ע.א. 1142/92 - ורגוס בע"מ ואח' נגד כרמקס בע"מ ואח'
*הפרת סוד מסחרי ונאמנות ע"י עובדי חברה שפרשו והקימו חברה מתחרה. *דחיית ערעור על החלטת ביניים(מחוזי חיפה - ת.א. 80/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת (להלן: ורגוס) הנה יצרנית שימות - כלים המשמשים ליצור תבריגיםלתעשיות שונות. הפער בין רדיוס המינימום ורדיוס המקסימום של חוד פרופיל השןבשומה נקרא "טולרנס". המשיבים 6-2 (להלן: המשיבים) היו עובדיה של ורגוס. במהלךהחודשים פברואר-מרץ 88 פרשו והקימו את חברת כרמקס שהחלה בפעילות מתחרה לורגוסוכבר בחודש מאי 88 השתתפה במכרז של תע"ש אליו ניגשה גם ורגוס. המחיר בהצעתה שלכרמקס היה נמוך מזה של ורגוס ותע"ש התקשרה עם כרמקס. המערערים הגישו תביעה נגדהמשיבים בעילות של עשיית שימוש בסוד מסחרי של ורגוס, הפרת חובת אמון בין עובדלמעביד, עשיית עושר ולא במשפט והפרת פטנט. כן ביקשו צוי מניעה. ביהמ"ש המחוזידן בשלב הראשון בשאלת החבות. הוא קבע כי הופר סוד מסחרי של ורגוס בכך שהמשיביםעשו שימוש בטולרנסים ובתמחירי ורגוס שהיו בידיעתם כשהוגשה הצעתם למכרז תע"ש.לעומת זאת דחה את טענת הפרת הסוד המסחרי בנוגע למבנה ולמידות השימות, לשיטתהייצור ולעשיית שימוש ברשימת לקוחות וספקים של ורגוס. ביהמ"ש דחה את הבקשה לתתצו מניעה ואת התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. המערערים טוענים נגד דחייתחלק מעילות התביעה והסעדים שביקשו ואילו המערערים שכנגד טוענים כי לא הופר סודההמסחרי של ורגוס בנוגע לטולרנסים ולמחירים. הערעור שכנגד נדחה מסיבה דיוניתוהערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לערעור שכנגד - ככל שחייב ביהמ"ש את המשיבים כלפי ורגוס, לא קמה להםזכות ערעור, מאחר והמשפט טרם הסתיים ועדיין נותר לדון בשלב שני בשאלת הפיצוייםוהסעדים האחרים המגיעים, אם מגיעים, לורגוס. הדרך לתקוף החלטת ביניים, היא עלידי הגשת בקשת רשות ערעור או הגשת ערעור על פסק הדין הסופי. לפיכך יש לדחות אתהערעור שכנגד.
ג. באשר לערעור המערערים - היחסים בין עובד לבין מעבידו הן בתקופת עבודתו והןלאחר סיומה, דורשים איזון בין האינטרסים השונים המשמשים בזירה שהם אינטרסהעובד, אינטרס המעביד ואינטרס הציבור. איזון כזה מחייב כי עובד שפרש ממקוםעבודתו, ישמור על הסודות המסחריים של מעבידו ויקיים את חובת האמון שלו כלפיוולא יתעשר על חשבונו שלא כדין. החובה לשמור על הסודות המסחריים של המעביד אףבהיעדר תנאי מפורש בחוזה העבודה, נובעת מחובת הנאמנות וחובת תום הלב של עובדכלפי מעבידו המתחייבים מעצם היחסים ביניהם, מטיבם ומאופיים. שלילת השימושבטולרנסים של ורגוס ע"י עובדיה הפורשים, אינה מונעת מהם להמשיך ולעבוד במקצועם.אין לעובדים שפרשו זכות להעתיק את הטולרנסים של ורגוס. אף אם הם פותחו ע"יהעובדים הפורשים, הרי הם פיתחו את הטולרנסים עבור ורגוס, בהיותם עובדים שםובקבלם שכר עבור הפיתוח.
ד. לעניין מבנה ומידות השימות קבע ביהמ"ש כי אלה אינם בגדר סוד מסחרי שכןכשהשימות יוצאות לשוק ניתן לעמוד על פרטים אלה ע"י מדידה פשוטה. בעניין זה ישלקבל את הערעור. האפשרות להעתיק את המידות לאחר שהמוצר המוגמר יוצא לשוק אינהמכריעה לקביעת אי היותו סוד מסחרי. המשיבים הצליחו להקים מפעל מתחרה ולשווקמוצרים זהים לאלה של ורגוס תוך זמן קצר ביותר לאחר עזיבתם והשתתפו במכרז מבלישקדמה לכך פעילות של ממש בתחום הפיתוח והניסוי. מאזן ההסתברות נוטה למסקנהשהנתבעים עשו שימוש בסוד העסקי לעניין המידות ומבנה השימות.
ה. באשר לטענת ורגוס שהמשיבים הפרו גם את הסוד באשר לתהליכי שיטות הייצורשנעשה בהם שימוש בכרמקס - אין לקבל את טענת ורגוס כי מעצם העובדה שהמשיביםהכירו את שיטות הייצור שלה עברה חובת ההוכחה אליהם להוכיח את השוני בין שיטות
אלה לבין שיטותיה. שאלת שיטות הייצור היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית ובכתבהתביעה אין פירוט נאות של שיטות הייצור ואלה גם לא הוכחו בראיות ועל כן איןלקבוע שהן הועתקו ע"י המשיבים.
ו. ביהמ"ש המחוזי סירב להכיר ברשימת הלקוחות והספקים כמידע סודי ובכך איןלהתערב. אמנם רשימת לקוחות עשוייה, בנסיבות מתאימות, להיחשב לסוד מסחרי, אולםהמקרה דנן איננו כזה. עוד מלינה ורגוס על כך שביהמ"ש לא דן בעילה של הפרת חובתאמון כעילה עצמאית ובכך צודקים המערערים. מעבר לחובה שלא לחשוף סוד מקצועימוטלת על העובד חובת אמון כלפי מעבידו. מכח חובת האמון מנוע העובד מלחשוף כלמידע קונפידנציאלי שנמסר לו במסגרת עבודתו, אף אם אין המידע בגדר סוד מסחרי.מחובת האמון נגזרות חובות רבות שרובן מתייחסות לתקופת קיומם של יחסי עובדמעביד, אך חובת האמון אינה מוגבלת רק לתקופת העבודה אצל המעביד. בקטיגוריה זושל חובות שלאחר סיום יחסי עובד מעביד, מוכרת הדוקטרינה של איסור על שימוש במידעקונפידנציאלי של המעביד לשעבר לצורך התחרות עמו או העברת המידע לצדדיםשלישיים.
ז. המשיבים הפרו את חובת האמון כלפי ורגוס לא רק ע"י פגיעה בסודותיההמסחריים, אלא גם במובנה הרחב של חובה זו החורג מעבר לחובה שלא לחשוף סודמסחרי. ההפרה מתבטאת בשניים: סוג המידע שנטלו עימם המשיבים, ואופן הוצאתומורגוס והעברתו לשימושם ולשימוש כרמקס. מדובר בעזיבה של קבוצת עובדים בכיריםשעבדו יחד במשך שנים אצל ורגוס וחברו יחד בעצה אחת כדי לעוזבה ולהקים חברהמתחרה, ללא תקופת צינון והתחרות בתחומים זהים לתחומים בהם עסקה ורגוס. ורגוס גםטענה לעילה של תחרות בלתי הוגנת. עילה כזו לא הוכרה כעילת תביעה. אולם בנסיבותמסויימות, כאשר עובד משתמש במידע קונפידנציאלי שרכש אצל מעבידו תוך הפרת חובתהאמון, יש להגן על אותו מידע אף שהפועל היוצא מנטילת המידע מהמעביד והשימוש בוהיא תחרות בלתי הוגנת שאיננה מהווה עילה עצמאית.
ח. בשאלה אם קמה לורגוס גם עילה של התעשרות שלא כדין - נראה כי התנהגותהמשיבים הולידה "התעשרות בלתי צודקת" שכן במעשיהם הפרו המשיבים סוד מסחרי וחובתאמון ודי בכך כדי להעמיד עילה של עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת אין צורך להכריעבסוגייה זו, שכן קמות לורגוס עילות שונות כמפורט לעיל ואין בכוחם של דיני עשייתעושר להעניק למערערים סעד נוסף על הסעדים המוענקים מכח הפרת סוד מסחרי והפרתחובת אמון.
