, פותחים אתהמנעול ללא קושי.
ג. המערער, המתגורר בראשון לציון, הינו שחקן שחמט ושש-בש מעולה שנהג מדי פעםלשחק במועדון בירושלים. ביום האירוע שיחק שחמט עד השעה 2, יצא מהמועדון וחזרסמוך לשעה 5 כשהוא, לפי אחת העדויות, "עצבני במידה מסויימת... הוא נכנס מהר,פניו היו עצבניות ומתוחות...". חוקרי המשטרה רצו לערוך מסדר זיהוי חי אךהסניגור פסל כמעט את כל הניצבים בשל אי התאמה. בלית ברירה נערך מסדר זיהויתמונות כשהסניגור היה שותף לבחירת התמונות. המתלוננת הצביעה בהחלטיות על תמונתושל המערער. לאחר מכן נערך גם מסדר זיהוי ארנקים ובו לא נכח סניגורו של המערער.המתלוננת זיהתה את הארנק של המערער ללא כל היסוס. על גבי המזרון במקלט נמצאוכתמי זרע. המערער נתבקש למסור דגימות דם לאחר שהוסבר לו כי תוצאות בדיקה כזועשויות לנקות אותו מכל חשד ומאידך אין בכוחן להפלילו אישית אלא לשייך אותולקבוצה גדולה של בעלי סוג דם זהה לשלו. המערער סירב למסור דגימות דם וגם בעתקיום הערעור הוצע לו ע"י ביהמ"ש לתת דגימות דם והוא סירב. ביהמ"ש המחוזי הרשיעכאמור את המערער בעבירה לפי אישום זה והערעור על כך נדחה.
ד. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להעניק להודעות שמסרה המתלוננת לחוקר הנוערולזיהוי שזיהתה את המערער במסדר זיהוי התמונות את רמת המהימנות הגבוהה שהעניקלה ולראות בהם ראייה "כמעט" מושלמת לביסוס ההרשעה. אכן, משאסר חוקר הנוער עלהעדתה של המתלוננת בביהמ"ש נדרש "סיוע" להודעות שמסרה. כאשר עדות זוכה כשלעצמהלהערכת מהימנות מושלמת - ניתן להסתפק בסיוע שמשקלו קל ביותר. בנסיבות המקרהנמצא הסיוע הנדרש לעדות.
ה. הגורם הראשון המסייע הינו זיהוי הארנק במסדר זיהוי הארנקים, למרות שנערךללא נוכחות של סניגור. גורם שני מסייע הוא סירובו של המערער למסור דגימת דם.אכן, לא כל סירוב לשתף פעולה עם הגוף החוקר מהווה סיוע, אך במקרה דנן, נאמרלמערער שבדיקת דם תוכל לנקותו כליל מן החשדות מבלי שיש עמה סיכון של ממש להפללהאישית. מכאן משקלו הראייתי המיוחד של סירובו למסור דגימת דם, העשוי לשמש,כשלעצמו, "סיוע". גורם נוסף נעוץ בעובדות הבאות: בכך שהמערער המתגורר בראשל"צאכן הזדמן ביום המקרה למועדון בירושלים; הוא נעדר מן המועדון בפרק הזמן שבוהתרחש האינוס; כשחזר למועדון היה נרגש ונסער. הימצאותו של נאשם בעיר שבה בוצעההעבירה ושאינה עיר מגוריו, עשוייה, בנסיבות מתאימות, לשמש תשתית למבחן"ההזדמנות" שכוחו עמו לספק כח ראייתי. גם העובדות שאחד המפתחות שהחזיק המערערברשותו פתח את מנעול המקלט, ושברשותו של המערער נמצא מצית ואולר, יש בהן כדילסייע.
ו. אשר לאישומים האחרים - לאחר שנעצר הועבר המערער למשטרת ת"א לחקירת שורה שלתיקי אינוס בעלי מאפיינים דומים שנותרו ללא פענוח. הוא נחקר בקשר ל-15 מקריאינוס ועם סיום החקירה נמצא כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוספת 6 אישומיםלאישום הראשון. במשטרת ת"א שוב סירב המערער לעמוד במסדר זיהוי חי והוא צולםבסתר ונתקיים מסדר זיהוי בוידיאו. המערער נשאל אם הוא רוצה לממש את זכותולנוכחות עו"ד במסדר הזיהוי אך הוא סירב לשתף פעולה. אין מקום לטענת המערער כיהסרטתו בוידיאו בסתר לצורך מסדרי הזיהוי מהווה פגיעה בזכותו שלא להפליל עצמו.באשר לאי נוכחותו של סניגור - בהיעדר עו"ד עשוי משקל הזיהוי להתכרסם עד כדיאיונו. עם זאת, משהגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שהמשטרה לא פעלה בהקשר זה במזיד, איןבהיעדרו של הסניגור כדי לפסול את הזיהוי, אך יש בו כדי לכרסם במידה משמעותיתבמשקל הזיהוי.
ז. באשר לערעור המדינה על זיכוי המערער באישום השלישי - באוגוסט 87 בשעה 30:8בערב הלכה המתלוננת בת ה-15 וחצי בשדרות קוגל בחולון, כשאלמוני ניגש אליה,ובתואנות שווא הביא אותה לבניין חשוך וביקש ממנה שתדליק את האור. אז סובב אותהבחוזקה, חנק אותה ואיים עליה כי ברשותו סכין, ולבסוף אנס אותה. סמוך לאחרהאירוע מסרה המתלוננת במשטרה את תיאורו של האיש כבעל "שיער מתולתל..." וסימניםאחרים. במסדר וידיאו שנערך כ-4 שנים לאחר האירוע הוקרנו בפני המתלוננתתמונותיהם של 10 ניצבים ולא זיהתה את המערער בוודאות. לאחר כשבוע ניתנהלמתלוננת הזדמנות להתבונן במערער פיסית ולשמוע את קולו ולפי עדותה אז זיהתהאותו שזה הוא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הזיהוי אינו מספיק כדי להרשיע את המערערבעבירה זו. בעניין זה יש לדחות את הערעור.
ח. התביעה ביקשה להיעזר ב"זהות השיטה". ביהמ"ש סבר כי בנסיבות המקרה איןלסמוך על "זהות השיטה". לעניין זה הדין עם ביהמ"ש המחוזי. על מנת לעשות שימושב"שיטת ביצוע" צריך שיתמלאו שניים אלה: שמאפייניה של "השיטה" יהיו מאפיינים"מייחדים", להבדיל ממאפיינים "חוזרים" המשקפים תבנית התנהגות אנושית מצויה;צריך שה"שיטה" בתור שכזו, תחזור על עצמה, להבדיל מחזרה מזדמנת של מאפיין אחד אויותר ממאפייניה, המתיישבת גם עם מבצעים אפשריים אחרים. בענייננו אכן חוזריםומופיעים חלק ממאפייני "הצורה" שבה בוצעו עבירות האינוס שבהן הורשע המערערבאישומים הראשון והשביעי וכן במעשים שבהם הורשע המערער בשעתו, על פי הודאתו,בביהמ"ש המחוזי בחיפה בסידרה של מעשי אינוס. ברם, משלא חוזרים כל המאפייניםהמיוחדים היוצרים את השיטה, אין לראות בכך "שיטה". לפיכך יש לדחות את ערעורה שלהמדינה על הזיכוי באישום השלישי. מאותם נימוקים יש לדחות את ערעורה של המדינהגם על הזיכוי מן האישום החמישי.