ט. ביהמ"ש המחוזי נמנע לתת צו מניעה נגד המשיבים ובכך אין להתערב. יש לנהוגזהירות במתן צוי מניעה בשל הפגיעה הקשה בתחרות החופשית ובחופש העיסוק של העובד.האינטרס המוגן איננו מצדיק הגנה צמיתה אלא הגנה זמנית וחלקית שניתן לתיתהבמסגרת פסיקת פיצויים או השבה או שניהם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד י. סלומון ליפשיץ למערערים, עוה"ד לוטי ומעוז למשיבים. 14.4.97).
רע"א 7139/96 - ליאוניד טריגוב ואח' נגד טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ
*צו מניעה לעיכוב ביצוע משכנתא עד לסיום המשפט.
*"תנאי מפסיק" למימוש משכנתא שלא הועלה על הכתב(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הם בני זוג נשואים. בשנת 83 התקשר הבעל בהסכם עם בעלים של דירהלרכישת הדירה. מאוחר יותר באותה שנה נכרת בין המבקשים לבין עצמם הסכם על פיוהעביר הבעל לאשה ללא תמורה את מחצית מזכויותיו בדירה. בהמשך לכך נרשמה משכנתאלטובת הבנק להבטחת הלוואה שנטל המבקשת לתשלום עבור הדירה. במקביל ביקש המערערלרכוש חלקת אדמה בכפר ג'ת שבמשולש (להלן: החלקה) ולהקים בניין דירות לצורך
מכירתן. מחיר החלקה היה 150,000 דולר ומתוכו היה על המערער לשלם 120,000 דולרבמעמד כריתת ההסכם. הבעל ביקש מן הבנק כי ייתן לרוכשי הדירות הלוואות לצורךרכישת הדירות, כדי כשהכספים יועברו אליו, לתשלום עבור החלקה. הבעל חתם על בקשותלמתן 4 הלוואות (להלן: ההלוואות) בהן כלולות הצהרות שלפיהן "הלוואות אלה הןבגדר ה'הלוואה' האמורה בשטר המשכנתא (המשכנתא על הדירה)". בנובמבר 86 נרשמובלשכת רישום המקרקעין הערות אזהרה על החלקה בג'ת לטובת הבנק לגבי כל אחת מ-4ההלוואות האמורות. בעקבות דברים אלה ולאחר שפרוייקט הבניה המתוכנן עלה עלשרטון, נוהלו בין המבקש לבין הבנק חילופי דברים בהם תבע את הסרת השעבוד בגיןההלוואות מן הדירה ותביעות אלה לא נענו.
ב. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי באוקטובר 94 בתביעה להצהרה על בטלותה או חוסרתוקפה של המשכנתא ומנגד פתח הבנק בפברואר 96 בהליכי הוצל"פ לביצוע המשכנתא.המבקשים עתרו לביהמ"ש בבקשה לצו מניעה זמני נגד הבנק שיאסור עליו לנקוט בהליכיםלביצוע המשכנתא. בני הזוג טענו, בין היתר, כי הוסכם עם הבנק בעל פה, עוברלעריכת המשכנתא, כי המשכנתא תוסר עם רישומן של הערות אזהרה לטובת הבנק ע"יהרוכשים. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו מניעה זמני בקבעו כי אין זה עולה על דעתו כי"עיסקה כה מסובכת של רישום משכנתא זמנית שתבוטל אחר כך ע"י רישום הערות אזהרהע"ש רוכשי דירות, לא מצאה ביטוייה בכתב". ביהמ"ש הוסיף כי הסכמה כאמור היתהצריכה למצוא ביטוייה בכתב, נוכח הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין. אשר למאזן הנוחותציין ביהמ"ש כי המבקשים אינם מתגוררים בדירה הממושכנת ולכן מימוש המשכנתא לאיביא לכך שלא תהיה להם קורת גג, ואם יתברר בסופו של דבר כי הבנק לא היה רשאילממש את המשכנתא לא יתקשו לקבל חזרה את הכסף שגבה הבנק מן המימוש. בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. באשר לטיב התביעה ולסיכוייה - לעניין זה די בכך ש"הוכח שהתביעה אינהטרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה". דומה כי יש בטיעונם של המבקשים כדילהעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה. כך לגבי החתימה על שטר המשכנתא.מתעוררת שאלה ראוייה לדיון האם ועד כמה תופסת המשכנתא כלפי האשה ושאלה זו ראוילה שתתלבן בערכאה הדיונית. גם בטענת המבקשים כי הותנה עם הבנק בעל פה שהמשכנתאתוסר בעקבות רישום הערות אזהרה ע"י הרוכשים לטובת הבנק יש על פניה הגיון עסקי.מתצהירו של המבקש, שבשלב זה לא נסתר ע"י הבנק, עולה כי ביקש לעשות שימוש בכספיםשילוו הרוכשים מן הבנק כדי לממן את רכישת החלקה על ידו, ובאותה נקודת זמן עדייןלא היו הרוכשים יכולים לשעבד את זכותם בחלקה לטובת הבנק או לרשום הערות אזהרה.יש בעובדה זו, על פניה, כדי להסביר מדוע נדרשה באותו מועד הסכמת המבקש ליתןמשכנתא להבטחת הלוואות אלה. משעה שנרשמו הערות האזהרה לטובת הרוכשים, לכאורהעבר מן העולם הטעם להכללת ההלוואות שניתנו לרוכשים אלה בגדריה של המשכנתא עלהדירה.
ד. אשר להיבט הכתב הנדרש בעסקאות במקרקעין - דומה כי יש בנספחים לשטר המשכנתאראשית ראייה בכתב לטענת המבקש אודות מבנה העסקה בינו לבין הבנק. אמנם איןבמסמכים כדי למלא את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, אך יש לכאורה סימוכיןלטענה כי גם בהיעדר כתב ניתן לקבוע כי הצדדים הסכימו בעל פה על תנאי מפסיק לפיותתבטל המשכנתא עם המצאת בטוחות ע"י הרוכשים. הפסיקה הכירה, במצבים מסויימים,באפשרות קיומו של תנאי מפסיק שלא הועלה על הכתב, גם כאשר העסקה אשר התנאיהמפסיק מתייחס אליה היא עסקת מקרקעין, שנגמרה ברישום בספרי המקרקעין.
ה. אשר למאזן הנוחות - מאזן זה נוטה לטובת המבקשים. אם תדחה בקשתם לצו מניעהזמני, צפויים המבקשים לאבד את דירת המגורים שלהם. אמת, הם אינם מתגוררים בדירה
זו, אולם, מדובר בפגיעה בלתי הפיכה בזכותם הקניינית בנכס. אין לומר כי החזרתהכספים שיפיק הבנק כתוצאה ממימוש המשכנתא, אם יתברר בסופו של דבר שהצדק עםהמשיבים, תוכל לתקן את הפגיעה בזכותם הקניינית של המבקשים. מצד שני, לא עולהמטיעוני הבנק כי הוא צפוי לנזק כלשהו אם מימוש המשכנתא יעוכב. בידי הבנק הערותאזהרה ביחס להתחייבויות הרוכשים לרישום המשכנתא על שמו והבנק אינו חולק כי חלקהקרקע נשוא הערות אלה די בו כדי לכסות את החוב לבנק. במצב דברים זה מאזן הנוחותנוטה לטובת המבקשים. לפיכך יש לתת צו מניעה כנגד מימוש המשכנתא.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. פלוסקונוס למבקשים, עו"ד אריה אדליסט פריצקילמשיבה. 2.4.97).