ט. אשר לאישום השביעי שבו הורשע המערער - אישום זה מתייחס למעשה שאירעבנובמבר 85. אלמוני כבן 40 פנה לצעירה בת 23 ברחוב אבן גבירול בת"א וביקש ממנהכי תתלווה אליו על מנת לסייע לו בהגשת עזרה לחברתו, שנפלה במהלך ריקודי עםשהתקיימו בבנין בית ספר סמוך. כשנכנסו לחצר שאלה אותו המתלוננת היכן חברתו ואזקרא האיש פעמיים "עדינה, עדינה" אך לא היתה תשובה. בשלב זה ניסתה המתלוננת לסגתאך האיש תקף אותה ואנס אותה. סמוך לאחר האירוע הוכן קלסתרון על פי הודעתהמתלוננת. היא זומנה מספר פעמים לזהות חשודים שונים, אך בכל אחד מן המקריםהיססה ואמרה שהאיש אמנם מזכיר לה את האנס אך לא יכלה לזהותו. בביהמ"ש אמרההמתלוננת כי היא מזהה את המערער בוודאות. בבדיקת תחתוניה של המתלוננת סמוך לאחרהאינוס נמצאו תאי זרע שאיפשרו בדיקות השוואה עם דמו של המערער אך שוב סירב לתתדגימת דם. ביהמ"ש סבר שיש להעניק לזיהוי שזיהתה המתלוננת את המערער דרגת אמינות
גבוהה וכן ראה כעובדה תומכת בכך שהאנס קרא בשם "עדינה, עדינה" כשנכנס אל חצרבית הספר ומסתבר שאשתו לשעבר של המערער שממנה התגרש ב-1973, שמה היה עדינה.מאחר ששם זה אינו נפוץ סבר ביהמ"ש כי אין לייחס את הבחירה בשם זה ליד המקרה.בעניין זה יש לקבל את הערעור. העובדה שהמתלוננת השתתפה במהלך השנים בשורה שלמסדרי זיהוי והצביעה במסגרתם על 5 חשודים שנראו לה דומים למי שאנסה מצריכהנקיטת זהירות מרובה. לכך יש להוסיף שהמתלוננת לא היתה מסוגלת בשלב הראשון לזהותאת המערער בוודאות. העובדות שהמערער סירב לתת דגימת דם ושנקב בשם "עדינה" איןבהן כדי להשלים את החסר לזהותו של המערער. לפיכך יש לזכות את המערער מאישוםזה.
י. אחת מטענות המערער היתה כי שגה ביהמ"ש בכך שהכשיר את צירופם של שבעהאישומים המיוחסים לו בכתב אישום אחד. לטענתו, סעיף 86 לחסד"פ המסדיר את סוגייתצירופם של אישומים, מסתפק אמנם בכך שהאישומים המצורפים מבוססים על "עובדותדומות", ברם, מקום שבו זהותו של מבצע העבירות ה"מצורפות" שנוייה במחלוקת, עלביהמ"ש לבדוק אם אין בצירוף האישומים כדי ליצור משפט קדום נגד הנאשם. טענה זויש לדחות. לשון החוק מתירה במפורש צירוף אישומים המבוססים "על עובדות דומות"והמערער לא העלה בביהמ"ש המחוזי כל התנגדות לצירוף האישומים. נוסף לכך, המדינהטענה וטוענת ל"שיטת ביצוע", ואין לומר שהיה זה "טכסיס" שנועד לאפשר הוכחתם שלמקרים "אחרים". בנוסף לכך, והוא העיקר, צירוף האישומים כלל לא פגע במערער,וזיכויו מחמישה אישומים מתוך השבעה שיוחסו לו מלמד על הזהירות שבה נקט ביהמ"שבבדיקתן ובהערכתן של הראיות שבאו בפניו.
יא. אחת מטענות המערער הינה כי ביהמ"ש שגה בכך שהסכים לקבל את פסה"ד המרשיעבתיק החיפאי כראייה וקבע בהכרעת הדין כי שוכנע ש"ערכו הראייתי של פסה"ד עולה עלהסכנה כי אופיו הרע של הנאשם ישפיע על שיקוליו של ביהמ"ש". המערער אכן לא הסתיראת עברו הפלילי, לרבות הרשעתו, על פי הודאתו, בתיק החיפאי, וזאת משום שהניח כיהיעדר דמיון מושלם בין המעשים יביא לו תועלת. אלא שלדעתו הרחיק ביהמ"ש לכתכשקיבל את פסה"ד כראייה. טענה זו יש לדחות. המערער הוא אשר חשף את עברו הפלילי,לרבות הרשעתו בתיק החיפאי, לפני שהתביעה העלתה את הנושא. די בכך כדי לחסום אתטענות המערער.
יב. אשר למידת העונש - מדובר באישום הראשון באינוס אכזרי של ילדה תמימה בת11, שנקרתה, בעיבורה של עיר, בדרכו של המערער ונענתה לבקשת הסיוע שהיפנה אליה.נגזר למערער העונש המירבי הקבוע לצידה של עבירת האינוס כשהיא מבוצעת בקטינהובנסיבות העניין בדין גזר ביהמ"ש על המערער עונש זה. על אחת כמה וכמה שכך הםפני הדברים, כאשר בעברו של המערער מצוייה הרשעה בסדרת מעשים דומים. לפיכך ישלאשר את העונש של 20 שנות מאסר שנגזר למערער בגין הרשעתו באישום הראשון. (בפני השופטים: אור, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ק. מן ונ.רצ'בסקי למערער, עו"ד ח. באום למשיבה. 27.1.97).
רע"א 7711/96 - תדיראן בע"מ נגד יצחק זילברמן
*כאשר הוגשה בקשה לדחיית תשלום אגרה או פריסתה והיא נדחית יש לראות את מועד הגשת התביעה כתאריך הקובע לעניין התיישנות ולא את יום תשלום האגרה(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש נגד המבקשת, ביום 17.3.96, יומיים לפני התיישנותה, תביעהכספית. במקביל הגיש "בקשה בדרך המרצה לקביעת אגרה ואופן תשלומה" שבמסגרתה עתרכי שומת האגרה בתיק תקבע לאחר גמר הליכים אחרים המתנהלים בביה"ד לעבודה ביןאותם צדדים, ולחילופין כי ביהמ"ש יורה על תשלום האגרה בשיעורים. ביום 24.3.96החליטה הרשמת כי אין בתקנות ביהמ"ש (אגרות) הוראה רלבנטית לעניינו של המשיב
והתייחסה לבקשה בהחלטה כ"בקשה לפטור מאגרה". הרשמת דחתה את הבקשה, הורתה כימחצית סכום האגרה תשולם לאלתר והיתרה תשולם 30 יום לאחר מכן, וכן קבעה כי יראואת ההליך כמובא בפני ביהמ"ש ביום תשלום מחצית הסכום הראשון. המשיב שילם אתהאגרה אך ערער לבימ"ש השלום בטענה כי תאריך ההבאה לפני ביהמ"ש צריך להיות תאריךהגשת התביעה (17.3.96) ולא תאריך תשלום המחצית הראשונה של האגרה. ערעורו שלהמשיב נתקבל ובימ"ש השלום קבע כי יש לראות את התביעה כאילו הוגשה ביום 17.3.96.ביהמ"ש ציין כי מהוראות תקנות ביהמ"ש (אגרות) (תקנות 2(ב) ו-13(ד)) עולה כי אםבוצע התשלום בתוך המועדים שקבעה הרשמת אזי המועד הקובע לעניין פתיחת ההליך הואמועד הגשתו, כמצוות תקנה 13(ד). על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעורלביהמ"ש המחוזי ובקשתה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשת טוענת כי בתי המשפט התעלמו מהשאלה היחידה והיא אם הבקשה שהגישהמשיב היתה בקשה לפטור מהאגרה, כאשר לדעתה אימצו את התייחסות הרשמת לבקשת המשיבכבקשה לפטור מאגרה ולא בדקו את הבקשה לגופה. המבקשת טוענת שלמעשה לא הגיש המשיבבקשה לפטור מאגרה וביהמ"ש אינו יכול להפעיל את התקנות כאשר הבקשה אינה עומדתכלל בדרישות תקנה 2, הקובעת שביהמ"ש לא יזקק להליך אלא אם כן שולמה האגרה בעדהסעד המבוקש בו או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה. ברם, אין הבקשה מעלה כל שאלהמשפטית המצדיקה ערעור שני ברשות. הרציונל העומד מאחורי תקנה 2 לתקנות ביהמ"ש(אגרות), הוא מניעת הטרדת בתי המשפט בהליכים שאין המגיש אותם מעוניין באמתבהתדיינות בעניינם. במקרה דנן לא ניסה המשיב להתחמק מתשלום האגרה אלא ביקשלהסדירה באופן מסויים, ואין מקום במקרה כזה שלא להכיר במועד הגשת התביעה בתורהמועד הקובע.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה בר למבקשת. 1.1.97).