ע.א. 4796/95 - אלחוברה חסין איברהים נגד אלעוברה עלי איברהים
*הפרת הסכם לרכישת זכויות משותפות בחכירת מקרקעין. *דחיית בקשה לאכיפת הסכם שתוצאותיו הריסת בית(מחוזי באר שבע - ת.א. 21/92 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. השופטת בייניש: המערער והמשיב הינם קרובי משפחה. בשנת 78 רכש המערערמהמינהל, בהשקעה משותפת שלו ושל המשיב, זכויות בחלקת מקרקעין בישוב רהט.הזכויות נרכשו ע"ש המערער בלבד שכן אותה עת לא היה המשיב זכאי על פי הוראותהמינהל להתקשר בהסכם כזה בשל היותו בעל זכויות בחלקה אחרת. בין המערער והמשיבהוסכם בעל פה כי הזכויות יועברו לבעלות משותפת של שניהם. בשנת 91 קיבל המערערהיתר בניה והחל לבנות על חלקו המערבי של המגרש את ביתו מבלי ליידע את המשיב.הלה הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן הצהרה כי הוא הבעלים של מחצית זכויותהחכירה במגרש לרבות בבניין המוקם עליו וכן ביקש לחייב את המערער להרוס אתהבניין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הזכויות בחלקה נרכשו בהשקעה משותפת; כי למרותשבעת הרכישה לא היה מסמך בכתב המקנה למשיב זכויות בחלקה, הרי מדובר בזכויותחוזיות בחלקה ולא זכויות במקרקעין, ולכן רכישתן אינה טעונה מסמך בכתב. לפיכךהורה למערער להרוס את המבנה ולהשיב את המצב בחלקה לקדמותו. הערעור נתקבלבחלקו.
ב. המערער טוען כי משקבע ביהמ"ש המחוזי שזכויות הצדדים הינן חוזיות בלבד, הריסמכותו היתה צריכה להיקבע על פי שווי הזכויות ולטענתו שוויין של הזכויות בעתהגשת התביעה מייחדת את התביעה לבימ"ש השלום. דין הטענה להידחות. ניתן לומר כימשהוגשה התביעה בבקשה להצהרה על זכויות הבעלות או החכירה לדורות במקרקעין, קנהלו ביהמ"ש סמכות לדון גם ביתר השאלות הנוגעות לשימוש במקרקעין, וסמכות זומתקיימת עד להכרעה בסכסוך כולו. אולם אין צורך להכריע בשאלה זו שכן דין הטענהלהידחות מטעם אחר. טענת הסמכות לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי ונוכח אופייה שלהתביעה לא עלתה בביהמ"ש כל שאלה הנוגעת לסכום כספי ולשוויין של הזכויות. ממילאלא הוכח כי שווי נושא התביעה נמוך מהסף הנתון לסמכות ביהמ"ש המחוזי. בנסיבותאלו, כאשר המשיב חולק על טענת המערער באשר לשווי הזכויות - דין טענת המערערלהידחות.
ג. לעניין טענת הסמכות יש להוסיף עוד. המערער לא העלה את טענת הסמכות בביהמ"שהמחוזי אלא בערעור. אילו נתקבלה טענתו היה הדבר מחייב בירור מחדש של הסכסוך ללאכל הצדקה עניינית. שאלת הסמכות מתעוררת בדרך כלל במקרים המצויים בתחום האפורוהמטושטש בו שוררת אי בהירות בהגדרתה, וקבלת הטענה בערעור גוררת אחריה התדיינותממושכת ומיותרת על חשבון הבירור הענייני והיעיל של הסכסוך. לפיכך, ככל שמדוברבמערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שביהמ"ש דן בעניין ונתן פסקו,שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון.
ד. משנקבע שהמערער הפר את החוזה בינו לבין המשיב עולה השאלה מהו הסעד שהמשיבזכאי לו בנסיבות אלו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהשניים היו שותפים בזכות להשתמש בחלקהוחלים דיני השיתוף במטלטלין. מכיוון שזכותו של כל שותף משתרעת על מלואהמטלטלין, חובתו של המערער להרוס את הבניין שנבנה. מסקנה זו אין לקבלה. אכן, עלעסקה בזכויות הנוגעות למקרקעין שאינן "זכויות במקרקעין" כמשמעותם בחוקהמקרקעין, חלים דיני המטלטלין. עם זאת, מהותה המדוייקת של העסקה קשה לעיתיםלזיהוי. בענייננו, יש לבחון אם המערער התכוון להמחות מחצית מזכויותיו כלפיהמינהל למשיב באופן שהפך את המשיב לבעל דברו של המינהל ביחד עם המערער, או שמאהתחייבותו של המערער למשיב לא היתה המחאה של זכות אלא התחייבות חוזית. ניתוחהעובדות מלמד שהחוזה היה מן הסוג האחרון. המערער לא המחה למשיב את זכויותיוכלפי המינהל, הוא רק התחייב להקנות למשיב זכויות כאשר יהיה בידיו לעשות כן.ההסכם של המערער עם המינהל קבע מפורשות כי הזכות הינה אישית בלבד ואינה ניתנתלהעברה. לפיכך אין למשיב זכות לקבל מהמינהל את מחצית הזכויות בחלקה וכל שישבידו הוא הזכות החוזית לקבל מהמערער מחצית מהזכויות שבידיו. העולה מכך כי לאהיה מקום להחיל כאן את דיני השיתוף במטלטלין.
ה. הפרת החוזה מקנה לנפגע זכות לתרופות על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרתחוזה). בנסיבות דנא, כאשר אכיפת החוזה משמעה הריסת המבנה, ניתן לומר כי אכיפתהחוזה אינה אפשרית כאמור בהוראת סעיף 3(1) לחוק החוזים. יתכן גם לומר שאין מקוםלהורות על הריסת המבנה שכן "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" כאמורבסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות). העוול שייגרם למערער אם הוא יחוייב להרוס אתביתו רב לאין שיעור מהעוול שיגרם למשיב אם יאלץ להסתפק בפיצוי כספי. מכל מקום,אין צורך להכריע בשאלה זו שכן אין מקום לתת סעד של אכיפת החוזה, באשר מינהלמקרקעי ישראל, אשר הזכויות הקנייניות בקרקע הן שלו, ואשר על פי החוזה בינו לביןהמערער אינן ניתנות להעברה, לא צורף כלל כמשיב לתביעה ולא היה צד להליך.
ו. המשיב לא תבע פיצויים או תשלום כספי אחר, וגם לא הביא ראיות להוכחת נזקיו.בנסיבות אלו כל שזכאי המשיב לקבל הינו הצהרה בדבר הפרת התחייבותו של המערערכלפיו. בגין הפרה זו יוכל המשיב לתבוע מהמערער פיצויים בשיעור הנזק שנגרם לועקב ההפרה. למען הסר ספק, ובהתחשב בקיומה של דעה הגורסת כי הדבר נדרש, ניתן בזהלמשיב היתר לפיצול סעדים להגשת תביעה כספית נגד המערער.
ז. המשנה לנשיא ש. לוין: מסכים שההסכם שנערך בין בעלי הדין הוא הסכםאובליגטורי גרידא שהסמכות לדון בו דינה להיקבע לפי "שווי הנושא". שומה עלביהמ"ש לעורר "טענה" של סמכות עניינית מיזמתו הוא, ודין זה חל אף על ערכאתהערעור. אך במקרה דנן אין מדובר בהיעדר סמכות עניינית שהדין האמור חל עליה, אלאב"עובדה סמכותית" שקביעתה מסורה לערכאה הראשונה על יסוד כתבי הטענות או על יסודהיעדר טיעון ועל יסודה נקבעת התשתית העובדתית שבגידרה נקבעת סמכותו העניינית שלביהמ"ש. בכגון דא אין ביהמ"ש מעורר מיזמתו הוא את הנתונים העובדתיים שעליהםמבוססת הסמכות. על כן אין לעורר את השאלה בערכאת הערעור. לגוף העניין יש לקבלאת הערעור כבר מן הטעם שהמינהל לא צורף כבעל דין בתובענה. אין גם צורך להורותעל פיצול סעדים, משום שהמשיב ממילא רשאי לתבוע פיצויים או השבה על יסוד הסעדההצהרתי שניתן לו.
ח. השופטת שטרסברג-כהן: יש לדחות את טענת היעדר הסמכות מן הטעם שהסמכות נקבעתעל פי הסעד המבוקש בכתב התביעה ולא על פי הסעד המוענק בסופה של דרך. עם זאת,נכון כי במקרה שבענייננו בו נמנע המערער מלהעמיד במחלוקת את "שווי הנושא" אין
לעורר שאלה זו בערכאת הערעור. אשר לפיצול סעדים - אין לנו עניין בפיצול סעדיםאלא בזכות לתבוע השבה או פיצויים על יסוד הסעד ההצהרתי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"דקליין למערער, עו"ד ברקאי למשיב. 8.4.97).
ע.פ. 2739/96 - תמים טהא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת(הערעור נדחה).