ע.א. 1880/95 - שרה דרהם נגד חיים דרהם
*חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג כאשר מדובר בנכסים שנרכשו ע"י הבעל לפני הנישואין(מחוזי ת"א - ת.א. 357/89 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור וגב' דורנר,נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. המערערת והמשיב נישאו בישראל בשנת 1957 ונולדו להם שני בנים. המשיב נשא אתהמערערת לאשה על פניה של אשתו הראשונה תמר - שאותה נשא לאשה בתימן וממנה לאהתגרש עד יום מותה במרץ 79. חיי הנישואים של המשיב ותמר היו מעורערים והם חיובנפרד מאז שנת 57. גם חיי הנישואין של המשיב והמערערת נתערערו. ביהמ"ש המחוזיקבע כי בני הזוג ניהלו "אורח חיים תקין" עד שנת 79, שאז הגישה המערערת נגדהמשיב תביעות למזונות ולאחר מכן "הם נפרדו בהדרגה". בשנת 89 הגישה המבקשת נגדהמשיב תובענה בה עתרה למתן פסה"ד הצהרתי בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. בסעיף10 לתובענה פורטו שלשה נכסי מקרקעין הנמצאים ברחוב זרובבל וברחוב נחמיה בראשל"צוברחוב אצ"ל בר"ג. כן צויינו חשבונות של המשיב בארבעה סניפי בנקים ומכונית.ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ככל שהיא מתייחסת לגבי הדירה ברחוב אצ"ל בר"ג, שבההתגוררו בני הזוג עד שנפרדו, ומאז מתגוררת בה המערערת לבדה, ודחה את תביעותיהלשיתוף ביתר הנכסים. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור וגב' דורנר, נגד דעתוהחולקת של השופט טירקל.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): על פי הראיות שפורטו קבע ביהמ"ש המחוזי שבניהזוג ניהלו אורח חיים תקין ולכן "קיימת חזקת השיתוף בין בני הזוג". עם זאת קבעשהמשיב הוכיח שרכש את כל נכסי המקרקעין שהמערערת נקבה בהם בכספים שקיבל תמורתנכסי מקרקעין אחרים שהיו בבעלותו לפני הנישואין. אעפ"כ פסק לה, כאמור, את מחציתדירת המגורים בקבעו כי "נראה שיש להחיל את חזקת השיתוף על נכס זה, שכן מכוונת
הצדדים נראה שהיתה כוונה לשיתוף". אין להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של ביהמ"שהמחוזי. אכן, קיימות מגמות חדשות בפסיקה המעמידות בסימן שאלה את ההלכה שלפיהמצויים קווי גבול חדים וברורים בין רכוש שנצבר במהלך הנישואין לבין רכוש שנרכשלפני הנישואין. ברם, גם אם הדין היה עם בעלי דעות המיעוט שהחילו את חזקת השיתוףגם על נכסים שבאו מלפני הנישואין, הרי לא הוכחו בפרשה הנדונה הנסיבות המצדיקותאת יישומו של הדין האמור. במשך רוב השנים היה המשיב נשוי גם לאשה אחרת, והואמכר נכסים שהביא עימו מלפני הנישואין וקנה אחרים תמורתם, כדרך שעשה לפניהנישואין, בלי לשתף את המערערת בענייניו בשום צורה שהיא. יתר על כן, המשיב שיתףאת המערערת בבעלות בנכס אחר. עובדה זו תומכת במסקנה שכוונת הצדדים היתה ליצורשותפות בנכסים מסויימים דווקא ולהוציא מכלל השיתוף את יתר הנכסים של המשיב. ג. אשר לטענת המערערת שיש לראות את הנכסים הנזכרים כנכסים שנרכשו במהלך עסקיושל המשיב בתקופת הנישואין - המשיב "גילגל" אמנם את הנכסים שבהם מדובר בדרך שלמכירה וקניה, אולם קשה לראות בו מי שסחר בהם. מדובר בגלגול נכסים בתדירות שלמכירת וקניית נכס פעם ב-16 שנים ופעם ב-11 שנים ומכירת מגרש פעם ב-25 שנים. איןבכך כדי להעיד על מסחר בנכסים המזכה את המערערת בשותפות בנכסים או בפירותהריאליים של העיסקאות. מכל מקום, וזה העיקר, לגבי שני הנכסים שבהם מתמקד הערעור- הבתים ברחוב נחמיה וברחוב זרובבל בראשל"צ - הוכחה "עקיבה" מנכסים שהיו בבעלותהמשיב לפני הנישואין.
ד. השופטת דורנר: מרבית הנכסים שנרשמו ע"ש הבעל נרכשו בתקופת נישואיו לאשה."העקיבה" נעשתה על סמך מסמכים שהגיש הבעל ולא היה בהם כדי ליצור חפיפה מלאה ביןהנכסים שנמכרו לבין הנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין. קיימת מחלוקת באשר למשקלשיש לייחס לרכישתו של נכס מלפני הנישואין לעניין קביעת תחולתה של חזקת השיתוףעליו. ואולם, אין חולקין כי רכישת נכס מלפני הנישואין אינה שוללת כשלעצמה אתחזקת השיתוף. ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכושהמשותף. ברם, גם על פי הגישה האחרת יש להחיל דין שיתוף על רכוש שמלפני הנישואיןאם מוכחות נסיבות המלמדות כי לכך התכוונו בני הזוג, נסיבות שהן בעיקרן חיינישואין תקינים ומאמץ משותף במשך שנים רבות. בענייננו כלל לא נדרש להכריעבמחלוקת האמורה, שממילא היא מצומצמת. שכן הבעל מכר את הנכסים שרכש מלפניהנישואין, ואין חפיפה מלאה בין הרכוש שנמכר לבין הרכוש שנרכש.
ה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לכך שהאשה לא השקיעה מכספיה בעסקים ולא היתה מעורבתבהם. ואולם, יסודה של ההלכה בדבר תחולת חזקת השיתוף על נכסים עסקיים הוא בהשקפהכי לתרומתה של האשה למשפחה בניהול משק הבית, בגידול הילדים ובטיפול בבעל יש ערךכלכלי. האשה השתתפה במהלך עשרות שנות הנישואין בפרנסת המשפחה בנוסף למטלותיהכאם ועקרת בית, ואיפשרה לבעל להשקיע את זמנו ואת ממונו בעסקים. לפיכך יש לקבועכי כל הרכוש הרשום ע"ש הבעל נתפס בחזקת השיתוף.
ו. השופט אור: מראיות שבאו בפני ביהמ"ש עולה כי עיסוקו של המשיב משך חייהנישואין עם המערערת כלל עסקי מכירה וקניה של נדל"ן. לא כל העיסקאות שעשהלפרנסתו נפרשו בפני ביהמ"ש, אך ניתן לגלות לפחות 16 עיסקאות כאלה מתוך חומרהראיות שבאו בפני ביהמ"ש. על פי המועדים והסכומים ששולמו במסגרת העסקאותשהוכחו, לא ניתן לייחס את רכישת נכסי המקרקעין שבמחלוקת בין הצדדים לנכסים שהיובידי המשיב עובר לנישואיו למערערת. בנסיבות אלה מתבקשת המסקנה בדבר חזקת השיתוףבין בני הזוג.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. עו"ד י. ירקוני למערערת, המשיבלעצמו. 20.1.97).
ע.פ. 5875/93 - ראפע מנסור עביט נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח כשלא נתגלתה גופת הנרצחת. *קבלת חלק מ"הודאה" במשטרה ודחיית חלק אחר הכלול ב"הודאה"(מחוזי חיפה - ת.פ. 247/91 - הערעור נדחה).
א. באוקטובר 90 נעלמה איסמהאן רסלאן (להלן: המנוחה) ואמה הודיעה למשטרה עלהיעדרה. המנוחה נהגה להתרועע עם זרים והתנהגותה עוררה כעס רב בקרב בני המשפחה.מאז נעלמה ועד היום לא נמצאו גופתה או שריד אחר. המערער שהוא דודה של המנוחההואשם בכך שבאוקטובר 90 קשר קשר עם אחיה אמין רסלאן (להלן: אמין) שלפיו רצחהמערער את הנעדרת תמורת 51,000 ש"ח שישולמו לו ע"י אמין. ביהמ"ש המחוזי הרשיעאת המערער במעשים המיוחסים לו כשהוא מבסס את ההרשעה על 3 אדנים מרכזיים:אמרותיו של אמין שנעצר בסמוך למועד היעדרה; הקלטות שהקליטו בני משפחת המנוחהבהן מצויות התייחסויות של אמין ושל המערער עצמו למעשים שבכתב האישום ולעובדותהסובבות את המקרה; אמרותיו של המערער עצמו בחקירתו. כן הסתמך ביהמ"ש על ראיותנסיבתיות שהיה בהן כדי לחזק את הממצאים שעלו מחומר הראיות. הערעור נדחה. ב. הודאתו של המערער נתקבלה ע"י ביהמ"ש לאחר משפט זוטא. בהודאתו טען המערערכי ניסה למנוע מן המנוחה לעצור טרמפ כדי לנסוע לאילת ותוך כדי מעשיו הלמה בוהמנוחה וכשהוא החל להתקוטט עמה נפלה וראשה נחבט על סלעים ואיבדה את הכרתה. הואנשא אותה על כתפיו כדי להצילה ושוב נפלה ונחבלה ואז הבין כי היא מתה וקבר אותה.ביהמ"ש המחוזי קיבל את החלק מהודאתו של המערער בדבר העובדה שהמנוחה, שעד היוםלא נתגלתה גופתה, אכן מתה, אך לא קיבל את החלק בהודאתו שלפיה המוות נגרם כתוצאהמתאונה. בעדותו בביהמ"ש התכחש המערער גם לעובדות שאמר בהודאתו.
ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את את אמרותיו של אמין במשטרה על פי סעיף 10א' לפקודתהראיות מאחר שאמין התכחש לדבריו בביהמ"ש. המערער טוען נגד קבלת האמרות אך איןלהתערב במסקנת ביהמ"ש שנתקיימו היסודות האמורים בסעיף 10א'. המערער גם טען נגדקבלת ההקלטות שבוצעו ע"י בני המשפחה כחיזוק לאמרותיו של אמין. המערער הצביע עלשורה של סתירות בין האמור בהקלטות לבין האמרות, וגם על סתירות באמרות של אמין.ברם, הסתירות אינן פוגעות ב"סיפור המסגרת" ולכן בדין קיבל ביהמ"ש המחוזי אתהראיות האלה למרות הסתירות. אין גם לקבל את טענתו של המערער נגד קבלת הודאתובמשטרה בביצוע הרצח. אין ספק כי הגירסה שמסר המערער בדבר התאונה מעלה סימנישאלה רבים באשר למהימנותה. ברם, ביהמ"ש המחוזי פיצל עדות זו כך שקיבל ממנה אתעצם עובדת המוות ויכול היה לעשות כן, בנסיבות המקרה, כאשר קיימות ראיות אחרותמהן עולה מעורבתו של המערער בביצוע הרצח.
ד. המערער החליף לאורך פרשת התביעה 4 פעמים את סניגורו ולבסוף דרש גם לפטר אתהסניגור הרביעי כך שברוב פרשת ההגנה לא היה מיוצג. לטענתו נגרם לו עיוות דיןבשל כך, אך בדיקת הדברים מראה שלא נגרם לו עיוות דין. המערער העלה טענה בדברחקירת עדים שהביא על עברם הפלילי מבלי שהיתה לכך הצדקה ובלא כל רלבנטיות ביןהעבר הפלילי ובין העדות או התיק הנדון. ברם, לגבי שניים מן העדים העבר הפלילישיוחס להם היה של בידוי ראיות או שיבוש הליכי משפט ולכן היתה רלבנטיות של ממשבחקירה זו. שאר העדים אמנם נחקרו על עברם הפלילי, אולם לא היה עיוות דין בעצםהידיעה על עברם הפלילי, שכן העדויות לגופן לא נראו מהימנות בעיני ביהמ"ש. ה. עד היום לא נמצאה גופתה של המנוחה ועובדה זו מחייבת נקיטת משנה זהירותכשבאים לבחון את מסכת הראיות. ביהמ"ש המחוזי אכן צעד בשבילי תיק זה עקב בצדאגודל כשהוא בוחן אחת לאחת את הראיות שבו. מסכת הנסיבות והראיות כפי שנפרשהבפני ביהמ"ש מצביעה מעבר לספק סביר כי המנוחה נרצחה וכי רוצחה הוא המערער. (בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד מוקי לנדמןלמערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 23.1.97).
ע.פ. 1003/92 - אמין רסלאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח כשלא נתגלתה גופת הנרצחת(מחוזי חיפה - ת.פ. 248/91 - הערעור נדחה).