א. בליל המקרה פגשה המתלוננת, צעירה כבת 19 מפתח תקוה מבית יהודי מסורתי, שניידידים תושבי כפר קאסם ויחד עם המערער וצעירה נוספת יצאו החמישה לבילוי בפאב.סמוך לשעה 30:4 לפנות בוקר הציע המערער להסיע את המתלוננת לביתה, עצר ליד ביתמלון בהרצליה ולגירסת המתלוננת הוציא אותה בכח מהמכונית, הכניסה לאחד מחדריהמלון שדלתותיהם פונות לכביש כשהוא מושך אותה בשערותיה ובחדר ניסה לאנוס אותהועשה בה מעשים מגונים. המתלוננת נמלטה מהחדר כשהיא לובשת מכנסיים קצרים ומחזיקהבידיה את חולצתו של המערער. היא הגיעה אל הכביש שם עצרה מכונית חולפת והמשטרההוזעקה למקום. המערער טען שהבילוי היה בהסכמתה של המתלוננת וכי העלתה את הטענהשהוא ניסה לאנוס אותה מתוך חשש ממשפחתה על כך שבילתה את הלילה מחוץ לבית.ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסת המערער למרות סתירותותהיות שבגירסתה, הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לאונס ותקיפה וגזר לו מאסרשל 3 שנים בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. השגותיו של הסניגור מתמקדות באמון שנתן ביהמ"ש בעדותה של המתלוננת והשגותאלו מדברות בעיקרן בתמיהות שהותירה התנהגות המתלוננת עד הגעתה למלון ובסתירותשבעדותה. ברם, ביהמ"ש המחוזי בחן את כל הסתירות והתהיות והגיע למסקנה של אמוןבדברי המתלוננת. אכן, יש והתמיהות ואי הדיוקים בעדות המתייחסים לחלק האחד שלההתרחשות, משליכים על היכולת לסמוך על אמינות גירסת המתלוננת באשר לחלקיםמאוחרים יותר של אותה התרחשות, גם במקום שרק החלק המאוחר של ההתרחשות משמש בסיסלאישום. ברם, הכל נתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית ובמקרה דנא רשאי היה ביהמ"שליתן אמון מלא באותו חלק של עדות המתלוננת המתייחס להתרחשות בחדר במלון גם אםעדותה באשר לחלק הראשון של ההתרחשות עד להגיעה למלון לוקה בפגמי מהימנות.בריחתה המבוהלת של המתלוננת מן המלון, הזעזוע הנפשי שניכר על פניה כשעצרהמכונית, ובקשתה להזעיק את המשטרה, תומכים במהימנות גירסתה בקשר להתרחשות במלון.לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד נועם עוזיאללמערער, עו"ד אמי פלמור למשיבה. 6.4.97).
בש"פ 2222/97 - מדינת ישראל נגד כורד חוסאם
*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בכך כי כאשר נהג במכונית ברחוב סלאח א-דין בירושלים, כשלידויושב חברו אסעד מוסלח (להלן: אסעד), שהכיר את המתלוננת, עצר ליד המתלוננת,קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, שהיתה בדרכה לבית אחותה והציע להסיעה למחוז חפצה.הם הסיעו אותה לגן ציבורי ושם אנסו השניים את המתלוננת. כתוצאה מכך ניסתההמתלוננת להתאבד. המשיב נעצר והואשם בעבירת אינוס והמדינה ביקשה לעצרו עד תוםההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין מספיק ראיות לכאורה לביסוס המעצר, ואף אםהראיות היו מספיקות, הרי שבנסיבות העניין יש מקום לשקול חלופת מעצר, שכן איןחשש שהמשיב ישוב ויבצע עבירה מסוג זה. באשר לחשש בדבר שיבוש הליכי משפט,
התייחסה השופטת לטענה כי חשש זה מעוגן, בין היתר, בכך שביום שנקבע לעריכת מסדרהזיהוי קיבלה אמה של המתלוננת שיחת טלפון שנועדה להניא את המתלוננת מלזהות אתהמשיב. בהקשר לכך קבע ביהמ"ש כי משמסדר הזיהוי נערך כדין אין יותר חשש מפנישיבושו. לפיכך הורתה לשחרר את המשיב ממעצר ובתנאים. הערר נתקבל.
ב. קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. המעשים המיוחסים למשיבמהווים כשלעצמם עילת מעצר מספקת על פי סעיף 21א' לחסד"פ. אינוס הוא מן העבירותהחמורות שקיימת ביחס אליהן חזקת מסוכנות, ולפיכך רק בנסיבות מיוחדות ויוצאותדופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי המואשמים בעבירה זו. עם קיומן של ראיותלכאורה, על הנאשם להראות כי בנסיבותיו המאוד מיוחדות של עניינו אין מתקייםסיכון מן הסיכונים המצדיקים מעצר. בענייננו מצביעות הראיות לכאורה על אונסאכזרי של נערה קטינה ממשפחה ערביה מסורתית. חברו של המשיב נמלט מהדין לרמאללהונתבקשה הסגרתו. מלבד עברו הנקי של המשיב לא הועלה כל נימוק שיהיה בו כדי להפיגאת החשש מפני הסכנה הנשקפת משחרורו. קיים גם חשש מפני שיבוש הליכי משפט.בנסיבותיה האישיות ובמצבה של המתלוננת בקרב בני משפחתה ובחברה בה היא חיה,נזקקה המתלוננת לכח נפשי רב כדי לחשוף את סיפורה. שני בחורים הגיעו לביתהמתלוננת וניסו להניאה מלהצביע על המשיב במסדר הזיהוי. אכן מסדר הזיהוי כברנעשה אך נסיון זה מעיד על חשש מפני נסיונות נוספים לשיבוש הליכי המשפט.
(בפני: השופטת בייניש. 10.4.97).
ע.א. 1236+1397/92 - משה דוד לוי ואח' נגד וואקף חסן אלחוסייני ואח'
*רישום מחדש על סמך קושאן תורכי. *ביטול הקדש לווקף על קרקע מירי(הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. על פי קושאן תורכי שהוגש לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בתובענה של שניםמהמערערים (לוי ומזרחי - להלן הרוכשים), רכש פאוזי אלחוסייני (להלן: פאוזי)חלקה בכפר א-טור שבהר הזיתים, בשנת 1917. מנגד, על פי שטר הקדש שנערך ע"י חאג'חסן אפנדי (חוסיני) (להלן: המקדיש), הוקדשה החלקה לווקף. שטר ההקדש אושר ע"יביה"ד השרעי בירושלים בשנת 1795. אין מסמכים נוספים לגבי התקופה שבין 1795 לבין1917. ביום 2.8.72 נכרת חוזה באיסטנבול בין הרוכשים לבין אלמנתו של פאוזי(להלן: פיקריה), לפיו מכרה להם פיקריה את החלקה. היא גם חתמה להם על יפוי כחבלתי חוזר להעביר את החלקה על שמם בספרי המקרקעין. בספטמבר 72 הגיש לוי בשמה שלפיקריה בקשה לחידוש רישום החלקה על שמו של פאוזי. בדצמבר 72 ניתן צו לחידושהרישום. במקביל עתרו הרוכשים לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בשמה של פיקריה, נגדהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, להצהיר שפיקריה היא הבעלים של הנכס. בשנת 73 צורפוהווקף ויורשי פאוזי כמשיבים נוספים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא עלה בידי פיקריה להוכיח שרכשה זכויות בעלות בחלקהמפאוזי ולא ירשה בנכס כל חלק. לפיכך דחה את התובענה לרשום את הנכס על שמה.הווקף הגיש תובענה נפרדת לבטל את הרישום על שם פאוזי וכן להצהיר שהווקף הואהבעלים של החלקה. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לסמוך על הקושאן שלפיו נרשם פאוזיכבעלים ולכן יש למחוק את הרישום ע"ש פאוזי, וממילא ליורשי פאוזי ולרוכשים איןזכויות בחלקה. אשר לזכויות הווקף בחלקה קבע ביהמ"ש כי ההקדש הוכח. אשר לטענהשמדובר בקרקע מירי ואשר על כן אין אפשרות להקדיש את החלקה, קבע ביהמ"ש כי ישלדחות את הטענה משלשה טעמים: שטר ההקדש נעשה לפני חקיקת חוק הקרקעות העותומנישחילק את הקרקעות לסוגים שונים ובכללם קרקע מירי; סוג הקרקעות הגובלות אשר לפיעדות מומחה הם מסוג מירי אינו מוכיח מהו סוג החלקה דנא; יש להניח שלחלקה מוקדשתניתן סיווג המתאים לייעודה. הערעור על מחיקת הרישום ע"ש פאוזי ודחיית תביעותיהם
של הרוכשים ויורשי פאוזי נדחה ואילו הערעור על רישום החלקה ע"ש הווקף כהקדשנתקבל.
ג. באשר לטענת הרוכשים ויורשי פאוזי בדבר אמינותו של הקושאן - ביהמ"ש המחוזיהשתית מסקנתו כי הקושאן אינו אמין על קביעותיו של מומחה שמינה ואין להתערבבנימוקים שעליהם ביסס המומחה את חוות דעתו. אשר לדחיית הטענה שמדובר בקרקע מירישאינה ניתנת להקדשה - משלא נסתרה חוות הדעת שהחלקה היא קרקע מירי, היה על הווקףלהביא ראיות לכך שניתן צו מיוחד מאת השולטן ששינה את סיווג החלקה לקרקע מולכוראייה כזו לא הובאה. לפיכך עומדת החלקה בחזקתה שהיא קרקע מסוג מירי ולא דיבהנחה, שעליה התבסס ביהמ"ש המחוזי, שלחלקה מוקדשת ניתן סיווג המתאים לייעודה.יתר על כן, הווקף הציג את שטר ההקדש שהיה שמור בחזקתו משנת 1795 ותכנית שנערכהלצרכי רישום בשנת 1929. אילו היה בידי הווקף מסמך המעיד על צו של השולטן בדברשינוי הסיווג סביר להניח שהיה מציג אותו.
ד. אשר לטעמו של ביהמ"ש המחוזי כי שטר ההקדש נערך לפני חקיקתו של חוק הקרקעותועל כן אין ההגבלה בעניין קרקע מירי מעלה או מורידה לגבי החלקה - סוגי הקרקעותמשקפים את המצב שהיה קיים במדינה העותומנית. קורותיהם נעוצים בדת האיסלמיתובמנהגים קדומים. חוק הקרקעות לא יצר סוגים חדשים, אלא הסתמך על אלה שהיוקבועים ועומדים קודם לכן. מתקבל איפוא על הדעת שבזמן עריכת שטר ההקדש היתהההגבלה קיימת. לפיכך יש לבטל את ההצהרה שניתנה בדבר תקפותו של ההקדש.
ה. מכיוון שנדחו התביעות ההדיות של בעלי הדין נותרת שאלת הבעלות סתומה. בהליךדנן לא צורפו יורשי המקדיש - אם הם ידועים - וכן המדינה כבעלי דין. לפיכך לאניתן לדון כאן בזכויותיהם בחלקה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"דעמיהוד בן יאיר לרוכשים, עו"ד איתן גבע לווקף, עו"ד גב' אילתה זיסקינד ליורשיפאוזי. 14.4.97).
ע.א. 6826/93 - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא ואח' נגד דב חייט ואח'
*פיצויים עקב ירידת ערך של מקרקעין בגין שינוי תכנית בנין עיר(מחוזי ת"א - ת.א. 97/87 - ערעור וערעורים נגדיים הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיבים מחזיקים ב-20 חלקות בשכונת למפרט בכפר סבא שהוקמה בשלהי שנותה-40. על כל אחת מן החלקות ניצב בית מגורים צמוד קרקע. לכל אחד מן המשיבים זכותחכירה לדורות מהמינהל. בראשית חלה על השכונה תכנית שפורסמה ביום 21.8.47 (להלן:התכנית המקורית) וזו קבעה כי על כל חלקה ניתן לבנות יחידת דיור אחת בגבולות של%20 משטח החלקה. ביום 18.6.70 פורסמה למתן תוקף תכנית חדשה (להלן: התכניתהקובעת) וזו קבעה לחלקות המשיבים ייעוד של איזור מגורים ג' המאפשר בנייה של 4קומות על %30 משטח החלקה בכל קומה. באוגוסט 84 פורסמה עוד תכנית (להלן: התכניתהפוגעת), שעליה סמכו המשיבים את תביעתם לפיצויים, וזו קבעה שניתן לבנות על כלחלקה שתי יחידות דיור בנות שני קומות. ביוני 88 נכנסה לתוקף תכנית חדשה (להלן:התכנית המתקנת) שהעלתה שוב את שווי החלקות.
ב. עם כניסתה לתוקף של התכנית הקובעת זכו המשיבים בתוספת אחוזי בניה. לאחרכניסתה לתוקף של התכנית הפוגעת הגישו המשיבים תביעה לתשלום פיצויים המקומית לפיסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. ביהמ"ש המחוזי דן תחילה בשאלת החבות. לעת הזאתכבר היתה בתוקף התכנית המתקנת, והצדדים הסכימו כי תכנית זו אינה מעלה ואינהמורידה לעניין ההכרעה בתובענה. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטת ביניים שהמשיביםהוכיחו כי התכנית הפוגעת פגעה בחלקותיהם וכי בהיותם חוכרי המקרקעין ולא בעליםהם זכאים לפיצוי בשיעור %90 מגריעת שוויין של החלקות. תביעת המשיבים בגין נזקי
רעש נדחתה. טענת המערערות כי בנסיבות העניין יש לפטרן מחבות בפיצויים עקב תחולתסעיף 200 לחוק נדחתה. בפסה"ד הסופי פסק השופט למשיבים סכומים הנעים בין 67,000ל-85,000 דולר לכל חלקה בתוספת ריבית דולרית מצטברת בשיעור %11 לשנה מספטמבר84, יום תחילת תוקפה של התכנית הפוגעת. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. המערערות חזרו והעלו בערעור שתי טענות דיוניות שנדחו בביהמ"ש המחוזי.הטענה הראשונה נוגעת לשאלת היותם של המשיבים בעלי זכויות בחלקות הנתבעות שכןאלה לא צירפו לתביעותיהם ולא הציגו במסגרת הראיות העתקים מחוזי החכירה שלהם.דין הטענה להידחות. ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא עובדתי שבמועד כניסתה לתוקף שלהתכנית הפוגעת היו המשיבים בעלי זכויות חכירה בחלקות אלו. לממצא זה היתה תשתיתמספקת בתעודת עובד ציבור שערך מנהל מחלקת החוזים במינהל מקרקעי ישראל. טענהדיונית אחרת בפי המערערות נוגעת להוכחת עצם ושיעור הפגיעה ביחס לכל אחת מןהחלקות. המשיבים, למעט אחד, לא קיימו את הוראת תקנה 3 לתקנות התכנון והבניההמטילה על תובע הפיצויים לצרף לתביעתו "הערכה של שמאי מקרקעין". ביהמ"ש קבע כיבמקרה הנדון יצאו המשיבים ידי חובה בהגשת חוות דעת מפורטת ביחס לאחת החלקותוהשלמות נחוצות לגבי האחרות. גישה זו נכונה היא.
ד. לטענת המערערות, משלא סילקו המשיבים את המגיע לקופת הציבור בגין השבחתהזכויות עקב התכנית הקובעת, ע"י תשלום היטל ההשבחה, לא נקנתה להם זכות בהשבחהזו שיהיו זכאים לפיצוי על גריעתה מהם. גם טענה זו דינה להידחות. השבחתו שלהקניין מהווה חלק מן הזכות הקניינית המוגנת וכך הוא גם כשההשבחה נובעת ממעשהשלטוני כהחלת תכנית מתאר חדשה. העילה לקבלת הפיצוי בגין פגיעה מאוחרת בקרקעאינה נשללת עקב קיום חוב בהיטל השבחה הרובץ על הנכס. נראה שיש להשיב בחיובלשאלה אם קיום חוב בגין היטל השבחה מהווה רכיב שיש להביאו בחשבון בעת עריכתשומת הפיצויים, אך שאלה זו לא הועמדה לבירור ואינה טעונה הכרעה בענייננו.המערערות טוענות עוד כי בחישוב שיעור הפגיעה יש להפחית מהשטח המירבי שהותרלבניה על פי התכנית הקובעת, את החלק היחסי אותו היו הרשויות מוסמכות להפקיעלצרכי ציבור ללא תשלום פיצויים, לו מימשו המשיבים את זכויות הבניה לפי תכניתזו. טענה זו מנוגדת להלכה שנפסקה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון.