א. אחותו של המערער, המנוחה איסמהאן רסלאן, עוררה בהתנהגותה החורגים מכלליההתנהגות המקובלים בכפר אעבלין מורת רוח אצל משפחתה. באוקטובר 90 הודיעה אמה שלהמנוחה למשטרת שפרעם כי בתם נעדרת מזה 4 ימים. בחקירת המשטרה העיד המערער והודהכי יחד עם דודו קשר קשר שלפיו ישלם לדוד 51,000 ש"ח על מנת שירצח את המנוחה. עלפי כתב האישום גרם הדוד למותה של המנוחה והמערער היה שותף לרצח. גופתה שלהמנוחה לא נמצאה עד היום. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד אמרותיו במשטרה, והקלטותשל שיחות בין המערער לבין בני משפחה כאשר בא לגייס את הכסף כדי לשלם לדוד, כיהמערער היה שותף לקשר לרצוח את המנוחה, והרשיעו ברוב דעות בעבירת רצח ודן אותולמאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי אמרותיו נמסרו תחת לחץ והשפעה לא הוגנת ואין הן נאמנות.חיזוק לכך מוצא המערער בסתירות הרבות שבין הגירסאות שמסר. אין לקבל טענה זו. מןגם ראיות אחרות בתיק מצביעות על כך כי יש ליתן אמון באמרותיו של המערער. נכוןכי לא כל האמור בהודעות ובאמרות מתיישב ועולה בקנה אחד ויש בהן סתירות, דא עקאשבשאלה שעמדה להכרעה, והיא מעורבות המערער בקשירת הקשר לרצח אחותו, מצטייר"סיפור מסגרת" אחיד, שדי היה בו כדי להרשיע את המערער. עצם קיומן של סתירות ביןגירסאותיו השונות של נאשם אינן יוצרות בהכרח ספק סביר לגבי ביצוע המעשה. ג. אשר לטענת המערער כי לא הוכח מותה של המנוחה - מסקנתו של ביהמ"ש בדברהמוות התבססה על היעדרה הוודאי של המנוחה עד למועד המשפט, הפרכת כל העדויותשמהן עלה, לכאורה, שהמנוחה נראתה בחיים לאחר המועד שבו נעלמה, האמרות של המערערוההקלטות שבוצעו בשיחותיו עם קרובי משפחתו שמהן עולה כי המנוחה אינה עוד ביןהחיים. התשתית הראייתית האמורה עמדה ביסוד מסקנת ביהמ"ש ואין להתערב בכך. (בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד טומי נדשילמערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 23.1.97).
ע.א. 1934/95 - רשות השידור נגד גיורא שור
*חיוב באגרת טלויזיה כאשר נעשה שימוש בשילוב וידאוטייפ וצג מחשב(מחוזי י-ם - ע.א. 207/90 - הערעור נתקבל).
א. המשיב קולט שידורי טלויזיה ע"י חיבורם של מכשיר וידאוטייפ וצג מחשב. רשותהשידור קבעה כי נוכח האפשרות לצפות בשידורי הטלויזיה בדרך זו על המשיב לשלםאגרה על פי סעיף 29 לחוק רשות השידור. המשיב ערער על קביעה זו לבימ"ש השלוםוערעורו נדחה. המשיב ערער על כך לביהמ"ש המחוזי וברוב דעות נתקבל ערעורו ונקבעכי הביטוי "מקלט טלויזיה" של חוק רשות השידור מתייחס למכשיר המסויים הידוע בשםSET .T.V והואיל והמשיב אינו מחזיק במכשיר כזה אין הוא חב בתשלום האגרה.הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. סעיף 29(א) לחוק רשות השידור קובע כי ניתן להטיל אגרה שנתית בעד החזקת"מקלט טלויזיה". החוק אינו מגדיר את המונח "מקלט טלויזיה". מדובר בהטלת "אגרה",תשלום חובה הכולל רכיב של מס. אין לחוקי מסים כללי פרשנות משלהם ונקודת המוצאהיא לשון החוק. מבין האפשרויות הלשוניות השונות, יש לבחור אותה אפשרות המגשימהאת מטרתה של חקיקת המס. אין לפרש את החוק לטובת הנישום ולא לרעתו.
ג. מן הבחינה הלשונית, ניתוח מילוני בלשני של התיבה "מקלט טלויזיה" תומךבעמדת רשות השידור. גם פרשנות ההוראה על פי תכליתה מחייבת את אימוצו של המבחןהפונקציונלי המוצע ע"י הרשות. המחוקק ביקש להטיל את החיוב באגרה על כל מישמחזיק במכשיר ועשוי ליהנות משידורי הטלויזיה. על פי המבחן הפונקציונלי השאלה
המכרעת אינה מה היא חזותו החיצוני של המכשיר ואין חשיבות לשאלה אם מדובר במכשיראחד או בצירוף של מכשירים אחדים.
ד. אכן, גם לפי המבחן הפונקציונלי אין די בקיומה של אפשרות תאורטית לשילוב שלמכשירים אשר עשוי לשמש לפונקציה של קליטת שידורי טלויזיה. אין די בהשערות. איןדי, למשל, כי אדם מחזיק בביתו, בנפרד, מכשיר וידאו וצג מחשב, כדי להביא לחיובובאגרה. כדי להביא לחיוב באגרה על רשות השידור להניח תשתית ראייתית ממשיתוקונקרטית, המעידה על כך שאמנם מדובר בשילוב בפועל של הרכיבים הנדונים לכללשלמות פונקציונלית המהווה מקלט טלויזיה. במקרה שלפנינו הרימה הרשות נטל זה. (בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"דמשה גולן למערערת, עוה"ד י. תוסיה כהן וגב' רחל בן רחמים-סובול למשיב.14.1.97).
ע.פ. 1628/96 - צביה קאופמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת מס נסיעות ע"י קופאית בבנק הדאר בנתב"ג(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת עבדה כקופאית בסניף בנק הדואר בנמל התעופה בן גוריון ובמסגרתהעבודה עסקה בגביית מס נסיעות. בתחילת 1990 נתגלו כי מקרים שבהם שולם מס נסיעותולא הועבר למכס. החשד נפל על המערערת ובעקבות החקירה הוגש נגדה כתב אישום בגיןגניבת מס ששולם ב-59 שוברים של מס נסיעות בסך כולל של כ-15,000 ש"ח. הראיותשעליהן סמכה התביעה היו בעיקרן ראיות נסיבתיות, המראות כי מס נסיעות ששולם לידיהמערערת לא הגיע למכס. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירות המתייחסות ל-54תשלומים, וגזר לה 9 חודשים מאסר בפועל. הערעור נתקבל בחלקו לגבי חלק מןהתשלומים והעונש הומר ל-6 חודשי מאסר שיבוצעו בעבודות שירות.
ב. כשבודקים את הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, דרכי גביית הכספים, העברתם למכסוהבדיקות השוטפות והדיווחים השונים על הגביות, וכן נוהלי העבודה בבנק הדוארבלוד, עולה כי ביהמ"ש המחוזי יכול היה להרשיע את המערערת בגניבת סכומיםהמתייחסים ל-30 שוברים בלבד כשהסכום הכולל של הכסף שנגנב מגיע לכדי 7,500 ש"ח.אשר לעונש - לנוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד למשפט הסכימה התביעהבביהמ"ש המחוזי להסתפק במאסר על תנאי ובקנס. אלא שביהמ"ש ראה ליתן משקל רבלשיקול ההרתעתי וגזר למערערת כאמור מאסר של 9 חודשים. נוכח תוצאות הערעור שבוהועמד סכום הגניבה על כמחצית הסכום יש להפחית גם את תקופת המאסר כאמור. (בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש.שפטל למערערת, עו"ד א. אלף למשיבה. 30.12.96).