ה. מאידך יש לקבל את טענת המערערות כי בחישוב שיעור הפגיעה היה על ביהמ"שלהביא בחשבון את ההפרש בתשלום דמי ההיתר למינהל מקרקעי ישראל. היינו, שעל השמאיהיה להתחשב גם בהפרש בין החיוב בתשלום דמי היתר למינהל בגין מימוש מלוא זכויותהבניה לפי התכנית הפוגעת, לבין החיוב בדמי היתר שעשוי היה להידרש עבור מימושמלוא הזכויות לפי התכנית הקובעת. רכיב זה הוא בעל משקל כספי נכבד כך שהתכניתהפוגעת שצמצמה את אחוזי הבניה גם הקטינה את גובה דמי ההיתר ועובדה זו יש לקחתבחשבון בקביעת דמי הנזק. בשאלת גובה ההפרש בדמי ההיתר לא היו ראיות מספיקותוביהמ"ש שאליו יוחזר התיק יצטרך לקבוע מהו ההפרש בדמי ההיתר ולקחת אותםבחשבון.
ו. בחישוב שיעור הפגיעה לא הביא ביהמ"ש בחשבון את שווי המבנים הקיימיםבחלקות, וצודקות המערערות כי יש להפחית את שווי המבנים. בעוד שניצול זכויותהבניה על פי התכנית הקובעת חייב הריסת המבנים הקיימים תחילה, הרי שלפי התכניתהפוגעת ניתן לבצע תוספות בניה לצד המבנים הקיימים או על גביהם. נכונות הבחנה זואינה מוטלת בספק. זאת גם אם המשיבים לא יממשו את זכויות הבניה לפי התכניתהפוגעת על דרך תוספת הבנייה אלא יעדיפו להרוס את הקיים ולבנות חדש תחתיו.
ז. בדיון בפני ביהמ"ש המחוזי לא טענו המערערות כי בשומת שיעור הפגיעה ישלהביא בחשבון גם את השפעתה המיטיבה של התכנית המתקנת משום שלעת ההיא סברו כי
בקביעת שיעור פגיעתה של תכנית אין כלל להתחשב בהשפעתה המיטיבה של תכנית שבאהלעולם אחריה. אלא שפסה"ד בע.א. 4809/91 (פס"ד קהתי - פד"י מ"ח(2) 190) שניתןלאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, קבע כי יש לקחת בחשבון גם את התכניתהמתקנת. מהלכת קהתי נובע כי מן הדין היה להתחשב בתכנית המתקנת גם בענייננו.
ח. נותרה השאלה הדיונית אם רשאיות המערערות להשמע בטענתן המועלית לראשונהבערעור. התשובה היא חיובית. טענת המערערות היא טענה משפטית הנסמכת על פס"דשהעמיד את הדין בסוגייה זו על מכונו. גם אם מן הפן ההלכתי לא היה חידוש בפרשתקהתי, שכן פתרונם של השופטים לשאלה שהועמדה להכרעתם לא חרג מעקרונם הכללי שלדיני הפיצויים, בדבר השבת המצב לקדמתו, הרי זאת לראשונה נדרש ביהמ"ש להכרעהבסוגייה האמורה ויש משמעות לעובדה שמקרה כדוגמת זה לא נדון בפסיקה קודמת לפניפרשת קהתי.
ט. בביהמ"ש המחוזי טענו המערערות, לחילופין, לתחולת סעיף 200 לחוק התכנוןוהבניה. בדחותו טענה זו קבע ביהמ"ש כי המערערות לא הצליחו להראות שהפגיעה אינהעוברת את תחום הסביר. עתה, משהוחלט בערעור להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי לענייןההתחשבות בחיוב לשלם דמי היתר ובשווי המבנים הקיימים, מן הראוי שביהמ"ש המחוזיישוב וידון בנושא בשאלות הטעונות הכרעה לפי סעיף 200.
י. המשיבים בערעור שכנגד טענו נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את תביעתם בגיןפגיעה במקרקעין מחמת רעש ובכך אין להתערב. בביהמ"ש המחוזי ביקשו, בסיכומיטענותיהם, שביהמ"ש יתחשב באפשרות שנשללה מהם בתכנית הפוגעת לבנות מרפסותמקורות. ביהמ"ש סירב להתייחס לכך משום שהעניין הועלה לראשונה בסיכומים ובכך איןלהתערב. המשיבים טוענים כי על עצם קיום הזכות שנשללה להם בתכנית הפוגעת עמדולראשונה על פי האמור בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בפרשת פרי הארץ (ע.א. 210/88פדי מו' (4) 627) שניתן לאחר גמר שמיעת הראיות ולפני השמעת הסיכומים בתביעתם.אפילו נכונה הטענה, אין בה כדי להועיל להם, שכן לקראת שלב הסיכומים, כאשרהבחינו ברכיב תביעה נוסף שיכלו לכללו, היה עליהם לבקש רשות לתיקון כתב התביעהומשלא עשו כן אין להם פתחון פה להלין.
יא. מאידך יש לקבל את הערעור הנגדי של המשיבים בעניין הצמדת הפיצויים. ביהמ"שהמחוזי פסק למשיבים פיצויים בערכים דולריים בתוספת ריבית דולרית מצטברת ובכךנתפס לכלל טעות. היה על ביהמ"ש לפסוק להם פיצויים בשקלים בסכום שווה ערך לסכוםהדולרי שהוכח בפניו ע"י השמאים ליום תחילת התכנית הפוגעת ולחייב את המערערותבתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום השקלי.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד גב' אשרהפרוכטמן וגב' רחל זכאי למערערות, עוה"ד יוסף אהרונסון וגב' מירה גלדשטייןלמשיבים. 13.4.97).
בש"פ 2116/97 - סרסור שהין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי הוא וחברו (הנאשם הנוסף) גנבו מכונית ממגרש חניה בפתחתקוה ולמחרת היום הגיעו באותה מכונית, יחד עם אדם נוסף, לסניף בנק הפועליםבמרכז המסחרי בראש העין, כשהם חובשים כובעי גרב וידיהם נתונות בכפפות גומי,חמושים באקדח, בתת מקלע ובסכין, ושדדו מהבנק כ-18,000 ש"ח. כשיצאו לעבר הרכבשהשאירו בכניסה לבנק הגיעה למקום ניידת משטרה והשודדים פתחו בירי מסיבי לעברהשוטרים. אלה השיבו באש אך השודדים הצליחו להמלט. המכונית הנדונה נמצאה נטושהבכפר קאסם סמוך לאחר ביצוע השוד כשהיא מנוקבת מכדורים ובתוכה עטיפה מניילון של
כפפות גומי ועל גביה טביעת אצבע של העורר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיותלכאורה נגד הנאשמים והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. אין חולק כי המכונית שנמצאה נטושה בכפר קאסם היא המכונית שנגנבה מפתח תקוהוהיא ששימשה כרכב מילוט במהלך השוד. במכונית נתגלתה, כאמור, טביעת אצבע עלשקית קרועה של כפפות גומי. מהודעות שמסרו עדי ראייה שונים עולה כי השודדים לבשוכפפות על ידיהם. גם אם לא ניתן לקבוע בוודאות כי השקית שימשה לאריזת הכפפות בהןנעשה שימוש, ואף אם כלל לא נעשה שימוש בכפפות גומי מסוג זה בידי השודדים, דיבטביעת האצבע על השקית שנמצאה במכונית ללא כל הסבר להמצאותה שם כדי להוות ראייהלכאורה מספקת הקושרת את העורר למעשים נשוא האישום.
ג. הסניגור העלה את הטענה כי מכיוון שמדובר במוצג נייד, אין לדעת באיזה שלבהגיע לרכב ויתכן כי העורר היה מעורב רק בגניבת הרכב או בקניית הכפפות אך לא נטלחלק בשוד המזויין. טענות אלה היו בגדר סברות של הסניגור שאינן מעוגנות בגירסהכלשהי של העורר, ואין די בסברה תאורטית המועלית בידי הסניגור כדי לקעקע אתהראיות לכאורה שבתיק. העורר בחר בזכות השתיקה, וגם כשהוצגה לו העובדה כי טביעתאצבעו נמצאה על אריזת הכפפות ברכב, סירב להגיב.
ד. אשר לטענת הסניגור שראוי להסתפק בחלופת מעצר - המעשים בהם הואשם העורר,שוד מזויין וירי לעבר שוטרים בכוונה למנוע את מעצרו, הם מעשים חמורים מאוד,המעידים על מידת מסוכנות גבוהה. לעורר עבר פלילי כבד, הכולל הרשעות בעבירותרכוש רבות, בתקיפה ועוד. תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של 9 חודשים.לנוכח דברים אלה אין להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ש. בן אריה לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה.10.4.97).