בש"פ 118/97 - מדינת ישראל נגד מחמד מנדורי
*הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירת יבוא וסחר בסמים(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם ב-4 אישומים שעניינם חבלה בכוונה מחמירה, עבירות בנשק, מקריםרבים של ייבוא עשרות ק"ג סמים ומקרים רבים של סחר בסמים, עבירות על פי פקודתהתעבורה, נסיונות להימלט מאימת הדין שכללו ירי לעבר מי שמסר למשטרה מידע אודותמעלליו וכן דריסת שוטר. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. עתה, עםתום השנה למעצרו ביקשה המדינה את הארכת המעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ.הבקשה נתקבלה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיים במשך השנה מספר רב של ישיבות וכבר נקבעו 4 ישיבותנוספות לחודש הקרוב. התביעה עשתה ככל יכולתה לזרז את שמיעת התיק עוד יותר, ולאניתן היה לסיים את שמיעת הראיות במהלך השנה. טועה הסניגור באמרו שהשלב בו אנו
נמצאים - בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הוא "מעין עיון חוזר" שיש לבדוק בו אתהראיות לכאורה מלכתחילה. כאשר ביהמ"ש בוחן הארכת מעצר מעבר לשנה אין הוא בוחןמחדש קיומן של ראיות לכאורה, אלא את מכלול הנסיבות הקשורות בניהול המשפטוהסיבות להתמשכותו, ואת הסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר ממעצרו. אפילו ייבחןחומר הראיות כבקשת הסניגור, לא ייוושע המשיב, שכן התשתית הראייתית שבידי התביעהעולה למידת הראיות לכאורה הדרושות לביצוע המעצר. גם בעיון חוזר על הסניגורלהצביע על פירכות כה בוטות בגירסת התביעה לאור העדויות שנגבו כבר במשפט, עד שישבהן כדי להשמיט את הקרקע מתשתית ראייתית שבידי התביעה והסניגור לא הצביעבענייננו על פירכות כאלה. בנסיבות המקרה יש להיעתר לבקשת התביעה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד י. בוטח למשיב.15.1.97).
בש"פ 91/97 - מאהר ג'ובראן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מע"מ במליוני שקלים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם, יחד עם אחרים, בניפוק חשבוניות מס כוזבות ועשיית שימושבחשבוניות מס בכוונה להתחמק מתשלום מס וניכוי מס תשומות שלא כדין. כתב האישוםמייחס לנאשמים כ-150 עבירות מע"מ כאשר מדובר בהעלמות מס בסכום של כ-4 מליוןש"ח. העורר נחקר באגף חקירות במע"מ בינואר 95 והודה בעבירות הקשורות לרכישתחשבוניות מס כוזבות, שוחרר בערובה בתנאים מגבילים והתחייב שלא לעבור עבירותנוספות, שבועות ספורים לאחר ששוחרר הפר את תנאי השחרור. ביוני 96 ביקש אגףהחקירות לשוב ולחקור את העורר עקב חשד כי עבר שוב עבירות דומות וגם הפעם הודהבמרבית העבירות שיוחסו לו ושוב שוחרר בערובה בתנאים מגבילים. כשבוע לאחר שחרורונעצר ונחקר פעם נוספת בחשד שביום שחרורו ביצע עבירה של מכירת חשבונית מס כוזבת.במהלך החקירה הודה בעבירות נוספות ועל בסיס עובדות אלו נעצר העורר עד תוםההליכים. הערר נדחה.
ב. טענתו המרכזית של העורר היא כי יש לפרש את המונח "שלום הציבור" בסעיף21א(א)(1) לחסד"פ בצמצום, כך שהמעצר יתבצע רק במקרה שבו קיים חשש ששחרורו שלהנאשם יפגע בשלומו הפיזי של מי מהציבור ולא בשלום רכושו או בשלומה של קופתהציבור. טענה זו יש לדחות. כבר נפסק בעבר כי המונח "סכנה לשלום הציבור" בחוקאינו מוגבל לחשש לפגיעה בגוף דווקא. במספר רב של החלטות שניתנו בביהמ"ש העליוןנפסק כי המונח "שלום הציבור" כולל בחובו גם את "שלום" רכושו של הציבור, או מימבני הציבור, לרבות "שלומה" של הקופה הציבורית.
ג. העורר טוען כי גם אם זאת היתה הפרשנות המקובלת בעבר, הרי לאחר חקיקת חוקיסוד: כבוד האדם וחירותו, יש צורך לצמצמה. אכן, לחוק היסוד נודעת השפעה עלפרשנותם של דיני המעצר הקיימים, אולם אין בכך כדי להפוך את דיני המעצר על פיהם.גם בעבירות רכוש, אם מוכח חשש סביר שהעורר ישוב ויבצע את המעשים המיוחסים לו,אזי מתקיים התנאי של סכנה לשלום הציבור. בענייננו נעצר העורר ושוחרר בערובהפעמיים, בכל אחת מהפעמים הפר לכאורה את האמון שניתן בו ושב לעסוק בהפצה שלחשבוניות מס כוזבות. הוא גרם נזק של מיליונים לקופת הציבור ובנסיבות הענייןקיים חשש ממשי כי אם ישוחרר, גם בחלופת מעצר, ישוב לסורו ויסכן את שלוםהציבור.
(בפני: השופט אור. עו"ד יעקב קמר לעורר, עו"ד גב' נעמי שטראוס למשיבה.15.1.97).
רע"א 8781/96 - נעלי דאלי... בע"מ נגד הבנק הבינלאומי... בע"מ
*דחיית בקשה למחוק כתב הגנה למרות הסכם דיוני שאם לא יקויימו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית יימחק כתב ההגנה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיב בבימ"ש השלום ובשלב כלשהו הגישה בקשה להורותעל מחיקת כתב ההגנה מן הטעם שהמשיב אינו מקיים את צווי ביהמ"ש המורים על קיוםהליכים מקדמיים בתובענה. ביום 6.6.96 הגישו הצדדים בקשה לביהמ"ש כי ינתן תוקףשל החלטה להסכם שלפיו מתחייב המשיב לקיים את צווי ביהמ"ש לאלתר ואם לא יקויימוהצווים במועדים המפורטים בבקשה יימחק כתב ההגנה של המשיב. ביום 25.8.96 הגישההמבקשת בקשה למחיקת כתב ההגנה של המשיב מאחר והמשיב לא הגיש לביהמ"ש תצהיריעדות ראשית במועד שהוסכם עליו. תגובת ב"כ המשיב היתה כי איחר בהגשת תצהיר עדותראשית בשל טעות בתום לב כי חשב שהמועד שהוקצב לו הוא 45 יום ולא 25 יום. בימ"שהשלום ציין שבנסיבות העניין הסנקציה של מחיקת כתב הגנה חמורה מדי. המבקשת הגישהבקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ב. אכן, בין הצדדים נחתם הסכם דיוני ובו הוראה מפורשת וחד משמעית לגבי מחיקתכתב ההגנה. הסכם זה אף קיבל תוקף של החלטה ע"י ביהמ"ש. עם זאת, לביהמ"ש הסמכותושיקול הדעת בקביעת סדרי הדין במשפט המתנהל בפניו. בין השאר בסמכותו ובשיקולדעתו להאריך מועדים ולהורות על מחיקת כתבי טענות. ביהמ"ש גם רשאי לחזור בומהחלטות קודמות שלו בענייני סדר דין. הבקשה דנא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבותמשפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד זאב שרף למבקשת. 1.1.97).
בש"פ 9276/96 - יצחק עיני נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להקטנת סכום ערבות בשחרור בערובה בעבירות מע"מ במליוני ש"ח(הערר נדחה).