בש"פ 2099/97 - מדינת ישראל נגד דורי הלאלי
*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם כי אנס את המתלוננת, שהינה קטינה, וכן כי במהלך התקופה בה היובקשרי חברות, במספר הזדמנויות שונות, נקט כלפיה באלימות פיסית ומילולית. כןהואשם כי שידל את המתלוננת לדרוש מחברה לשעבר, בחור בשם עבד, שהגיש נגד המשיבתלונות במשטרה בשל הטרדות טלפוניות, לבטל את התלונה נגדו וכשסירב הניע אתהמתלוננת להתלונן במשטרה כנגד עבד, תלונה כוזבת בגין מעשי אונס, אלימותואיומים. כן הואשם כי מסר את מספר הטלפון של המתלוננת לשני עצירים ששהו עמו בתאהמעצר כדי שיהתקשרו למתלוננת ויניעו אותה לחזור בה מתלונתה. עם הגשת כתב האישוםביקשה התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם קיימותראיות לכאורה ומתקיימת עילת מעצר אלא שבנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר.הערר נתקבל.
ב. מחומר החקירה ניתן ללמוד כי בין המתלוננת למשיב היתה מערכת יחסים מורכבתשהיו בה גם אהבה, גם קנאה וגם תלות. בתוך מערכת סבוכה זו נהג המשיב כלפיהמתלוננת באלימות ואף ביצע בה מעשי אונס. במערכת היחסים האמורה, טבוע החשש כיהמשיב ינצל את כוחו והשפעתו כדי לגרום לכך שהמתלוננת תחזור בה מגירסתה המפלילהנגדו. הראיות גם מצביעות שהמשיב אינו בוחל באמצעים כדי להשפיע על המתלוננת,להפחידה ולגרום בכך שתחזור בה מתלונתה - כשם שעשה בה שימוש כדי להביא לביטולתלונה אחרת שהוגשה נגדו ע"י עבד. מתמליל שיחה שהוקלטה בידי המתלוננת לפני מעצרושל המשיב עולה כי הדריך אותה איזו גירסה לתת במשטרה בעניין תלונתה נגדו ונגדעבד וגם תדרך אותה מה לומר לעובדת הסוציאלית. המשיב אינו בוחל בשום אמצעים כדי
להניא את המתלוננת מלהעיד בהליכים נגדו. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תוםההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. 6.4.97).
ע.א. 4752/92 - מקט בע"מ (בפירוק) נגד החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ
*קיזוז חיובים בין חיובי חברה בפירוק לבין חיובי הנושה מהחברה(מחוזי ת"א - ת.א. 888/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל בחלקו).
א. המשיבה (להלן: המבטחת) ביטחה את המערערת (להלן: החברה) בביטוח הפרשי שערעבור תמורות ייצוא לשנת 1990 בהסכם מיום 18.2.90 (להלן: ההסכם). ביום 3.5.90מונה לחברה כונס נכסים זמני לשם אכיפת אגרת חוב המובטחת ע"י שעבוד צף. הואהמשיך להפעיל את החברה כעסק חי וייצא סחורה בין החודשים יולי לאוקטובר 90. ביום18.9.90 הוגשה בקשת פירוק נגד החברה וביום 27.1.91 ניתן צו פירוק. הכונס ביקשבביהמ"ש להורות למבטחת לשלם לחברה סכום של 97,000 דולר המגיע לה מכח ההסכם בגיןביטוח השער. חלק מחוב המבטחת לחברה נוצר בתקופה שלפני מינוי הכונס (להלן: החובהראשון) וחלק של החוב נוצר בתקופת הפעלת החברה ע"י הכונס (להלן: החוב השני).המבטחת טענה שקיזזה את החובות כנגד תשלומים ששילמה בעקבות דרישות לתשלוםערבויות שנתנה לטובת החברה לפני מינויו של הכונס ושאותן שילמה אחרי שמונה הכונסאך לפני שניתן צו הפירוק. החובות של המבטחת לחברה נובעים מן ההסכם האמור הכוללגם הוראת קיזוז שלפיה החברה המבטחת תהיה רשאית "לקזז חובות הדדיים הנובעים מכלהסכם... לרבות חובות הדדיים, מותנים, בלתי קצובים...".
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבטחת רשאית לקזז כנגד החוב השני את התשלומיםששילמה בפועל בגין הערבויות עד למועד צו הפירוק ודחה את טענת הקיזוז של המבטחתביחס לחוב הראשון. ביהמ"ש התייחס בפסק דינו לפירושו של סעיף 74 לפקודת פשיטתהרגל החל על פירוק חברות. כן התייחס לסעיף בהסכם הקובע את זכות הקיזוז. החברהמערערת על החלק של פסה"ד שקבע כי המבטחת זכאית לקזז כנגד החוב השני את הסכומיםששילמה כערבה לחובות החברה כאמור, ואילו המבטחת בערעור שכנגד טוענת שעומדת להזכות קיזוז גם נגד החוב הראשון וכן עומדת לה טענת קיזוז בגין תגמולי ביטוחששילמה ביתר. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ג. למבטחת בעייננו לא קמה זכות קיזוז מכח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. הטעםלכך הוא שעם מינוי הכונס הפכו בעלי אגרת החוב להיות בעלי שעבוד ספציפי על נכסיהחברה ובתוכם הפך גם חובה הראשון של המבטחת לחברה לנכס משועבד בשעבוד ספציפילטובת בעל אגרת החוב. זה היה המצב במועד הקובע - מועד מתן צו הפירוק. באשרלטענת המבטחת כי משניתן צו הפירוק אין להתחשב בקיומם של הליכי הכינוס - איןלקבל טענה זו. כינוס נכסים על פי אגרת חוב מגבש את זכותו של בעל השעבוד ועושהאותו לשעבוד ספציפי שיש בו כדי לשנות את מערך הזכויות והחובות של החברה כלפינושיה המובטחים והבלתי מובטחים.
ד. באשר לזכות הקיזוז לפי דיני החברות - זו זכות יצירת הפסיקה. רואים אתהתגבשותו של השעבוד הצף לשעבוד ספציפי כהמחאת זכויות החברה לכונס. מכאן שעלהכינוס חלים דיני המחאת החיובים, כאשר המועד הקובע לעניין קיומם של חובותהדדיים לצורך הקיזוז הוא מועד מינויו של הכונס. המשתמע מכך הוא שהכונס הואהנמחה של הזכויות שיש לחברה כלפי צדדים שלישיים; עסקות שעושה הכונס אחרי מינויואינן מיוחסות לחברה אלא לכונס כאישיות משפטית נפרדת; לחייב של החברה יעמדו כלפיהכונס כל הטענות שעמדו לו כלפי החברה במועד מינוי הכונס; המועד הקובע לענייןקיומם של חובות הדדיים לצורך קיזוז הוא מועד מינויו של הכונס. כך שאם צמחו שתי
הזכויות הנגדיות לפני הכינוס, עומדת לחייב כלפי החברה וכלפי הכונס טענת קיזוז.אם לעומת זאת צמחה זכותו של החייב כלפי החברה אחרי הכינוס, לא עומדת לו טענתקיזוז כלפי החברה.
ה. על יסוד האמור ובהתחשב בכך שבענייננו קיים בהסכם סעיף קיזוז דן ביהמ"שהעליון בשאלות המתעוררות של זכות הקיזוז של החברה שבפירוק כאשר מדובר בחובותשלפני הכינוס או חובות שלאחר הכינוס, של תשלומי ערבויות שנחתמו לפני הכינוסוששולמו לאחר הכינוס וכיוצא באלה נושאים הנוגעים לקיזוז חובות שבין חייב לביןחברה בפירוק. הוחלט כי המבטחת זכאית לקזז את הסכומים ששילמה בפועל מכח ערבויותעד למועד שניתן צו לפירוק כנגד החוב הראשון והחוב השני.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ד.פישלר למערערת, עו"ד מ.צ. נאמן למשיבה. 14.4.97).