א. העורר נעצר כחשוד בביצוע עבירות מע"מ בפרשה של קניה ומכירה של חשבוניות מספיקטיביות בסכום של 118 מליון ש"ח. הוא ביקש להשתחרר מן המעצר והמדינה ציינה כיקיים חשש שינסה לברוח מן הארץ ולפיכך התנגדה לשחרורו אלא אם יפקיד ערבות גבוההובטוחה. בימ"ש השלום התנה את השחרור בתנאים אחדים ובהם גם ערבות בנקאית של100,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי החמיר את תנאי השחרור של העורר ובין היתר קבע כיעליו להגיש ערבות עצמית וצד ג' של 500,000 ש"ח וכן ערבות בנקאית על סך 400,000ש"ח. העורר טוען כי הפקיד כבר ערבות בנקאית של 200,000 ש"ח ואין בידו להגדיל אתהערבות לסך 400,000 ש"ח. כיוון שכך, טוען העורר, התוצאה תהיה שייעצר לתקופהארוכה. הוא הסתמך על ההלכה שאין להתנות שחרור מן המעצר בערבות גבוהה, מעברליכולתו של העצור, שפירושה בפועל הוא מעצר ולא שחרור. הערר נדחה.
ב. ההלכה שעליה מסתמך העורר מותנית בשתיים: על ביהמ"ש להשתכנע כי אכן איןביכולתו של העצור להפקיד את הערבות; צריך שסכום הערבות, המצוי בהישג ידו שלהעצור, יבטיח באופן סביר ויעיל כי העורר לא יימלט מן הדין. באשר לתנאי הראשון -העורר לא הביא ראייה לכך שאין ביכולתו להפקיד את הערבות. מסתבר כי בידי העוררנמצאו סכומי כסף גדולים. אם כך, ניתן להניח כי יש לו אפשרות להפקיד את סכוםהערבות שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. מכל מקום הוא לא הוכיח את ההיפך ואף לא עשהמאמץ להוכיח את ההיפך.
ג. אשר לתנאי השני - אין זה סביר כי אדם החשוד בביצוע עבירה חמורה והוא צפוילעונש כבד, ישוחרר מן המעצר בערבות נמוכה, רק מפני שאין ידו משגת להפקיד ערבותגבוהה יותר, אם קיים חשש ממשי שיימלט מן הדין. בענייננו, זומן העורר לחקירהביום 4.11.96 ולא התייצב לחקירה. כעבור יומיים נעצר בשדה התעופה בן גוריוןכשהוא מצוייד בכרטיס טיסה בדרכו ללונדון. במהלך החקירה הוברר כי ספרי הנהלת
החשבונות של המשיב נשרפו לאחר שנתבקש להמציאם למחלקת החקירות. כמו כן לעורר עברפלילי בעבירות מע"מ ושיבוש הליכי משפט. עבר זה מכרסם באמון שניתן לרחוש למערערומדגיש את הצורך בערבות גבוהה ובטוחה.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד אדרת ושמחוני לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה.15.1.97).
ע.פ. 6163/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ותקיפה במשפחה (אינוס בנות קטינות ותקיפת בן קטין) על יסוד עדויות בני המשפחה. *הטלת העונש המירבי של 20 שנות מאסר בעבירות מין במשפחה(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע במעשי אינוס ובמעשים מגונים בכפייה בבנותיו הקטינות במשךשנים, במעשי תקיפה רבים ואכזריים בבנו הקטין, בתקיפת אשתו, באיומים ובהדחהבחקירה. על כל אלה נגזר ענשו ל-20 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי.הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען נגד המהימנות שהעניק ביהמ"ש לעדויות בני משפחתו וטוען שקיימותתמיהות וסתירות בעדויות התביעה. טענות אלה דינן להידחות שכן מדובר בקביעותעובדתיות שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהן על נקלה. הקביעות מבוססות על מהימנותהראיות ולהן חיזוקים של ממש. המערער מתרעם על כך שביהמ"ש סירב, לאחר חילופיסניגורים, להחזיר את הבנות לדוכן העדים לחקירה נגדית נוספת בטענה שהן לא נחקרוכל צרכן. ברם, חילוף סניגורים אינו סיבה לחקירת עדים מחדש. הדבר נתון לשיקולדעתו של ביהמ"ש השומע את המשפט ואין מקום להתערב בו.
ג. אשר לעונש - אכן, עונש מאסר של 20 שנה הוא עונש חמור מאד. אבל כאן מדוברבשורה של מעשי אינוס בתוך המשפחה לאורך שנים, בקטינות חסרות אונים וחסרות ישע,וכן בעבירות חמורות נוספות. בנסיבות אלה אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. (בפני השופטים: זמיר, טל, גב' בייניש. עו"ד ארמון אברג'יל למערער, עו"ד אריהפטר למשיבה. 13.1.97).
ע.א. 5574/95 - סאמי והאני אבו דיה נגד דימיטרי ריזק
*סירוב לתת סעד של אכיפה בגין שיהוי שגרם לשינוי מצבו של הנתבע. *מו"מ שהבשיל לכדי הסכם מחייב. *החלת סעיף 12 לחוק המטלטלין כאשר הקונה השני אינו "תם לב" וידע על העיסקה עם הקונה הראשון(מחוזי י-ם - ת.א. 597/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם). א. בינואר 70 התאגדה ונרשמה "חברת ג'ולאני... בע"מ" שבעלי מניותיה ומנהליההיו האחים ג'ולאני. בשנת 84 העבירו האחים ג'ולאני את זכויותיהם בחברה למערערים.המשיב טען כי החברה חבה לו 15,000 דינרים ירדניים בגין הלוואה שקיבלה ממנו וכיבעת המו"מ על העברת הזכויות למערערים סיכמו המערערים והאחים ג'ולאני כי יועברולמשיב %15 ממניות החברה לסילוק חוק החברה כלפיו. המערערים הודו כי במהלך המו"מהועלו הצעות להעביר חלק מהמניות לידי המשיב אך לטענתם ההצעות לא הבשילו לכללהסכם מחייב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוב של 15,000 דינרים שנוצר בשנת 78 היהחובה של החברה ולא חובם האישי של ג'ולאני. עוד קבע ביהמ"ש כי המו"מ בין הצדדיםהבשיל לכדי הסכם מחייב. כמו כן, הואיל ומדובר בהתנגשות בין התחייבות להקנותמניות למשיב לבין הקניית מניות למערערים, יש להחיל על המקרה את סעיף 12 לחוקהמטלטלין, והואיל ובענייננו ידעו המערערים על זכויות המשיב הם אינם תמי לב,וידו של המשיב על העליונה לגבי %15 ממניות החברה. עם זאת קבע ביהמ"ש כי בהתחשבבשיהוי הרב שבהגשת תביעת המשיב (כ-6 שנים לאחר עריכת ההסכם) לא תהיה אכיפתההסכם צודקת. לפיכך פסק שעל המערערים לפצות את המשיב בסכום הגבוה מבין אלה:ערכם של 15,000 דינרים ירדניים כשהם מומרים לשקלים חדשים ליום 31.12.84 בצירוףהפרשי הצמדה וריבית, או שוויין של %15 ממניות החברה, לפי בחירתו של המשיב.הוגשו ערעור וערעור נגדי והם נדחו בעיקרם.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המו"מ בין האחים ג'ולאני, המערערים והמשיב הבשיללכלל הסכם מחייב, ואם אכן לא הוברר מהראיות אם נחתם מסמך בכתב או שמא הענייןסוכם בלחיצת יד, ואם תמצי לומר שאפשר היה לעורר ספק לגבי גמירות הדעת של הצדדיםלהסכם, יכול היה השופט להסיק קיומה של גמירת הדעת מהעובדה שבמשך כמה חודשיםנהגו בעלי הדין על פיו. היה גם יסוד למסקנת ביהמ"ש שמדובר בקיומן של שתי עסקאותסותרות לגבי %15 מהמניות ושאין לראות במערערים קונים בתום לב של מניות אלו. ג. המערערים טענו עוד שביהמ"ש לא היה רשאי ליתן למשיב סעד שלא עתר לו, שכןבכתב התביעה ביקש לצוות להעביר אליו %15 מהמניות או סכום השווה ל-%15 מערךהחברה ולא סך של 15,000 דולר. יש לדחות טענה זו. בגדר שיקול דעתו לפי סעיף 3(4)לחוק החוזים (תרופות) יכול היה השופט ליתן למשיב סעד של אכיפה המותנה בכך שהואלא יבוצע אם המערערים ישלמו את הסכום נשוא החלופה הראשונה בסעד שניתן ואין הםיכולים להלין על שנפסק למשיב פחות מכך, דהיינו ה"תנאי" כסעד העומד בפני עצמו.