בש"פ 2251/97 - מדינת ישראל נגד מרגייה שאהר
*שחרור בערובה (סמים-הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של סחר בסמיםוהחזקת כלים המשמשים להכנת סם באשר בדירתו נתפסו למעלה מ-46 גרם הירואין כשהסםמחולק לשקיות וכן נמצא בדירתו משקל אלקטרוני בו נעזר לחלוקת הסמים למנות. עםהגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בהתחשב באופיין שלהעבירות, טיבן של הראיות והצורך לשבש את שרשרת הפצת הסם ומניעת סיכון שלוםהציבור. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה בציינו כי אמנם קיימות ראיותלכאורה נגד המשיב אך בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
מי שעוסק בהפצת סם מסוכן מסוג הירואין מסכן את שלום הציבור ואין בשחרור עלדרך חלופת מעצר כדי לקטוע את שרשרת הפצת הסם ולהבטיח כי תמנע סכנה לשלוםהציבור. המשיב הודה בחקירתו כי חילק את החומר שנתפס למנות כדי למכור אותו. כןהודה שהוא עוסק בהפצת סם אם כי "רק בשבועיים שקדמו לתפיסתו". נוכח ראיות אלהובהתחשב בסוג הסם ובכמותו נראה שהמשיב מעורה בעולם הסמים ואין בנסיבותיוהאישיות כל נימוק שהיה בו כדי להצדיק סטייה ממדיניות של מעצר סוחרי סמים עד תוםההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. 9.4.97).
בש"פ 1941/97 - אלי רונן נגד מדינת ישראל
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון מת"א - הבקשה נדחתה).
המבקש טוען כי הואיל והמתלוננתנגדו היא פרקליטה בפרקליטות מחוז ת"א והואיל ועד תביעה מרכזי בכתב האישום הואבעלה של הפרקליטה, עו"ד המופיע תכופות בפני בתי המשפט במחוז ת"א, קיים חשש, כיאם יתנהל משפטו בביהמ"ש בת"א תגרם פגיעה למראית פני הצדק והגנתו תפגע. הבקשהנדחתה. חזקה על ביהמ"ש כי ידון בעדויות שבפניו לגופן ולא יושפע משיוכה הארגונישל המתלוננת או מהיכרותו, אם זו קיימת, עם עד תביעה. המבקש לא העלה טענה של ממשכדי לסתור חזקה זו, אלא העלה חשש כללי ואין די בחשש זה כדי להצדיק העברת דיון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמואל סעדיה למבקש, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.7.4.97).
ע.פ. 7297/96 - משה חזון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה (הערעור נדחה).
ביהמ"ש האמין למתלונן כי זיהה את המערער כמי שדקר אותו. כךהעיד המתלונן בחקירתו הראשית, אם כי חזר בו מדבריו אלה בחקירה הנגדית. על כךשהמערער היה הדוקר מסר המתלונן גם במשטרה, אם כי לא בהודעתו הראשונה. ביהמ"ש
קיבל את הגירסה המפלילה של המתלונן הן על יסוד עדותו בחקירה הראשית והן על יסודהודעתו במשטרה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות. הערעור נדחה. הראייה התומכתהמתחייבת לפי סעיף 10א' איננה דרושה במקרה שלפנינו, שכן המתלונן אימץ את גירסתוהמפלילה במשטרה בעדותו בביהמ"ש. אולם, גם אם לא נדרשה ראייה תומכת על פי החוק,היה מקום לחפש אחר חיזוק כלשהו, לאור הפכפכותו של המתלונן. חיזוק כזה ניתןלמצוא בעמדה שהמערער נקט במשטרה, שאינה מתיישבת עם מי שמבקש לחשוף את האמת,וזאת בנוסף לסימני הפחד שהמתלונן גילה בעדותו מפני המערער.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' דורנר. עו"ד מקרין למערער, עו"ד פטרלמשיבה. 3.4.97).
ע.פ. 1861/96 - אימאן עבדללה נגד מדינת ישראל
*הוכחת "כוונת קטילה" בעבירה של נסיון לרצח.
*חומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של איומים ונסיון לרצח בחתכים שעשהבסכין יפנית בצווארו ובחזהו של המתלונן ונגזרו עליו 7 שנים מאסר לריצוי בפועל.הערעור מכוון נגד ההרשעה בנסיון לרצח ולחילופין נגד חומרת העונש והוא נדחה.לעניין ההרשעה בנסיון לרצח, טענתו המרכזית והיחידה של הסניגור היא כי לא הוכחה"כוונת קטילה" ועל כן מן הראוי היה להסתפק בהרשעה של פציעה בנסיבות מחמירות.טענה זו יש לדחות. לנוכח מקומם של החתכים - לרוחב צוואתו של המתלונן ובחזהו -ובהתחשב בכך שהמתלונן הושאר בנסיבות שבהן לא ניתן היה לצפות לעזרה רפואיתמהירה, ובכך שלמחרת היום המערער התקשר עם המתלונן ומשהתברר לו כי ניצל "הבהיר"לו שבפעם הבאה לא ינצל, רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה בקשר לכוונת הקטילה.
אשר לעונש - הסניגור ביקש ליתן משקל משמעותי לנסיבות האישיות של המערערובמיוחד למצוקה הכלכלית והנפשית שאליה נקלע, בשל כך שהמתלונן מנע ממנו כספיםשהגיעו לו, לטענתו, והציב אותו במצב בלתי נסבל במערכת היחסים עם עובדיו שדרשוממנו את שכרם ולא היה בידו לשלמו. גם בעניין זה יש לדחות את הערעור. המערער לאהיסס לעשות שימוש בסכין בכוונת קטילה, במסגרתו של סכסוך כספי. בנסיבות כגון דא,עיקרו של העונש מכוון לקביעת חומרת המעשה בהכרתם של אחרים ולהרתעה של עברייניםבכח מלילך בעקבותיו של המערער. תכלית זו מחייבת ומצדיקה הטלת עונשים הולמים תוךהסגת הנסיבות האישיות של הנאשם מפני חומרת המעשה.
(בפני השופטים: אור, קדמי, טירקל. עו"ד דוגאן אלעטאונה למערער, עו"ד משהשילה למשיבה. 7.4.97).
בש"פ 2051/97 - אברהם חדאד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של ניהולתחנה לממכר סמים וביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העוררעד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה ולעורר לא פחות מ-11 הרשעותבעבירות סמים וכן שני מאסרים על תנאי בני הפעלה. כך שאין להתערב בהחלטת המעצר.השאלה היחידה היא אם אין מצבו הרפואי של העורר מצדיק חלופת מעצר ועל כך ישלהשיב בשלילה. כעולה לכאורה מן הראיות לא פסק העורר מעיסוקו בסמים על אף שנזקקלקביים, וקיימת גם עדות כי אף בהיותו מאושפז בעבר בבית חולים לא נמנע מלסחורבסם מסוכן. במצב דברים זה מסוכנתו של העורר גלוייה לעין.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד אליהו כהן לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה.4.4.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 1142/92 - הפרת סוד מסחרי ונאמנות ע"י עובדי חברה שפרשו והקימו ─ חברה מתחרה. *דחיית ערעור על החלטת ביניים ........................162 ─* רע"א 7139/96 - צו מניעה לעיכוב ביצוע משכנתא עד לסיום המשפט.
─ *"תנאי מפסיק" למימוש משכנתא שלא הועלה על הכתב ...................163 ─* ע.א. 4796/95 - הפרת הסכם לרכישת זכויות משותפות בחכירת מקרקעין. ─ *דחיית בקשה לאכיפת הסכם שתוצאותיו הריסת בית .....................165 ─* ע.פ. 2739/96 - הרשעה בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת .......................167 ─* בש"פ 2222/97 - שחרור בערובה (אינוס) ............................................167 ─* ע.א. 1236+1397/92 - רישום מחדש על סמך קושאן תורכי. *ביטול הקדש לווקף ─ על קרקע מירי ..............................................168 ─* ע.א. 6826/93 - פיצויים עקב ירידת ערך של מקרקעין בגין שינוי תכנית ─ בנין עיר ........................................................169 ─* בש"פ 2116/97 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) ......................................171 ─* בש"פ 2099/97 - שחרור בערובה (אינוס) ...........................................172 ─* ע.א. 4752/92 - קיזוז חיובים בין חיובי חברה בפירוק לבין חיובי ─ הנושה מהחברה ...................................................173 ─* בש"פ 2251/97 - שחרור בערובה (סמים-הרואין) .....................................174 ─* בש"פ 1941/97 - העברת מקום דיון ................................................174 ─* ע.פ. 7297/96 - הרשעה בגרימת חבלה ..............................................174 ─* ע.פ. 1861/96 - הוכחת "כוונת קטילה" בעבירה של נסיון לרצח.
─ *חומרת העונש ...................................................175 ─* בש"פ 2051/97 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) .....................................175 ──