ד. בערעור שכנגד טען המשיב כי אין כוחה של טענת השיהוי יפה כנגד מימושהזכויות שבידיו ולכן לא יכול היה ביהמ"ש, כתוצאה מטענת השיהוי, שלא לצוות עלהאכיפה. נכון כי אין כוחה של טענת שיהוי יפה כנגד מימוש זכויות שבדין, אך כאןשימש השיהוי לביהמ"ש רק כנדבך לתלות בו הפעלת סמכותו שלא לצוות מטעמים של צדקעל האכיפה. המשיב סבר שלא היה כאן שיהוי ואולם ההכרעה בעניין זה כרוכה במגווןשל שיקולים הכוללים את התקופה של 6 שנים שחלפה מיום היווצר העילה ועד ליום הגשתהתביעה, את הפעולות שבוצעו באותה תקופה ואת העובדה שבתקופת הביניים שינוהמערערים את מצבם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, קדמי. החלטה - המשנה לנשיא ש.לוין. עו"ד א. חורי למערערים, עו"ד בייניש למשיב. 29.1.97).
ע.פ. 168/97 - מדינת ישראל נגד אמיר אחוול
*סמכות בימ"ש שלערעור להורות על מעצר כאשר הוגש ערעור על זיכוי (בקשה למעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בהחזקת למעלה מ-100גרם הירואין ובטרם הוחל בשמיעת הראיות נדונה עתירה לגילוי ראייה חסויה. נוכחהחלטת ביהמ"ש המחוזי לצוות לחשוף את הראייה הסכימה התביעה לזכות את המשיב,והגישה ערעור על הזיכוי כאשר טענתה היא כי לא היה מקום להורות על חשיפת הראייה.המדינה מבקשת לקיים תחילה את שמיעת הראיות בתיק לגופו כדי שתוכל לשכנע אתביהמ"ש כי אין הגנת המשיב בתיק נפגעת על אף קיומו של החסיון. עם הגשת הערעורהגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21ג' לחסד"פ הקובע כי "ניתןפס"ד והוגשה הודעת ערעור בידי תובע, תהא סמכות המעצר לפי סעיף 21א' נתונה לביתהמשפט שלערעור, ורשאי הוא לצוות על מעצר בעבירות המנויות בסעיף 21ב'". הבקשהלמעצר בפועל נדחתה אך נקבע כי המשיב יהיה במעצר בית.
הסניגורית טענה כי אין ביהמ"ש שלערעור מוסמך לדון בבקשה למעצר כאשר מוגשערעור לאחר פסק דין מזכה. לטענתה, נועד סעיף 21ג' לחסד"פ להעניק סמכות מעצר רקבנסיבות של ערעור הדן בעבירות המנויות בסעיף 21ב' לחסד"פ. טענה זו יש לדחות.לביהמ"ש שלערעור סמכות לדון במעצר בהתאם לסעיף 21א' לחסד"פ. הסיפא של סעיף 21ג'לא באה אלא כדי להעניק לביהמ"ש שיקול דעת בשאלת המעצר באותן עבירות אשר ככלל ישחובה לעצור נאשמים המואשמים בהן כשיש ראיות לכאורה. לגופו של עניין, ניתןלהסתפק בחלופת מעצר הכוללת מעצר בית בכל שעות היממה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עו"ד גב' דנה פישרלמשיב. 9.1.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 272/97 - מעצר עד תום ההליכים בחבלה חמורה ..................................386 ─* ע.א. 6126/92 - דחיית תביעת נזיקין בעילה של היפר חובה חקוקה ושל עשיית ─ עושר ולא במשפט כאשר ייבוא ללא רשיון גרם נזק למתחרים ..............386 ─* ע.פ. 1301+1330/92 - מילוי דרישות ה"סיוע" לעדות קטינה בפני חוקר נוער ─ על עבירות אינוס. *הסרטת נאשם בוידיאו שלא בידיעתו ─ לצורך מסדר זיהוי. *הדרישות לחזרה על מאפיינים בביצוע ─ עבירה כדי להיעזר ב"זהות השיטה". *צירוף אישומים בכתב ─ אישום אחד כשמדובר ב"עובדות דומות". *הטלת העונש ─ המקסימלי של 20 שנות מאסר בעבירת אינוס קטינה ...............387 ─* רע"א 7711/96 - כאשר הוגשה בקשה לדחיית תשלום אגרה או פריסתה והיא נדחית ─ יש לראות את מועד הגשת התביעה כתאריך הקובע לעניין ─ התיישנות ולא את יום תשלום האגרה ..................................390 ─* ע.א. 1880/95 - חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג כאשר מדובר בנכסים שנרכשו ע"י ─ הבעל לפני הנישואין ...............................................391 ─* ע.פ. 5875/93 - הרשעה ברצח כשלא נתגלתה גופת הנרצחת. *קבלת חלק מ"הודאה" ─ במשטרה ודחיית חלק אחר הכלול ב"הודאה" .............................393 ─* ע.פ. 1003/92 - הרשעה ברצח כשלא נתגלתה גופת הנרצחת ...............................394 ─* ע.א. 1934/95 - חיוב באגרת טלויזיה כאשר נעשה שימוש בשילוב וידאוטייפ ─ וצג מחשב .........................................................394 ─* ע.פ. 1628/96 - הרשעה בגניבת מס נסיעות ע"י קופאית בבנק הדאר בנתב"ג ...............395 ─* בש"פ 118/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירת יבוא וסחר בסמים ......................395 ─* בש"פ 91/97 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות מע"מ במליוני שקלים ...................396 ─* רע"א 8781/96 - דחיית בקשה למחוק כתב הגנה למרות הסכם דיוני שאם לא ─ יקויימו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית יימחק כתב ההגנה ...........397 ─* בש"פ 9276/96 - דחיית בקשה להקטנת סכום ערבות בשחרור בערובה בעבירות ─ מע"מ במליוני ש"ח .................................................397 ─* ע.פ. 6163/96 - הרשעה בעבירות מין ותקיפה במשפחה (אינוס בנות קטינות ותקיפת ─ בן קטין) על יסוד עדויות בני המשפחה. *הטלת העונש המירבי של ─ 20 שנות מאסר בעבירות מין במשפחה ..................................398 ─* ע.א. 5574/95 - סירוב לתת סעד של אכיפה בגין שיהוי שגרם לשינוי מצבו של הנתבע. ─ *מו"מ שהבשיל לכדי הסכם מחייב. *החלת סעיף 12 לחוק המטלטלין ─ כאשר הקונה השני אינו "תם לב" וידע על העיסקה עם הקונה ─ הראשון ...........................................................398 ─* ע.פ. 168/97 - סמכות בימ"ש שלערעור להורות על מעצר כאשר הוגש ערעור על ─ זיכוי ............................................................399 ────